טורקיה בונה את הפרוקסי שלה בסוריה עם צבא יבשה אדיר, ואצלנו מתעסקים בשטויות
בשנים האחרונות העוינות הגלויה של טורקיה כלפי ישראל מסלימה באופן סדרתי. המגמה, שכבר נעשתה ברורה במשט ה׳מרמרה׳ לפני 16 שנים, המשיכה והחריפה בשורה של התבטאויות ופעולות של נשיא טורקיה האסלאמיסט ארדואן.
אולם, מה שהיה בעיקר מגמה רטורית הפך בשנה האחרונה לסכנה ממשית. נפילתו של משטר אסד והשתלטות כוחות ג׳ולאני הנתמכים על ידי טורקיה על המדינה יצרו למעשה גבול משותף בינינו ובין טורקיה. טורקיה אינה רק מעצמה אזורית רחוקה עם רטוריקה בעייתית, אלא שכנה מסוכנת של ישראל עם צבא יבשה עצום.
הנתונים הגלויים בדבר עוצמתו של הצבא הטורקי אינם מותירים מקום לספק. הוא נחשב לצבא ה-13 בגודלו בעולם, עם כוח סדיר של כ-350,000 איש וצבא מילואים של מאות אלפים נוספים. יש בו כ-2,200 טנקים מסוגים שונים, כמחציתם טנקי פטון משודרגים, בין היתר על ידי התעשיות הביטחוניות של ישראל.
חיל האוויר הטורקי מפעיל כ-230 מטוסי F16, ועוד כלי טיס אחרים כולל צי כטב״מים מתקדם. והצי הטורקי מחזיק בכ-44 ספינות מלחמה וב-12 צוללות מתקדמות.
מלבד היכולות המרשימות, שהופכות הצבא הטורקי לאחד החזקים והגדולים ביותר באזור, הטורקים גם בעלי יכולות ייצור עצמאיות של מגוון פלטפורמות וכלי נשק. מטוסי ה־F16 שלהם, למשל, מיוצרים במפעל מקומי הפועל בזיכיון, אחת מ-5 המדינות בעלות זיכיון כזה (למצרים זיכיון דומה לייצור טנק המערכה המתקדם אברהמס). מלבד זאת יש למדינה תעשייה צבאית מפותחת המייצרת טנקים, נגמ"שים ושלל חימושים. על פי דיווחים, היקף ייצור הפגזים בטורקיה נאמד בכ-360,000 בשנה, וכ-100,000 רקטות 122 מ״מ. הדבר מקנה לצבא הטורקי עצמאות חימושית רבה.
בשורה התחתונה, בכל הפרמטרים היכולות הצבאיות של טורקיה אינן דבר שיש לזלזל בו, ובוודאי לא היכולות היבשתיות.
מכיוון שצבא ג׳ולאני הגובל בישראל הוא פרוקסי טורקי על מלא, יש לקחת את האיום הנשקף מצפון ברצינות תהומית. זהו צבא שאומן וצויד על ידי הטורקים במשך שנים באידליב שצפון סוריה, והמתין לרגע המתאים לזנק ולכבוש את המדינה, והוא מוזן על ידי הטורקים כל העת. תהליך בניין הכוח של צבא סוריה החדש נמצא בעיצומו, וכשהוא יבשיל עשוי לעמוד מול ישראל כוח יבשתי מסוכן ומאומן היטב.
האיום הצפוני המתחדש הוא רק משני ביחס לאיום הפוטנציאלי שמציבה מצרים של א-סיסי, שמאז עלה לשלטון מוביל שורה ארוכה של מיזמי התעצמות ובניין כוח, כפי שמראה בשיטתיות חוקר המודיעין סא״ל בדימוס אליהו דקל.
המענה לכל האיומים הללו חייב צבאי והוא חייב להיות רציני. אחרי שנים של דילול צבא היבשה והטייתו ללחימה נגד טרור, ישראל צריכה לבנות מחדש כוח יבשתי משמעותי הבנוי להתמודד מול יריבים קונבנציונליים סדירים. איומי הרחפנים, התת״ק והטילים הבליסטיים שעימם ישראל מתמודדת בשנים האחרונות אינם זניחים אך לא מציבים איום קיומי על המדינה. לא כן אם ישולבו במערך יבשתי מתמרן ורציני. כאשר נחילי רחפנים יגיעו יחד עם טורי שריון מסתערים, אנחנו נמצא את עצמנו מול סכנה בסדר גודל שונה לחלוטין.
על הרקע הזה הכרה בטבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה אינה אלא בדיחה עצובה. השימוש של ישראל בזיכרון הזה לצרכים פוליטיים ומדיניים שקוף, ואפילו קרבנות הטבח הזו עצמו מבינים זאת, כפי שמשתקף בתגובה הקרירה והצינית שלהם למהלך הישראלי.
מה שצריך להעסיק אותנו בעת הנוכחית הוא לא הכרה או אי הכרה תיאורטית בסוגיות היסטוריות, אלא הכרה מעשית מאוד באיומים העכשוויים. מי שסבור, ובצדק, שטורקיה היא איום עולה, צריך לעסוק יום וליל בדבר אחד בלבד: חיזוק היכולת הצבאית של ישראל.
עם כל הכבוד לצרות של הארמנים, גם העם היהודי יודע מה זו שואה, ויש לה לקח מובהק.
