מהפכת החרות של חאבייר מיליי

הפיכתו של חאבייר מיליי לדמות תקשורתית מרכזית בן-לילה גרמה לעמיתיו לדיונים – לרוב מבקריו – לשגר את המטח המסורתי של דעות קדומות ושקרים. אותו דבר עשו גם יריביו הפוליטיים החל מ-2021. בניגוד לנציגים אחרים בהיסטוריה הפוליטית, שסברו כי אין זה נכון לפעול ישירות ולעניין או להיכנס למערכה מוסרית, חאבייר מיליי הפגין כבר מהרגע הראשון מידה מסוימת של חוסר פשרות בכל הנוגע לעקרונותיו.

מן הרגע הראשון של המערכה השתמש חאבייר מיליי בטיעונים שמעולם לא נשמעו בשעות צפיית השיא בטלוויזיה, ומובן שמעולם גם לא נשמעו בזירה הפוליטית. הבה נבחן כמה מן השקרים הנפוצים ביותר שהנשיא נלחם בהם בנחרצות ובבהירות.

"הוא נגד הזכויות שלנו"

הסיפור הישן-נושן של "נגד זכויות" עבר כחוט השני לכל אורך מסע הבחירות שהביא את חאבייר מיליי לכס הנשיאות. במהלך התהליך הארוך שהחל לפני הבחירות המקדימות, נמשך בבחירות הכלליות והסתיים בסיבוב השני, העיתונאים מכל אמצעי התקשורת וכמעט כל שאר המועמדים חזרו ואמרו שהליברטריאני "בא לקחת את הזכויות של האנשים".

כפי שכבר ראינו, התעמולה הזאת לא הכתה שורש עמוק במיוחד בקרב רוב ציבור הבוחרים. אך ראוי להתעכב על המעשייה הזאת.

זכויות אינן תלויות בפוליטיקאים, שכן הן קדמו להם. הן אף קדמו לחוקות שמקדשות אותן. דוגמה מובהקת לכך היא המגנה כרטה של המלך ג'ון משנת 1215, אשר בסך הכול מכירה במנהגים שכבר התקיימו אז. המנהגים הללו עוצבו בעקבות כמה תהליכים בבתי משפט. הם אינם קשורים כלל לפוליטיקאים או למחוקקים. המשפט המקובל והמשפט הרומי היו בתחילה "זכויות חוקיות". דהיינו, מדובר בתהליכים שהתקיימו לאחר שקובלנות בין אנשים הגיעו למבוי סתום והצריכו פתרון בדרך הזאת. כפי שמלמד אותנו הפילוסוף האיטלקי ברונו לֵאוֹנִי: זכות נולדת מתוך קובלנה.

כאשר בוחנים את העקרונות האמיתיים של החוק, יש להבחין בכך שהאנשים לא הרוויחו את זכויותיהם באמצעות פוליטיקאים. הם גם לא יאבדו אותן בגלל מדיניות של שלטון ליברלי מתון. כאשר החברה באה בדרישות, המנהיגים בסך הכול מכירים בזכויותיה. בה-בעת, מרגע שמתחילים ליישם את הזכויות הללו, קשה פשוט לשלול אותן סתם כך. כאשר דנו בחוקת ארצות הברית, התפתח דיון ער בשאלה אם יש לכלול בטקסט הצהרה על זכויות או לא. הטיעון נֶגֶד סב סביב הרעיון שאם ישכחו להזכיר זכות כלשהי, מישהו עלול לחשוב שזכות זו אינה מוגנת בחוק. הבה נביא בחשבון שחוקת ארגנטינה קובעת כברירת מחדל שכל מה שאינו אסור – מותר. מעניין כי הפופוליזם הקירשנריסטי התכוון לחזור אחורה בסוגיה הזאת, בכך שחילק חירויות לאנשים באופן שרירותי.

מהרגע שמיליי כונן את שלטונו, הרשות המבצעת הוציאה צו שאפתני בשם "צו מטעמי צורך ודחיפות", והציגה בפני הקונגרס את "החוק שמבטא את העקרונות ונקודות המוצא לחירות הארגנטינאים". שתי היוזמות מציעות להחזיר לאזרחים חירויות שהחוקה מקדשת, ואשר נרמסו בידי חוקים נחותים ומפוקפקים, שלא לומר בלתי חוקתיים. ואולם האופוזיציה טוענת כי ה"צו מטעמי צורך ודחיפות" וה"חוק שמבטא את נקודת המוצא לחירות הארגנטינאים" הם עצמם בלתי חוקתיים. עיתונאים ו"פרשנים", אשר לא קראו לא את החוקה ולא את יוזמות הממשלה, חזרו על האיוולת הזאת. כיצד יכול להיות מנוגד לחוקה שבעל דירה ושוכר יקבעו את התנאים בחוזה שנעשה מרצון? כיצד יכול להיות מנוגד לחוקה שמועדון כדורגל יחליט בצורה אוטונומית, באמצעות הצבעת השותפים או באמצעות מועצת המנהלים, איזה מודל של ארגון הוא מעדיף? כיצד רפורמה בתחום התעסוקה, המבוססת על חוזים חופשיים בין הצדדים, יכולה להיות מנוגדת לחוקה?

אם אנו מדברים על "זכויות", איננו יכולים לפעול בחוסר עקביות ולפגוע בהסכמים מרצון ובזכות לנהל את רכושך כראות עיניך. האנשים שבאמת "נגד זכויות" הם התומכים בהיפר-רגולציה שעודדה את המודל הכושל הזה והגנה עליו – מודל הסותר לחלוטין את חוקת ארגנטינה ואת מה שהיא מבטיחה.

לכל אורך ההיסטוריה ניכסו הפוליטיקאים לעצמם את החוק במטרה להוליך שולל את האנשים ולגרום להם לחשוב שהם חייבים להם משהו. לפיכך מן הראוי להבהיר מהו חוק ומה איננו חוק. דוגמה לכך היא סעיף 14 בחוקה הלאומית של ארגנטינה, אשר מקדשת – או ליתר דיוק מכירה – בזכות "לעבוד ולעסוק בכל תעשייה חוקית; לשוט ולסחור; לעתור לרשויות; להיכנס, להישאר, לעבור דרך שטח ארגנטינה ולצאת משטחה; לפרסם רעיונות בעיתון בלא צנזורה מקדימה; להשתמש ברכושך ולנהוג בו לפי שיקול דעתך; לבצע התקשרות לשם הפקת תועלת; להצהיר על דתך בחופשיות; ללמד וללמוד". אלה הם עשרת הדיברות של ליברליזם בסיסי.

במסגרת החירות, כל אחד עובד במה שהוא רוצה, לומד מה שעולה על רוחו, בוחר את דתו (אם הוא מעוניין בכך), ומבצע התקשרויות למטרות שהוא בוחר – כל עוד אין הוא מפר זכויות של צד שלישי. עם זאת, מרגע שכוננה הממשלה הנוכחית, החלו מבקריה להשמיע טענות מעורפלות בניסיון לאשש את התזה הדמיונית בדבר "נשיא שהוא נגד זכויות".

"יש להתערב כדי למנוע את כשלי השוק"

הזרם הכלכלי המרכזי, אשר שלט בעולם במהלך חלק גדול מהמאה ה-20, היה, במידה כזו או אחרת, התערבותי. עם הרעיונות הקיינסיאניים כתמיכה טכנית לכאורה, הפקידים התמקדו יותר בדיון ברעיונות הליברליים מאשר בפיתוח מדיניות ציבורית מצליחה. כדי להבין את מלוא ההשפעה המזיקה של מחבר הספר 'התאוריה הכללית', די להביט במה שג'ון מיינרד קיינס עצמו אמר בשנות ה-20. הוא הודה כי עד אז הייתה "העדפה מובהקת ללֵסֵה-פֵר".הוא עודד שינוי כיוון ואמר כי הגיע הזמן לערער (ואף להתעלות, מדוע לא) על רעיונותיהם של ג'ון לוֹק ושל אדם סמית: "איני יודע מה הופך אדם ליותר שמרן – לדעת רק על ההווה או רק על העבר", כך כתב אבי ההתערבותיות בספרו 'קץ הלֵסֵה-פֵר'.

הבעיה של קיינס טמונה בפרשנות שגויה של תופעות זמנו ובבורות עמוקה בנוגע לעבר. בכתביו, ההצעה להתעלות מעל הנחות היסוד הבסיסיות של הוגי הדעות של המאה ה-18 מלמדת כי הוא לא הכיר את תרומותיהם של הכלכלנים הרלוונטיים בני המחצית השנייה של המאה ה-19. האייק סיפר בריאיון כי עמיתו הודה בפניו שאינו מכיר את הספרות הזאת. ואכן, אין אנו רואים ספרות זו מוזכרת בכתביו. הנחותיו היומרניות, שהתאימו בצורה מושלמת לבירוקרטיה שדגלה בהתערבותיות, מסתירות את בורותו של הכלכלן הכושל, אשר הרשה לעצמו להשמיט כמה עשורים של דיונים בתוך הדיסציפלינה. חסידיו שותפים לטעויותיו ולבורותו.

נסיקתו של מיליי, יחד עם ביקורתו החריפה והצודקת כל כך כלפי קיינס ועליית הפופולריות של סופרים ליברליים שהנשיא הציג בפני הציבור, תרמו במידה ניכרת לדיון במדעי הכלכלה. בעודי כותב שורות אלו ואתם קוראים אותן, יש אי-שם צעיר הלומד כלכלה ומקשה על מרצה בינוני שנותר בלא מענה נוכח הטיעונים "החדשים", שלמעשה קיימים כבר יותר ממאה שנה. אבל כלכלנים רודפי בצע או בורים התעלמו מהם. הם בילו יותר זמן בהרהורים וביצירת גרפים ומשוואות יומרניים מאשר בהתבוננות בעולם האמיתי, שבו הנחות היסוד שלהם אינן מתממשות.

הרעיון שיש "כשלי שוק", אשר מצריכים רגולציות או התערבות מתקנת מצד הממשלה, קנה לו אחיזה עמוקה בקרב רוב המנעד הפוליטי: מן הסוציאל-דמוקרטים ועד למה שמכונה "מרכז-ימין" מכובס, שהוא בסך הכול שותף אידיאלי של השמאל האליטיסטי והמנוכר. מרבית הממשלות מקבלות את השקר הזה ומשתמשות בתרופות הגרועות מן המחלה. כאשר הן חוזרות על טעות התערבותיות היתר כדי לפתור את הבעיה, אין הן מרפאות דבר והן אף משאירות אחריהן מצב גרוע יותר מזה שקדם לו. בתירוצים של "מידע משובש", שווקים "לא מושלמים" ואף "העדפות לא עקביות המשתנות עם הזמן", הפקיד התורן ותומכיו הדוגלים בהתערבותיות משתמשים בכוחה של המדינה כדי להפעיל מכבש לחצים, וגורמים לכלי הנגינה ולצלילי התזמורת לזייף, במסגרת מקהלה שאין הם מבינים בה כלל. כולנו מנגנים בסימפוניה הזאת, שעליה ראוי לנצח סדר ספונטני בלבד. מצד אחד, הם משתמשים בתירוצים על כשלי השוק ועל אי-מושלמותו כדי להצדיק התערבות, אשר אינה עושה דבר מלבד לעוות את סימני השוק ולהחמיר את המצב. מצד שני, הם מכירים בכך שהשוק הוא המנגנון הטוב ביותר בכל הקשור לאספקת סחורות ושירותים לבני האדם.

השוק אינו "מושלם" ואינו "לא מושלם". ניתוחו במונחים אלו הוא טעות מיסודה. לייחס "כשלים" לשוק פירושו ליפול בטעות של חיפוש של מה שאין לחפש. מדובר, בסך הכול, בתהליך מתמיד של תיאום, כוונון ומיפוי ההעדפות האישיות של כלל בני האדם. כפי שהסביר חאבייר מיליי בוועידת הפסגה של CPAC, בטרם מתייחסים לשוק כאל מערכת, יש להציב במרכז הניתוח את היחיד. בני האדם בוחרים ללא הרף, בהתבסס על רכושם – ואף על זמנם, שהוא משאב מוגבל. השוק מציג וממַפה העדפות אלו במסגרת מנגנון של תיאום, הקצאה ושיקוף, הפועל באמצעות מערכת המחירים. השוק אינו מייצר סחורות ושירותים; בני האדם הם היוצרים אותם באמצעות תהליך השוק. אלה הטוענים כי חאבייר מיליי מנהל כיום מאבק חסר סיכוי כאשר הוא מערער על הסוציאליזם, מעִזים גם לומר שהם "נגד השוק". אין להם שמץ של מושג מה הם אומרים. הם דומים לחיות מחמד הנלחמות בצל של עצמן. החתולה שלי נובה, שאינה רודפת אחרי זנבה כפי שעושות אחיותיה, מגלה בעמידתה הדוממת ובשתיקותיה חוכמה רבה יותר מזו של בני אדם הקוראים להילחם "בשוק" או לאַסְדֵר אותו. כפי שאמר הנשיא חאבייר מיליי, לדבר על "כשלי שוק" פירושו להניח שבני האדם יפעלו נגד עצמם.

כאשר יש חופש לביצוע חילופי גומלין וזכות לרכוש, המערכת יוצרת רווחה ועושר גדולים יותר למען כולם. מעניין שאפילו כאשר אין די חירות או רכוש המוכר רשמית, מעט השוק שכן קיים כבר משפר מאוד את מצב האנשים, העוסקים בסחר חליפין בתנאים לא נוחים. כפי שאמר אלברטו בנגס לינץ' האב, "אף שהעקרונות הליברליים מעולם לא יושמו במלואם, אימוץ חלקי שלהם הביא להתקדמות ניכרת בכל תחומי הפעילות האנושית".

במידה מסוימת, מדובר באותה תופעה הגורמת לכך שאדם במדינה יציבה ישיג הלוואה לרכישת מכונית או בית, בעוד אדם אחר במדינה מתפתחת ייאבק בעור שיניו לצאת מן העוני באמצעות עבודה שאינה מדווחת לרשויות, אשר לכל היותר תאפשר לו להאכיל את עצמו ולשרוד. כבר ראינו שכאשר מתקרבים יותר למצב השני, הפוליטיקאים מדברים על מעשיות מצוצות מן האצבע כגון "יחסי כוח א-סימטריים" בין מעסיקים למועסקים או בין חברות לצרכנים. הם עושים זאת כדי להצדיק התערבותיות, שמטרתה לכאורה "לשפר" את מצבם של הפגיעים ביותר. כך נקבעים שכר מינימום, פיצויי פיטורין גבוהים, מחירי מקסימום וסוגים שונים של התערבויות המעודדות חוסר תיאום כלכלי, מצמצמות את הזרמת ההון ואת השכר הריאלי, ומגדילות את מספר העניים והמודרים מבחינה חברתית וכלכלית. אם נדרשת סימטריה מוחלטת כדי לכרות חוזה או לבצע סחר חליפין, לא יוכל להתקיים שום שוק, שכן תמיד יתקיים פער כלשהו בין בני האדם. סחר חליפין חופשי ורצוני הוא המערכת היחידה המיטיבה עם שני הצדדים לאחר כל עסקה. משום כך קונה ומוכר מנומסים אומרים "תודה" בעת ובעונה אחת בעת ביצוע העסקה – כאשר האחד מקבל כסף והאחר מקבל מוצר. זאת, בניגוד ל"תודה" ו"בבקשה" הנאמרות כאשר מישהו עושה טובה והצד השני מקבל אותה בלי לתת דבר בתמורה.

בארגנטינה מוכרות לנו היטב הדוגמאות האחרונות של פיקוח על מחירים וחוקי עבודה, המקבילים לאלה שהיו באיטליה הפשיסטית. עם זאת, גם במדינות המכונות "העולם הראשון" נעשו איוולות חמורות ביותר בכל הקשור להתערבות בשוק. אמנם לא כולן החילו על עצמן את "חוק המדפים" או את "חוק השכירות", ולא לכולן יש איגוד עובדים דוגמת "הקונפדרציה הכללית של העובדים". ובכל זאת, מדינות כגון ארצות הברית וספרד החליטו בתחילת המאה הנוכחית כי ראוי "לעזור" לקפיטליזם באמצעות הורדה מלאכותית של שיעור הריבית, כדי לאפשר לאנשים, למשל, לרכוש בית. אף שמדובר במטרה ראויה לשבח, אין להשיגה באמצעות קיצורי דרך או פתרונות קסם המתעלמים מן המציאות הכלכלית. לנוכח הסימנים המעוּותים החל השוק לפעול באורח פגום, וכאשר התפוצצה הבועה המצב נהפך גרוע יותר מכפי שהיה קודם לכן.

הכרה בכך שהמדינה אינה יכולה (ואף אינה צריכה) לשנות את סימני השוק אינה משמעה שלא ניתן לעשות דבר כדי לשפר את מצב האנשים. למשל, אם יש צורך להוריד את שיעור הריבית, יש לקדם את החיסכון, או ליתר דיוק – לא לפעול נגדו. לשם כך יש לשמור על מטבע בריא, על מיסים נמוכים ועל זמינות סחורות ושירותים – באמצעות כלכלה גלובלית, בלא פרוטקציוניזם פריווילגי. הדחיפה שהמדיניות הציבורית יכולה לתת, אינה ישירה אף פעם. היא נעשית באמצעות הכרה בזכות הקניין וחיזוקה, וכן באמצעות הקלה על סחר חליפין חופשי ומרצון בתוך המדינה ומחוצה לה – או באמצעות סילוק המכשולים העומדים בדרכו.

מאחורי כל טיעון המגן על התאוריה של "כשלי השוק" ניצב פקיד הלהוט להצדיק את מדיניות ההתערבות שלו. אם ישיג את מטרתו, התוצאה תהיה רק שיבוש נוסף של המערכת. חמור מכך: כאשר הדבר מתרחש, האשמה מוטלת בדרך כלל על השוק עצמו, ומוצעת התערבות נוספת – וכך נוצר מעגל קסמים מן הסוג הגרוע ביותר.

"בליברליזם אדם לאדם זאב"

זהו שקר ישן נושן, אשר כל מי שייצגו את רעיונות החירות סבלו ממנו. הסוציאליסטים מנגידים את המודל שלהם, האידיאלי לכאורה, למצוקות הבלתי ניתנות להכחשה של העולם האמיתי (שבו הקולקטיביזם הביא, למרבה החרפה, לתוצאות הגרועות ביותר). הם טוענים כי הליברליזם מקדם תאוות בצע ואי-אכפתיות ומזניח את הנזקקים ביותר. אחת משלל הקלישאות חסרות השחר שלהם היא שבזמן שכלכלת השוק מתבססת, ההון העולמי מתרכז בידי קבוצה קטנה של בעלי כוח. לכן הם מציגים מספרים המעידים על כך שאנו פוסעים במתווה שבו "העשירים מתעשרים והעניים מתרוששים". הטענות האלה הן הבלים שרירותיים, כמו כל הסטטיסטיקות שמציגים תומכי הקולקטיביזם המתערב, המוּנעים בעיקר מקנאה.

כפי שמיליי ציין בנאום המרכזי שלו בארצות הברית בפברואר 2024, שיעור העוני בעולם, בתקופה שמ-1800 ועד היום, ירד מ־95% ל־5%. אף שהמציאות הקונקרטית שלנו אינה תופסת זאת כך, כדור הארץ מצוי במצבו הטוב ביותר עד כה. מה שמעורר בנו, הליברלים, תחושת זעם הוא שהעוני והצרכים שעדיין לא סופקו ניתנים לפתרון במחי יד, וזאת רק באמצעות שחרור הכוחות היצרניים במקומות הנחוצים. תוקפה של הדרמה הזו כיום, גם אם הוא מזערי בהשוואה לזה של תקופות אחרות, ניתן להסבר רק באמצעות טיפשותן ושחיתותן של אליטות מסוימות ברחבי העולם, בצירוף ההגנה על רעיונות קולקטיביסטיים בידי ה"אידיוטים השימושיים" בכל המדינות.

נפתח בתרגיל מחשבתי ונצלול אל העולם שקדם למהפכות הליברליות, אשר יצרו חופש פוליטי במדינות רבות ורווחה הנובעת מרכוש פרטי, חלוקת עבודה וכלכלת שוק. אז התחלקה "עוגת העושר" בין 5% מן האוכלוסייה, שהחזיקו ברוב העושר, לבין 95% מן האוכלוסייה, שהסתפקו בחלק זעום ממנו. מערכת קסטות זאת הייתה בלתי מוסרית: המעמד החברתי נקבע לכל החיים ולא על פי כישורים. יתר על כן, אין מקום לקנא ברמת החיים של אותם 5%. כאשר המיוחסים הללו נזקקו לשירותים, הם היו צריכים לזרוק את הפסולת שלהם אל תוך צנצנות מעץ, ומשם החוצה דרך החלון (סתם חור בקיר). הם לא נהנו מיתרונות הרפואה המודרנית והיו מצויים בסכנת מוות מכל אירוע פעוט. איכות חייו של פועל במדינה קפיטליסטית מתונה כיום גבוהה מזו של מלכי ספרד בזמן גילוי אמריקה.

הטענה כי השיפורים הללו הגיעו "עם הזמן" או "בשל המודרנה" מופרכת כאשר בוחנים את מצב העולם לפני המהפכה התעשייתית ולאחריה. המרקסיזם, לעומת זאת, מבלבל בין תהליכים דינמיים לבין תמונות סטטיות של תהליך בראשיתו, ומקדם מהפכה כושלת נוספת, בלי להבין שמה שניצב לנגד עיניהם היה לידתה הטראומטית וההכרחית של הציוויליזציה הכלכלית.

הבה נחזור כעת לחלוקת עוגת העושר בין 5% מן האוכלוסייה לבין כל השאר, ונבחן מה מתרחש בכלכלות חופשיות יותר, שבהן כל המדדים מעידים כי העוני והעוני המרוד קטנים בהרבה. הדבר הראשון שיצוץ לנגד עינינו הוא המוסריות הטמונה במערכת המעניקה מקלות וגזרים לפי הדמוקרטיה הטהורה ביותר: חופש הבחירה של האנשים, הבא לידי ביטוי בשוק. אלה שיש להם מוצרים ורעיונות באיכות גבוהה יותר ובמחיר נגיש יותר – מנצחים; ואלה שלא – מגיעים לפשיטת רגל. העדפות האנשים יוצרות ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות. רעיון טוב של אדם צעיר, שהוא שקד עליו במוסך ביתו, עשוי להפוך לחברה בעלת השווי הגבוה ביותר במדינה כולה. חברה זו עשויה להחליף חברות עסקיות אחרות שלא השכילו לשמור על אהדת הצרכנים. מוזרה ואף סותרת את עצמה העובדה שרבים מאלה המרבים לדבר על ערכים דמוקרטיים, שאותם הם קושרים לחופש הבחירה, מערערים על תהליך השוק.

עולות כמה סוגיות מתוך התופעות הדינמיות הללו של הקפיטליזם, שבמסגרתו כוחות השוק והרכוש הפרטי פועלים בחופשיות. ראשית, אנו מבחינים כי מעבר להבדלים ההגיוניים בהכנסות, קיים גם שיעור מסוים של עוני מרצון. מאחר שמצד אחד אין מניעה להיכנס לשוק העבודה, ומצד אחר מדובר בכלכלה שיש בה הון מספיק לשימור רמת חיים בסיסית, יש אנשים הבוחרים פשוט שלא לעבוד, ולחיות מתרומות של אחרים. "באופן מקרי", הכלכלות החופשיות והמשגשגות ביותר הן גם אלה שבהן ארגוני הצדקה מגייסים את הסכומים הגבוהים ביותר. למעשה, כדי לגלות אמפתיה כלפי חסרי כול, צרכיך שלך צריכים לבוא על סיפוקם, ועליך להחזיק במשאבים המאפשרים לחלוק אותם עם אחרים.

הבה נשווה את הדברים הללו למצב הנוכחי בארגנטינה. ארגנטינה סובלת מהשלכותיהם של שני עשורים של התערבותיות חזקה, נוסף על מאה השנים האחרונות של מדינתנות מחניקה. בניגוד למדינות אחרות, שבהן קיימים מקרים של אנשים שאינם רוצים לעבוד (ואף מבקשים נדבות באמצעות שלטים המודים בכנות כי הכסף מיועד למריחואנה או לבירה), בארגנטינה קיימת בעיה חמורה של אבטלה שלא מרצון. זוהי הטרגדיה של רצון לעבוד ושל אי-יכולת למצוא עבודה. התופעה המרתיחה של תורים ארוכים עם שחר, ובהם מאות אנשים המתחרים על משרה וממתינים כשקורות חיים בידיהם, יכולה להתרחש רק כאשר מתערבים בשוק העבודה באמצעות מה שמכונה בטעות "זכויות". הדבר יוצר צוואר בקבוק ומיליוני אנשים הנפלטים מן המערכת. מטבע הדברים, לנוכח עוני, הדרה ומגזר פרטי מוגבל שאינו מסוגל לתת מענה – מופיעים פוליטיקאים הקונים קולות באמצעות תוכניות סוציאליות.

אם נצא מנקודת הנחה שאין גבול לצרכים וכי המשאבים מוגבלים, נוכל להסביר את תופעת האבטלה כולה כתוצאת עיוותים המדכאים בשלב מסוים את התעסוקה. הקריאה להתערבות באמצעות, למשל, קביעת שכר מינימום, מערבת בין שתי סוגיות הנראות קשורות זו לזו אך אין זה בהכרח כך: שוק העבודה ורמת השכר. כאשר שוכרים אנשים בחופשיות והחוזים ביניהם נעשים מרצון, הצרכים האינסופיים והמשאבים המוגבלים יגרמו לכך שישכרו את שירותיהם של כל הסוכנים הזמינים. כמובן, אם שיעורי זרימת ההון – הקובעים את רמת השכר – נמוכים, השכר עלול להצטמצם לכדי מנת אוכל זעומה.

התערבות בנסיבות הקונקרטיות הללו, תוך הצדקה שהשכר הזה אינו ראוי, אינה עושה דבר למעט הוצאה מן המערכת של כל האנשים שפריון עבודתם בכלכלה זו נמוך משכר המינימום שנקבע. בין אם מדובר בצלחת אורז, ב-500, ב-1,000 או ב-10,000 דולר. דווקא הנזקקים ביותר נותרים תמיד מחוץ למעגל. את בעיית האבטלה פותרים באמצעות הסכמים חופשיים ומרצון – זוהי בעיה שאפשר לפתור בן-רגע. מה שקובע את המשכורות הוא כמות ההון המושקע בכלכלה. אדם העובד בשדה עם את יהיה תמיד בעל יצרנות והכנסה נמוכות יותר מאשר עמיתו במדינה מפותחת, העובד בנוחות בתוך טרקטור ממוזג, עם מוזיקה ומשקה קר בידו. הדבר אינו קשור כלל למחויבות החברתית של פוליטיקאים המחוקקים חוקי עבודה או לנדיבותו של איש העסקים המשלם את המשכורת. אם ארגנטינאי יעבור לשווייץ ויזדקק לשרברב, הוא בהכרח יצטרך לשלם לו לפי שיעורי ההון של אותה מדינה. אם יתעקש לשלם את הסכום שהיה משלם לבן ארצו במחוז בואנוס איירס, מוטב שיתחיל ללמוד שרברבות, שכן הוא לא ימצא מי שיעשה את העבודה.

את כל השיעורים המאלפים הללו למדתי בנערותי, במישור התאורטי, מהמורה הגדול אלברטו בנגס לינץ' (הבן). כאשר התחלתי לטייל בעולם, באמצע שנות העשרים לחיי, יכולתי לאמת אותם. לא אשכח את הפעם הראשונה שבה הגעתי לארצות הברית. את הטיול מימנתי באמצעות מכירת אוסף התקליטים הראשון שלי. לא היו לי די משאבים כלכליים לממן את המסע, אף שהיו לי עבודה ומשכורת. ברגע שהגעתי לנמל התעופה של מיאמי הוצאתי מכיסי רישומים של התחבורה הציבורית כדי להגיע למלון. נראה לי הגיוני לשאול אישה קובנית ששטפה את הרצפה היכן נמצאת תחנה של אוטובוס מסוים.

"סליחה, אדוני, מעולם לא השתמשתי באוטובוס כאן. אני תמיד מגיעה לעבודה עם המכונית שלי", ענתה האישה – ונשמעה מתנשאת בלי שהתכוונה לכך. מה הייתה משמעות הדבר? אישוש אמפירי לסוגיית שיעורי זרימת ההון, שהייתה כה תאורטית ורחוקה: במדינה שבה מושקע יותר הון לנפש, גם אדם העובד בניקיון בנמל תעופה נהנה מרמת חיים גבוהה מזו של צעיר מקצועי שבאותה תקופה שימש מפיק באחת מתחנות הרדיו החשובות ביותר בארגנטינה. משכורתו שם לא הספיקה אפילו לרכישת מכונית – והרבה פחות מכך.

אף שאין לערער על הנתון הזה, מעניין יותר להציג את התמונה השלמה. כמה הרוויח אז בארצות הברית עיתונאי שעשה עבודה דומה לשלי בארגנטינה? מטבע הדברים, הרבה יותר. אבל גם עובדת הניקיון בארצות הברית, גם עמיתי האפשרי למקצוע שם וגם אני – אצל כולנו לפחות הצרכים הבסיסיים באים על סיפוקם. היכן, אם כן, מופיעה הטרגדיה שאמורה לעמת את כולנו? אצל עמיתתה של אותה עובדת ניקיון, שאינה מנקה רצפות בנמל התעופה של מיאמי, אלא בכל נמל תעופה בארגנטינה. בשוליים החברתיים-כלכליים – שם ניכרת הבעיה החמורה של "עובדים עניים". את הבעיה הזו אפשר להסביר אך ורק באמצעות המנטליות האנטי-קפיטליסטית של רוב ההנהגה הפוליטית בארגנטינה.

אילו עובדים ארגנטינאים, ואף אנשי מקצוע ממעמד הביניים, הסובלים מדי יום תלאות בתחבורה לא בריאה, היו חווים ולו פעם אחת את רמת החיים של עמיתיהם בכלכלות מתונות ומפותחות במידה סבירה, או אז הסיפור היה שונה. אך כאן מתעקשים על אידאולוגיה של "צדק חברתי", הממשיכה לעסוק בזוטות כגון כרטיס רכבת מסובסד. מקומם שרבים מן הארגנטינאים מודים, למשל, למושל מחוז בואנוס איירס, אַקְסֶל קִיסִילוֹף, על יום שבועי של הנחה בקניית בשר באמצעות יישומון של הבנק הציבורי המחוזי. למרבה הצער, הם אינם מבחינים בחרפה האופפת את מצב העבדות שבו הם נמצאים.

במהלך מסע הבחירות טענו אחדים ממבקריו של חאבייר מיליי כי אם הליברטריאני ינצח, "יהיה צורך לשלם את המחיר המלא של הדלק", כלומר בלי סובסידיות. טענה זו מלמדת כי עד כה שלטה בארגנטינה תרבות של שנור ושל עוני מחפיר. אנו חשים בנוח יותר עם השקט שבקצבה מאשר עם החלום להתקדם ולהיות מסוגלים לשלם בעבור הדברים בלי "עזרת" המדינה. גישה זו מוכיחה כי הפופוליזם הצליח לסרס את הרוח, שכן איש כבר אינו מדמיין את עצמו מסוגל לשלם את חשבונותיו ואת הדלק ללא סובסידיות – ואף להגיע למצב כלכלי טוב. וכך, לנוכח מציאות של תמריצים סותרים, אדם מתקדם רק אם הוא קרוב לצלחת. כאשר הרופאים והמורים הארגנטינאים בבתי הספר ובבתי החולים הציבוריים, אשר מנופפים בכל הדגלים הטיפשיים שניתן להעלות על הדעת, יגלו כיצד חיים עמיתיהם בכלכלות המפותחות – רק אז, כנראה, ייפול להם האסימון. עד אז הם ימשיכו להצדיק את מעניהם, הדנים אותם לחיים של עוני מחפיר.

כאשר שיעור ההון גדל – כולם חיים טוב יותר. אבל הנשכרים ביותר מן המצב יהיו תמיד הנזקקים ביותר. פעם אמר איש עסקים חשוב בתחום הגסטרונומיה: "אינני יכול לאכול יותר משני נתחי אנטריקוט ביום". כאשר איש העסקים ירוויח עוד מיליון נוסף, יזעמו הסוציאליסטים – אף שבדרך למיליון הזה מאות אנשים קיבלו עבודה, מילאו את מקרריהם ויצאו ממעגל העוני.

מדיניות המבוססת על קנאה וטינה רק גורמת לכך שהמיליונרים יהיו הפוליטיקאים ושותפיהם, בעוד הרוב המוחלט של הציבור נידון לעוני מחפיר, שממנו לא יוכל להיחלץ.

לכל המשטרים הטוטליטריים לאורך ההיסטוריה מכנה משותף: הרצון לממש מטרות אלטרואיסטיות לכאורה, בניגוד לאגואיזם המושמץ. אדולף היטלר מתח ביקורת על "המפלגות הבורגניות", שאותן האשים בהצטמצמות לכדי "הגנה יעילה ביותר על האינטרסים האגואיסטיים שלהן". כמה פופוליסטים בני זמננו אומרים למעשה אותו הדבר?

יש להבהיר כי בעוד הסוציאליסטים מציגים זאת כסוגיה אלטרואיסטית ומוסרית, בפועל מדובר בסוס טרויאני. אין מדובר כאן בפילוסופיה אמפתית של חלוקת אמצעים בין כולם, כל אחד לפי צרכיו. אם קבוצה של סוציאליסטים תבקש לחיות על פי עקרונות אלה בחברה חופשית, הליברליזם יאפשר זאת לחלוטין. התאגדות מרצון אינה מחייבת את התצורה המסורתית של מעסיק ועובדים שכירים במסגרת יחסי תלות. מנקודת המבט הליברלית, כל קהילה רשאית להתאגד ולחיות כרצונה, כל עוד אין היא מחייבת איש לעשות דבר בניגוד לרצונו. הליברליזם מאפשר לכל מי שחפץ בכך להתאגד תחת הנחות יסוד סוציאליסטיות – לעשות כן; ואילו הסוציאליזם אינו מאפשר את ההפך. לא מדובר בשיתוף, לא באמפתיה ולא בשוויון, אלא בכפייה בוטה של מודל הכושל כבר במישור התאורטי ואשר כולל תמריצים המפוררים חברות. האלימות הטמונה בתכנון מרכזי מגושם מחריבה את השגשוג, את הקשרים החברתיים ואת הציוויליזציה.

די להיזכר במצב ששרר לפני כמה שנים בוונצואלה: המחסור במזון היה חמור כל כך, שכאשר העופות המעטים הגיעו לסופרמרקטים הריקים למחצה, נרשמו אף מקרי מוות – לרוב של נשים מבוגרות – בשל הנהירה המבוהלת פנימה. אלפי אנשים המחישו בעל כורחם מודל תאורטי פגום, שבו ההיצע אינו מספק את הביקוש הבסיסי והמהותי ביותר. מריה קורינה מצ'אדו, כנראה נושאת הדגל הרצינית היחידה של האנטי-צ'אביזם, הודתה בכאב רב כי נשים נאבקו באלימות בשכנותיהן על קרטון חלב באבקה כדי להביאו לביתן. מצב של "אדם לאדם זאב" מתרחש כאשר מדינות מתחילות לפסוע בדרך הכושלת של הסוציאליזם, אבל נעלם כמעט לחלוטין כאשר רעיונות החירות מעודדים שגשוג.

הספר "חאבייר מיליי: מהפכה בהפתעה" יצא לאור בהוצאת סלע מאיר בתרגום גיא קמפינסקי, וזמין לרכישה בקישור.