אל תיפלו בפח של קמפיין אייזנקוט

בעשורים הראשונים למדינה עמדו המפלגה והרעיון במוקד מערכת הבחירות. הליכוד, המערך, המפד"ל, רפ"י והתחייה ייצגו כל אחת תפיסת עולם סדורה. הציבור נדרש לבחור בין תפיסות ביטחוניות, כלכליות, חברתיות ומדיניות שונות, ולא רק בין תדמיתם וכישוריהם האישיים של המועמדים. גם המהפך של 1977 לא נסב רק סביב אישיותו של בגין, אלא ביטא שינוי חברתי, עדתי ואידאולוגי עמוק, ובבחירות 1981 עמדו במרכז הוויכוחים השלום עם מצרים, ההתיישבות, הביטחון והמצב הכלכלי.

די להביט בסלוגנים של מערכות הבחירות באותן שנים כדי להבין את רוח התקופה; בבחירות 1977 הליכוד קרא: "מחליפים את השלטון!", והמערך השיב: "בישראל יש כתובת יחידה" . ד"ש קידמה רעיונות של ניקיון כפיים תחת הסיסמה: "הפעם יש במי לבחור". כך לאורך כל מערכות הבחירות עד לבחירות 1988 שעסקו באינתיפאדה הראשונה, בביטחון, בכלכלה ובעתיד יהודה ושומרון עם הסלוגן: "המערך הדרך לפריצת דרך" בקריאה לפריצת דרך מדינית מול הפלסטינים ומנגד הליכוד שרץ עם הג'ינגל "ביטחון אישי, שלום אמיתי-רק הליכוד יכול", במסר של שלום מתוך עוצמה. בעוד שמרצ המשיכה שיווקה את הרעיון: "ממשלה עם מרצ – הכוח לעשות את השינוי".

מקמפיין רעיוני לקמפיין פרסונלי

בשלהי שנות ה-80 וראשית ה-90 נשחק אמון הציבור במפלגות הגדולות. ניסיון "התרגיל המסריח" של שמעון פרס להפלת ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר באמצעות הקמת ממשלה צרה בתמיכת המפלגות החרדיות שכשל, הפך לסמל של פוליטיקה עסקנית שנרקמת במחשכים. מרכזי המפלגות, העסקנות הפוליטית וכוחם העצום של מנגנונים דוגמת ההסתדרות העמיקו את התחושה שהמסגרות המפלגתיות הוותיקות הפכו מסואבות ומנותקות מן הציבור. במקביל גברה הדרישה לשינוי שיטת הממשל, בין היתר על רקע הטענה שמפלגות קטנות מחזיקות בכוח בלתי פרופורציונלי ומסוגלות להכריע מי יישב בלשכת ראש הממשלה.

קמפיין הבחירות ב-1992 סימן את נקודת המפנה הגדולה בפוליטיקה הישראלית, כאשר מרכז הכובד של מערכת הבחירות עבר ממסרי התנועה אל אישיותו של המנהיג שעומד בראש המפלגה. קמפיין הבחירות של יצחק רבין המחיש זאת היטב, כאשר רבין לא שווק כיושב ראש מפלגת העבודה, אלא כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים וכמפקד עתיר ניסיון עם הסלוגן הקליט של "ישראל מחכה לרבין". לצד רבין ניצבו דמויות ביטחוניות בכירות, ובראשן ראש מטה הבחירות בנימין (פואד) בן־אליעזר שפנה ישירות למצלמה כשהוא פונה אל המסך ישירות ומאשים את יצחק שמיר באובדן הביטחון האישי.

מאותה מערכת בחירות החלה הפוליטיקה הישראלית לנוע בהדרגה מתחרות בין תפיסות עולם ועקרונות לתחרות פרסונלית יותר בין דימויים, אישיויות וסיפורים אישיים. חזרתו של בנימין נתניהו לזירה הישראלית ב־1988, לאחר שנות לימודים, עבודה ושליחות דיפלומטית בארצות הברית, העלתה את השיווק הפוליטי בישראל מדרגה נוספת. כבר בשנותיו כדיפלומט צעיר בלט נתניהו ברהיטות, בשליטה במדיום הטלוויזיוני, במסרים קצרים ובהירים וביכולת יוצאת דופן לפנות ישירות אל המצלמה. בבחירות 1996, שבהן התמודד לראשונה על ראשות הממשלה מול שמעון פרס הוותיק והמנוסה, כשהוא מלווה בקמפיינר האמריקני ארתור פינקלשטיין. הקמפיין הצליח להפוך את מה שעלול היה להיתפס כחיסרון; גילו הצעיר יחסית וניסיונו המצומצם לעומת פרס, אך כמנהיג רענן, נחוש וחד שייצג דור פוליטי חדש מול הממסד הישן. במקום ויכוחים ארוכים ומורכבים, הוצבו בחזית מסרים קצרים, חזרתיים וטעונים רגשית, שפנו ישירות לחששות ולתקוות של הבוחר, באמצעות הסלוגנים: "פרס יחלק את ירושלים" ו"נתניהו, עושים שלום בטוח". בכך הפך הקמפיין של 1996 לתחנה משמעותית נוספת במעבר מפוליטיקה שבה המפלגה והמצע עומדים במרכז, לפוליטיקה שבה דמות המועמד עצמה הופכת למוצר הפוליטי המרכזי.

במהלך קמפיין הבחירות של 1992 רבין שמותג כ״ביטחוניסט״ המנוסה שאינו נתון לסחיטה ולחצים מבית ומחוץ, התחייב כי לא תקום מדינה פלסטינית, הדגיש שבקעת הירדן תישאר גבול הביטחון של ישראל והסתייג מנסיגה מרמת הגולן. זכורה היטב אמירתו מייד עם היוודע תוצאות הבחירות :"אני אוביל ואני אנווט".

אלא שלהתמקדות בדמותו של המנהיג במקום במדיניות היה מחיר משמעותי. מרגע שהאמון נמסר לאדם ולא לדרך, נפתח הפתח לשינוי עמדות והפרת הבטחות סיטונית. ממשלת רבין הוא דוגמא מובהקת. מרגע שנכנס ללשכת ראש הממשלה התברר שבמקביל לערוץ המדיני הרשמי שנוהל בוושינגטון, קידמו יוסי ביילין ואנשי משרד החוץ את הערוץ החשאי באוסלו, שהלך ותפס תאוצה. רבין, שהיה זהיר ומסויג בהרבה מפרס וביילין שהשתוקקו להגיע להסדר מדיני בכל מחיר, ומגורמים נוספים מן האגף היוני במפלגתו, נגרר בחוסר רצון לאותם ויתורים מדיניים שנסגרו מאחורי גבו.

המקרה של רבין הוכיח שגם מנהיג שעל פניו נתפס כחזק, מנוסה וסמכותי יתקשה לעמוד בפרץ כנגד נגד הזרמים הפוליטיים והאידאולוגיים סביבו. למעשה מרצ, שותפתו הבכירה בממשלה לא הסתירה את הכיוון שאליו היא מכוונת כשכבר במערכת הבחירות של 1992 השתמשה בסלוגן "להמריץ את רבין", סיסמה קצרה שתמצתה את הקונסטלציה הפוליטית שנוצרה לאחר הבחירות: רבין אמנם ישב ליד ההגה, אך לצדו ישבו כוחות פוליטיים חזקים מתוך המפלגה ומקרב שותפיו לממשלה שביקשו במוצהר לדחוף אותו למסכת ויתורים והתקפלות שהפליגה הרחק מהמחוזות הביטחוניים והמדיניים שעליהם התחייב בקמפיין הבחירות.

מאידך, כהונתו המתמשכת של נתניהו מלמדת דבר דומה רק מהצד האידאולוגי ההפוך: גם מנהיג ימין דומיננטי וחזק עם כישורים מדיניים ופוליטיים עילאיים רחוק מלהיות מנהיג כל יכול, בוודאי כאשר הוא פועל בתוך מסגרת של מנגנון מפלגתי דמוקרטי מבוסס וחזק. לאורך שנותיו בליכוד נאלץ נתניהו לבלוע שוב ושוב צפרדעים פוליטיות מבית, ולכלכל צעדיו בהתאם לרצון חברי התנועה, מוסדות המפלגה ושותפיו הקואליציוניים, ונראה שלמרות מאבקים תמיד בסוף ידע נתניהו לקבל את "גזירת" התנועה בהכנעה. זכורה היטב הדוגמה מהעבר הקרוב: לאחר בחירות 2021 בחן נתניהו אפשרות להישען על רע"ם מבחוץ לצורך הקמת ממשלת ימין. אלא שהתנגדותו הנחרצת של בצלאל סמוטריץ' סיכלה את האפשרות והמחישה שגם ראש ממשלה ותיק, פופולרי ועוצמתי אינו יכול לכפות על המחנה הפוליטי שמאחוריו מהלך שנתפס בעיניו כחציית קו אידאולוגי אדום.

דוגמה בולטת נוספת זכורה מבחירות 2015: לאחר שאביגדור ליברמן הודיע שלא יצטרף לממשלת נתניהו, נותר נתניהו עם קואליציה צרה. מפלגת הבית היהודי על שמונת מנדטיה ניצלה את מנוף הלחץ שהזדמן לה, ודרשה לקבל את תיק המשפטים עבור איילת שקד. נתניהו נאלץ לסגת מרצונו להשאיר את התיק החשוב בליכוד, והפקיד בידי שקד את אחד התיקים הרגישים והמשמעותיים בממשלה. גם בימים אלה ממש הזכיר בית הדין של הליכוד שהמפלגה אינה כפופה לאדם אחד, כאשר פסל את בקשת נתניהו לאפשר מראש ביטול של הפריימריז במקרה של הסלמה ביטחונית, וקבע: "יש לערוך פריימריז, המפלגה לא של איש אחד".

נתניהו כמנהיג פרגמטי

דווקא כאן טמון כוחו של נתניהו בעיני תומכיו: לא רק ביכולתו להנהיג את המחנה הלאומי, אלא בהתעקשותו להישאר בתוך המסגרת המפלגתית והאידאולוגית שלו גם בתקופות שפל, הפסדים ולחצים כבדים. גם לאחר מפלת הליכוד בבחירות 2006, שבה צנחה המפלגה מ־38 מנדטים ל־12 בלבד, נתניהו לא נטש אותה כדי להקים מסגרת פוליטית חדשה, אלא שיקם אותה מן האופוזיציה, ובבחירות 2009 כבר החזיר אותה להישג של 27 מנדטים וחזר לראשות הממשלה.

אותם רגעי שפל המחישו בקרב תומכי נתניהו שהקשר בינו לליכוד לא בהצלחה אלקטורלית רגעית. זאת בניגוד ללא מעט פוליטיקאים שסומנו במשך שנים כסמלי הימין, מאריאל שרון, אולמרט, בוגי יעלון ועד אביגדור ליברמן ונפתלי בנט שנצלבו בשיטתיות במשך שנים על ידי תקשורת השמאל, אך מרגע שחתכו חזק למחנה השמאל היחס התקשורתי אליהם השתנה בין רגע והפך מחבק ואוהד. מנגד, העובדה שנתניהו לעולם לא זגזג פוליטית ונשאר בליכוד, העניקה לו קרדיט מבית גם כאשר נשא נאומים כנאום בר אילן, שבו הסכים עקרונית למדינה פלסטינית עתידית מפורזת ובתנאים נוקשים. זאת על מנת לשחרר מהלחץ האמריקאי הכבד שהופנה כלפיו מצד ממשל אובמה. נתניהו כאשף תקשורת חריף היה הראשון לדעת שנאום שתי המדינות ייצר אדוות פוליטיות ואידאולוגיות שליליות שיספקו למבקריו תחמושת לשנים קדימה, אך בחר לשלם את המחיר האישי בתוך המחנה מתוך תפיסה שהמהלך נחוץ לשמירת מרחב תמרון מדיני מול הממשל האמריקאי העוין ביותר שידעה ישראל. לכן, מבחינת הבייס הליכודי, נתניהו זכה לסלחנות גם כאשר התגמש טקטית לצרכים מדיניים.

לאורך השנים ידע נתניהו גם לסגת מהחלטות ולשנות כיוון, וספג על כך כותרות בעיתונים שתיארו אותו כ"זגזגן" ו"נגרר". מה שנתפס אצל יריביו כחולשה וככניעה ללחץ, נתפס בקרב אוהדיו, כהכרה של נתניהו עצמו במגבלות הכוח, וכמנהיג פוליטי שלא מהסס לחזור בו מהחלטותיו כאשר הן מנוגדות לציבור תומכיו ושותפיו הפוליטיים. בכך בולטת ההנגדה לאריאל שרון: במאי 2004 דחו מתפקדי הליכוד את תוכנית ההתנתקות ברוב ברור של כ־60%, אך שרון החליט להמשיך לקדם את המהלך למרות הכרעת מפלגתו. מבחינת השטח הליכודי, ההבדל הזה מהותי: מנהיגות אינה נמדדת ביכולת לכופף את המפלגה לצורכיך, אלא בנכונות לדעת להתפשר ולקבל את דין התנועה. לכן נתניהו לא רק נתפס בעיני ציבור תומכיו כפרסונה פוליטית מצליחה, אלא לפני הכל כמנהיג שבמשך למעלה משלושה עשורים פועל בתוך אותה מסגרת אידאולוגית ויודע לקבל בהכנעה את מגבלות הכוח.

הפרסונליזציה כתעמולה

מטרת ההתמקדות בפרסונליזציית המועמדים לראשות ממשלה על חשבון האידאולוגיה שבה הם אוחזים, מבקשת לטשטש את האמת ולגרום לנו להתעסק בשאלות אישיותיות על "מי נראה אמין יותר, "ממלכתי" או "כריזמטי", והחשוב מכל- "מי מכל השחקנים בשמאל הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח את נתניהו". אבל השאלות החשובות באמת הן אחרות: מה תהיה זהות השותפים שלך שיכהנו כשרי ביטחון, חינוך, חוץ ומשפטים בממשלה שתקים? מי יחזיק באצבעות המכריעות בקבינט, ומיהם הכוחות שצפויים לאיים בפירוק הממשלה במקרה של תקיפה בעזה.

דוגמה בועטת לסכנה שבהתמקדות בפרסונליזציה פוליטית היא אריאל שרון; במשך עשרות שנים נתפס שרון כ"אבי ההתנחלויות" שזוהה עם הקמת יישובים, אחיזה בשטח והתנגדות נחרצת לנסיגות טריטוריאליות. דווקא משום כך, כאשר הציג את תוכנית ההתנתקות, רבים מבוחריו התקשה להאמין שהאיש יוביל מהלך של עקירת כלל יישובי גוש קטיף ועוד ארבעה יישובים בצפון השומרון. גם העובדה שבמאי 2004 הצביעו מתפקדי הליכוד כנגד ההתנתקות ברוב של 60%, לא מנעה ממנו להמשיך בכל הכוח בקידום התוכנית.

אלא שהמהפך המדיני התרחש בשעה שמעל שרון ובני משפחתו ריחפה עננת החקירות בפרשת האי היווני. מבקריו בימין טענו בזמן אמת כי לא ניתן לנתק בין השינוי הדרמטי מקצה לקצה בתפישתו המדינית של שרון, לבין מצבו המשפטי הקשה שהשתנה במהרה לטובה, ובין החלטתו של שרון להוביל את תוכנית ההתנתקות לבין החלטתו החפוזה של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז להודיע בהפתעה על סגירת התיקים הפליליים נגד שרון. על כך טבעו יריביו הפוליטיים את הביטוי "כעומק החקירה, עומק העקירה". הטענה קיבלה משנה תוקף פוליטי כאשר העיתונאי אמנון אברמוביץ' סיפק באותה תקופה את אחד מדימוייה הזכורים ביותר כאשר קרא "לאתרג את שרון", ולהגן עליו מפני "דגלים משפטיים" עד להשלמת העקירה.

כאן בדיוק טמונה אחת הסכנות העמוקות של הפוליטיקה הפרסונלית: כאשר האמון בדרך האידאולוגית מוחלף באמון, המנהיג כבר אינו נמדד במידת נאמנותו לעקרונות שבשמם נבחר, אלא ביכולת להפוך את עורו ולהשתמש במנדט הפוליטי שקיבל מן הציבור להוביל מדיניות אידאולוגיות הפוכה בתכלית מזו שבשמה זכה באמונם.

שרון הוסיף חטא על הפשע כאשר הרחיק לכת עוד יותר עם המהפך האידאולוגי הקיצוני שעשה וההתיישרות שלו עם מערכת המשפט, כאשר המשיך עם המהלך מעבר לרצועת עזה ופינה ארבעה יישובים בצפון השומרון: גנים, כדים, חומש ושא־נור, במטרה מוצהרת ליצור רצף טריטוריאלי פלסטיני בצפון השומרון. בכך נוצר גם תקדים מדיני ופוליטי לנסיגות חד צדדיות נוספות מיהודה ושומרון, רעיון שקיבל לאחר מכן ביטוי מרחיק לכת ב"תוכנית ההתכנסות" של אהוד אולמרט, שביקשה לפנות יישובים נוספים ולרכז את הנוכחות הישראלית בגושי ההתיישבות הגדולים.

דוגמה נוספת מהעבר הקרוב היא ממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד שהדגישה את הפער בין הזהות הפוליטית של ראש ממשלה שהתקבל כפשרה פוליטית נוחה, לזהות הממשלה שבראשה הוא עומד. בנט הגיע לממשלת השינוי כראש מפלגה שלאורך שנותיה הציגה עמדות שמבטיחות לאגף את הליכוד מימין בכל הנוגע לסוגיות הנוגעות לביטחון, התיישבות ביהודה ושומרון והתנגדות נחרצת למדינה פלסטינית. בפועל, הוא נבחר על ידי חבריו משמאל לעמוד בראשות ממשלה כשבאמתחתו מפלגה קטנה בתוך קואליציה הטרוגנית שהורכבה ממספר שיא של שמונה מפלגות כשהוא מחזיק בעמדת מיעוט ימנית. כך מצא עצמו בנט מכהן כראש ממשלה לצד מפלגות כיש עתיד, כחול לבן, העבודה, מרצ ורע"ם שניצלו את העובדה שבראשות הממשלה עומד ראש מפלגה נטולת כוח פוליטי, על מנת לשחק כשחקניות חופשיות ללא מחויבות למשמעת קואליציונית.

הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בקבינט המדיני ביטחוני, כאשר בנט אמנם עמד בראש הפורום הביטחוני החשוב במדינה, אך מתוך 12 חברי הקבינט רק שלושה היו מסיעתו (בנט, איילת שקד ומתן כהנא). יתר תשעת הקולות היו בידי שותפיו לקואליציה. הדבר הוביל לכך שבכל הכרעה מדינית או ביטחונית משמעותית, בנט היה תלוי בשותפים שהחזיקו בעמדות אידאולוגיות שונות בתכלית. כראש ממשלה הוא יכול היה לקבוע את סדר היום הביטחוני ולנסות להתוות כיוון, אך לא היה מסוגל להפוך את הקו האידאולוגי שביקש למדיניות בפועל.

כך גם בכל הנוגע למדיניות חוץ; בעוד שבנט עצמו סירב להיפגש עם אבו מאזן והתנגד לחידוש משא ומתן מדיני עמו, שר הביטחון בני גנץ אירח על דעתו האישית וללא היוועצות עם בנט את אבו מאזן בראש העין. דוגמה בולטת נוספת נרשמה במרץ 2022, כאשר שר החוץ יאיר לפיד יזם את "פסגת הנגב" בהשתתפות שרי החוץ של מצרים, מרוקו, איחוד האמירויות ובחריין ומזכיר המדינה האמריקני בלינקן. הפסגה שנועדה להעמיק את הברית האזורית שנבנתה בעקבות הסכמי אברהם– הפכה בפועל לוועידה שמתווה שתי המדינות הוא הסוגייה המרכזית שנדונה בה. שר החוץ המצרי סאמח שוכרי ושר החוץ המרוקאי נאסר בוריטה קראו להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים; בחריין חזרה על הצורך בפתרון שיוביל למדינה פלסטינית, ובהודעה הרשמית של איחוד האמירויות הודגשה תמיכתה במדינה פלסטינית עצמאית על בסיס גבולות טרום־1967 שבירתה מזרח ירושלים. מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן הבהיר מצדו שהסכמי השלום האזוריים אינם יכולים לשמש תחליף להתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות.

גם בזירה הפנימית, נשענה הממשלה על מפלגת רע"מ, הזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית בישראל, ששורשיה הרעיוניים נטועים עמוק בתנועת האחים המוסלמים. כך, בכל הנוגע למשבר קואליציוני של ממש שהתגלע סביב ההתעקשות של רע"מ על "חוק החשמל" שנועד לאפשר חיבור פיראטי של בתי מגורים בפזורה הבדואית בנגב לחשמל ומים. באביב 2022 הגיעה התלות ברע"מ לשיאה כשבעקבות העימותים בהר הבית במהלך חודש הרמדאן, גבר בתוך התנועה האסלאמית הלחץ לפרוש מן הממשלה, כאשר בנט ממתין במשך שבועות ארוכים להכרעה של מועצת השורא על המשך דרכה של רע"מ בממשלה. גם תוכניות תמיכה בלוחמים משוחררים דוגמת "ממדים ללימודים" נתקלו בסירוב של חברי רע"מ וחברי כנסת ממפלגות אחרות כג'ידא רינאוי־זועבי (מרצ) שסרבו לתמוך בה. אפילו הארכת תקנות יהודה ושומרון, חקיקת תשתית בסיסית שהוארכה במשך עשרות שנים ושנועדה להסדיר את חייהם המשפטיים של אזרחי ישראל באזור, הפכה במהרה למשבר קואליציוני ונפלה בהצבעה במליאת הכנסת. הדבר ניכר גם בכל הנוגע לפיתוח תשתיות וסלילת כבישים לצורכי ביטחון ביהודה ושומרון; בדצמבר 2021 נשאלה שרת התחבורה מרב מיכאלי אלו תוכניות חדשות מקדמת הממשלה בכבישי יו"ש, השיבה בטבעיות: "בינתיים לא קיימות אצלי תוכניות כאלה".

סכנת אייזנקוט

לפיכך, מי שמבקש להסתמך על כך שבממשלה עתידית בראשות איזנקוט עשויים לשבת לצדו גורמים המזוהים עם הימין, דוגמת בנט או ליברמן, ולכן ישמשו עבורו משקל נגד אידאולוגי, כדאי שיזכור את תקופת ממשלת השינוי שכבר סיפקה הצצה לאופן שבו הדבר מתרחש בפועל: גם מי שנחשבו לסמנים הניציים באותה קואליציה כאביגדור ליברמן ונפתלי בנט מצאו עצמם מנמיכים שוב ושוב את הקווים האדומים שהציבו והתאימו את עצמם למציאות הפוליטית החדשה. בדצמבר 2021 נרשמה תמונה על גבול הסוריאליסטית: אביגדור ליברמן, שבנה חלק ניכר מהקריירה הפוליטית שלו על קו תקיף במיוחד כלפי המפלגות הערביות ואף הוביל את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות", מצא את עצמו כשר אוצר יושב במשך שעות ארוכות בביתו ומנסה לתווך בין שרת הפנים איילת שקד, לבין יו"ר ועדת הפנים וליד טאהא מרע"מ, מהקולות הלאומניים והאנטי ציוניים החריפים ברע"מ בעקבות משבר "חוק החשמל".

כאן בדיוק נמצא גם הכשל בדיון הנוכחי סביב מועמד גוש האופוזיציה לראשות הממשלה גדי איזנקוט; חלק ניכר מן הסיקור אינו עוסק בזהות הממשלה שתוקם ואילו תביעות מדיניות ופוליטיות יציבו בפניו שותפיו. במקומן מוצגת דמותו: רמטכ"ל לשעבר, אב שכול, ואדם שקט, ממלכתי ונקי מגינונים. גם כאשר הוא מביע עמדות שמאל מובהקות, האריזה הביטחונית והפרסונלית מבקשת "לרכך אותן"; לאורך שנותיו בצבא וגם לאחר אסון השביעי באוקטובר, אייזנקוט שב ומדבר על הצורך בהיפרדות מן הפלסטינים, על הכנסה של כ- 150 אלף פועלים פלסטינים לעבודה ביהודה ושומרון ועל הסכנה שבהידרדרות למציאות של מדינה אחת ועוד מגוון רחב של אמירות שמדגישות את בית הגידול האידאולוגי שממנו הוא שואב את תפישותיו המדיניות בעלות הניחוח הפוסט ציוני. ביולי האחרון אף הבהיר במפורש שאינו פוסל שותפות קואליציונית עם מנסור עבאס, ובמידה ולא יצליח להשיג את הרוב הדרוש של 61 חברי כנסת, אף הצהיר שיסתמך על המפלגות הערביות מבחוץ. כאשר התבקש להסביר זאת, השווה בין האפשרות לשבת עם עבאס לבין האפשרות שיוסף חדאד ישתלב בליכוד, השוואה שחדאד מיהר לדחות כאשר הדגיש כי "מלבד המוצא הערבי אין ביננו דבר במשותף". זהו אותו אייזנקוט שחודשים ספורים בלבד מתחילת המלחמה בעזה כבר הפציר בנתניהו להתקדם למתווה שכולל הפסקת אש קבועה, שלחץ על נסיגת כוחות צה"ל לקווי הקיבוצים וריקון בתי הכלא מאלפי האסירים הביטחוניים. ביחס לאזורי הביטחון שבהם מחזיקה ישראל בעזה, בלבנון ובסוריה,הבהיר אייזנקוט כי בעיניו מדובר באמצעי זמני ובמנוף להשגת הסדרים, ולא בשטחי חיץ קבועים שנועדו לחצוץ בין כוחות האויב לבין יישובי הגבול ואזרחי ישראל.

מעבר לתפישת השמאל המדינית של אייזנקוט, השאלה החשובה לא פחות נוגעת לזהות שותפיו הקואליציוניים העתידיים לקבלת החלטות ביטחוניות ומדיניות הרות גורל. אם כפי שהוא מכוון, הדמוקרטים יהיו שותף משמעותי משמאלו, ורע"ם תספק אצבעות חיוניות להקמת ממשלתו ומפלגות נוספות יעדיפו את החלפת ממשלת הימין על פני הצבת קווים אידאולוגיים קשיחים– הקואליציה בראשות איזנקוט צפויה להעניק לאייזנקוט "קארט בלאנש" אידאולוגי פתוח לשעוט לעבר ויתורים טריטוריאליים לצורכי צעדי היפרדות מהפלסטינים כפי שהבטיח, על תמיכתו במתווים שכללו את סיום המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל לקווי עוטף עזה ושחרור אלפי אסירים ביטחוניים; אייזנקוט גם רואה באזורי הביטחון שבהם מחזיקה ישראל בעזה, בלבנון ובסוריה כמנוף זמני להשגת הסדרי ביטחון ולא כשטחי חיץ שבהם אמור צה"ל להישאר כדרך קבע על מנת לחצוץ בין אויבינו לתושבי קווי העימות.

זהו בדיוק המבחן שפוליטיקת הזהויות הפרסונלית מבקשת לטשטש. מפלגה יכולה להמשיך לכנות את עצמה ימין או מרכז־ימין גם כאשר החלפת המחנה היריב הפכה לדבק המרכזי שמחבר אותה לשותפיה. אבל ברגעי האמת אידאולוגיה נבחנת בראש ובראשונה בקווים האדומים שעליהם מוכנים לשלם מחיר פוליטי,ואם צריך, גם לפרק ממשלה. ממשלות רבין, שרון, בנט ולפיד כבר המחישו עד כמה מהר עלולים הקווים הללו להיטשטש כאשר שימור הקואליציה הוא הימלטות מכתב אישום פלילי הופכים לערך מקודש בפני עצמו.

הכותב הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה תקשורתית