ההסכם עם לבנון וסדרת הכישלונות של איראן מאז חתימת מזכר ההבנות מאותתים על שינוי מגמה
רק לפני שבועיים חתמו ארה"ב ואיראן על מזכר הבנות, ונראה היה שישראל ספגה מפלה אסטרטגית. נראה היה שהישגי המערכה באיראן נמחקו, שהישגי המערכה בלבנון התמוססו, והציר השיעי עומד בפני שיקום כשהוא בעמדה חזקה מזו שבה היה ערב המלחמה.
במשך שבועיים עשתה איראן סדרה של שגיאות קשות, והסיגה אחור את הישגיה. במשך אותם שבועיים נהגה ישראל בתבונה, והצליחה להפוך מפלה לניצחון.
הישגיה של איראן במזכר ההבנות הם כבירים. איראן סירבה להיכנע לכוחה של ארה"ב, והוכיחה את עמידותה. לארה"ב לא נשארו עוד מנופי לחץ מולה. היא סיימה את המלחמה כשהיא מוותרת על סגירת מיצרי הורמוז, שהיו פתוחים לפני המלחמה, מכריזה שאינה חותרת לנשק גרעיני, כמו שהכריזה קודם, ומקבלת בתמורה הקלה בסנקציות, הפשרה של נכסים מוקפאים, הסכם להפסקת אש בלבנון, והכרה באי יכולתה של ארה"ב להשפיע על הדרך שבחרה איראן. בנוסף העמידה איראן תביעה שלא הוכחשה לגבות דמי מעבר במצרי הורמוז, קבעה את מעמדה כמכתיבה תנאים בלבנון ובעזה, ערערה עד היסוד את האימון של מדינות הסכמי אברהם בביטחון שמספקת להן ארה"ב וחייבה את מדינות הסכמי אברהם לחשב מחדש את דרכן. ההתנגדות ניצחה, אללה התערב, גמל בנדיבות למאמינים בו, והעניק לאיראן השפעה מעצמתית.
לעומתה נראתה ישראל במצב רע. איראן דרשה הפסקת אש בלבנון, דרישה שארה"ב התחייבה לה, שהייתה הופכת את צה"ל לנייח ופגיע ומאפשרת לחזבאללה להתאושש. ישראל הפכה משותף אסטרטגי לנטל מיותר, והוצגה כרפובליקת בננות שמקבלת את תכתיבי ארה"ב ללא שהייתה שותפה למו"מ, בעוד מדינות לעומתיות וקיצוניות כמו פקיסטן, תורכיה וקטאר זכו בו למקום של כבוד.
אבל מאז עשו האיראנים כל שגיאה אפשרית. איראן יכולה הייתה להכריז, כפי שציפתה ארה"ב, שהיא פותחת את מיצרי הורמוז לתנועה חופשית למשך שישים יום, ומציגה את הפתיחה כמחווה לארה"ב ללא ויתור על דרישותיה. במקום לעשות כך בחרה איראן לעכב את הפתיחה עד לנסיגת צה"ל מלבנון. אולי קיוותה איראן שארה"ב תאלץ את ישראל לסגת מלבנון, אולי רצתה לפוצץ את ההסכם, אולי לא עמדה בלחץ של חזבאללה, ובהאשמה שהיא בוגדת בבני בריתה. כך או כך, איראן מתחה את החבל יותר מדי. אילו נכנעה ארה"ב הייתה ישראל מסרבת, וארה"ב הייתה נאלצת להפעיל מולה סנקציות ואולי אמברגו. צעד כזה היה מעמיק את השפלתה של ארה"ב, ומעמיק עוד יותר את אבדן האימון בכוחה ובנאמנותה. לארה"ב לא נותרה ברירה אלא להכריז שנסיגה מלבנון אינה חלק מההסכם, ויש בו הפסקת אש בלבד. בשלב הזה יכולה הייתה איראן לקבל את הדין, להכריז שהיא משהה את התביעה לנסיגה ותדון בה במשא ומתן, ומסתפקת בהפסקת אש מוחלטת. במקום לעשות כך סגרה איראן את מיצרי הורמוז, וחייבה את העובר בהם לתאם את המעבר איתה. ארה"ב העמידה את הסגירה למבחן, ואיראן בחרה לפתוח באש. לארה"ב לא נותרה ברירה והיא הפציצה באיראן. ההסכם החל להתנודד, ואיראן כבר לא כל כך מנצחת. ארה"ב, אולי בניסיון לתקן את שגיאות ההכם, הודיעה שהכספים המופשרים ישמשו לקניית סחורות בארה"ב. איראן בחרה להעז פנים, לצאת בהודעות מתריסות, ולא לאפשר לארה"ב שום מרחב של עמימות פרט לכניעה מבישה. גם זה היה צעד אחד רחוק מדי.
כל ההסלמה הזו מעמידה את הישגי איראן בספק, מעניקה לארה"ב הזדמנות למתן את נזקי ההסכם, ומשנה את הדינמיקה לרעת איראן.
לעומת איראן, שנהגה ברהב ובהתרסה, ומתחה את החבל ללא מעצורים, נהגה ישראל באיפוק ובתבונה.
ראשית סרבה הממשלה להיגרר לריב עם טראמפ. למרות הצהלות באופוזיציה, ולמרות הלחץ בקואליציה, לא הגיבה ישראל להסכם, ולא גינתה אותו. במקום לגנות את עצם ההסכם עסקה ישראל בעינייניה בלבד. ראש הממשלה ושר הביטחון הצהירו שישראל לא תיסוג מלבנון וההצהרות האלו לא השאירו מקום לספק – ישראל מדברת בנימוס אבל מוכנה להיכנס לעימות עם ארה"ב. במצב הזה לא הייתה לארה"ב ברירה – אם תתעקש לוותר לאיראנים וישראל תסרב – תמצא את עצמה עוד יותר חלשה ומבוזה. ישראל בחרה בסבלנות אסטרטגית, ולא נפלה בפח שטמנה לה איראן. במקום ישראל נפלה איראן מלכודת של הצהרותיה, ונאלצה לבחור בין הסלמה צבאית להשפלה. במקום לתקוע טריז בין ארה"ב וישראל מצאה איראן את עצמה במצב שעליה לבחור בין לבלוע את הצפרדע ובין לבטל את כל הישגי ההסכם שקיבלה.
ישראל הוכיחה את אי תלותה בארה"ב, והתחמקה מלהיות המטבע שבו ארה"ב משלמת. המיצוב הזה מאזן את הקרנת הכוח האיראנית, ומאפשר למדינות הסכמי אברהם לדבוק בברית עם ישראל וארה"ב. במקום נסיגה במעמדה האסטרטגי זכתה ישראל בנקודות.
במקביל עשתה ישראל עוד שני צעדים שחיזקו את מעמדה בלי לפגוע ביחסיה עם ארה"ב. שני המהלכים היו בחזית עזה, ושניהם תואמים את הצהרותיו ומדיניותו של טראמפ. הראשון הוא ההנחיה לצה"ל להרחיב את השליטה ברצועת עזה עד לשבעים אחוז. השני הוא העברת תיק ההגירה מרצון לטיפול המוסד ותקצוב הפרויקט. המהלך הזה הוא הפגנת רצינות, הוצאת הטיפול מידי משרד החוץ שמפחד מכל גינוי, והעברתו לגוף אופרטיבי. גם כאן המהלך תואם לגמרי את הצהרותיו ומדיניותו טראמפ, וארה"ב לא יכולה לבוא בטענות אל ישראל.
מהלך האחרון של ישראל, ויתור בנושא גבולות שטחי הפיילוט וחופש הפעלה בלבנון, חתם את הניצחון בסיבוב הזה. ישראל חתמה על הסכם מסגרת לשלום, וזכתה בהישגים משמעותיים. בראש ההישגים קיבוע הלגיטימיות של השליטה ברצועת הבטחון, והתניית הנסיגה בפירוק חזבאללה מנשקו. גם ההכרה של לבנון בישראל וההסכמה לחתירה להסכם שלום היא הישג חשוב. ההכם גם מוסיף את הנוצרים והעדות הלא שיעיות בלבנון לברית האזורית החדשה, ובוודאי אין בזה נזק.
ההסכם מעניק ניצחון למרקו רוביו, שאוהד את ישראל, על פני סגן הנשיא ואנס שמנותק ממנה. הניצחון הזה מחזק את האגף בבית הלבן ובמפלגה הרפובליקנית שתומך בישראל. הוא גם מסמל למדינות הסכמי אברהם שיש ארה"ב אחרת, ארה"ב של רוביו, שמחזיקה בתפיסותיה הישנות ועליה אפשר לסמוך. ההסכם עוצר את הסחף של אבדן האמון בארה"ב, ושוב ישראל הוכיחה את עצמה כבן ברית, נכס ולא נטל. מבחינת טראמפ נוצר עוד הסכם שלום להתגאות בו, והדברים האלו חביבים עליו. גם הרעיון המשונה שסוריה תילחם בחזבאללה ירד עכשיו מעל הפרק.
חסרונו של המהלך הוא הסכמת ישראל להפסקת אש מחוץ לרצועת הבטחון. לא צריך לדאוג יותר מדי. ההסכם לא מיועד להתממש. בלבנון יראו הישג בקבלת שטחי הפיילוט, וישראל רואה הישג בעצם ההסכם שנותן לה לגיטימיות להישאר בלבנון. צבא לבנון לא יפרק את חזבאללה, לזה אי אפשר לצפות, והדינמיקה של הסלמה תחזור בקרוב. הסלמה לא תבטל את הכרת לבנון בנוכחות צה"ל, אבל כן תבטל את הריסון שישראל מקבלת על עצמה. מבחינת חזבאללה כל יום של נוכחות צה"ל בדרום לבנון מגביר עליו את הלחץ. האוכלוסייה השיעית גורשה מרצועת הביטחון ולא תחזור, התבוסות המשפילות, הפליטות, הרס הכפרים, הצטברות העוני, מות הלוחמים – כל אלה לא מוסיפים להם אהדה בלבנון, גם לא בקרב השיעים.
גם בפוליטיקה הפנימית נוצרה הזדמנות. שותפים שמהווים נטל ביחסים הבנ"ל כמו בן-גביר, ושותפים בעייתיים מבחינה פנימית כמו החרדים נדחקים הצידה, ואולי ייפתח גשר לממשלה בשיתוף ליברמן ואחרים, כולם תומכי הרפורמה המשפטית, שתמתן את הקיטוב ותחזיר נורמאליות.
תוך שבועיים בלבד הצליחה ישראל להפוך משבר ואיום אסטרטגי לשיפור במעמדה וחזרה לדינמיקה של ריסוק הציר של איראן. הסבלנות והאיפוק השתלמו.
