מרד הגנרלים הראשון

מרד הגנרלים (סלע מאיר, 2006), ספרו החשוב מאוד של ארז תדמור, מסביר מה אִתרע לנו בשבעה באוקטובר 2023, או ליתר דיוק, איך הופתעה מדינת ישראל (שוב!), ולמה לא דיווחו לראש הממשלה על האירועים ועל ההתרעות. במאמר זה ברצוני להראות ששורש הבעיה מתחיל כבר בראשית המאה העשרים, עם התהוות גופי הביטחון היהודיים בארץ-ישראל. מראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל עסקו מפלגות כמעט בכל תחומי החיים – בריאות, חינוך, בנקאות, עיתונות, התיישבות, תיאטרון, בניין ושיכון, ספורט, ביטחון ועוד תחומים. כזכור, בלי ה"פנקס האדום" (תעודת החבר בהסתדרות) לא יכולת למצוא עבודה במוסדות "היישוב", ולמעשה נגזר עליך רעב, ולא קיבלת שירותי רפואה – תמריצים חשובים לציות למרות עסקני מפא"י, שהשתמשו בהסתדרות ככלי לביסוס שלטונם. בנערותי סיפר לי אבי, שיש לו שני מספרי חבר בהסתדרות. את האחד ידעתי היטב מתוך שימוש בו, והאחר היה חדש עבורי. במבואה לבניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל-אביב הייתה כרטסת החברים ממספר 1 (הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ – אז"ר) ואילך. אבי הראה לי את שני מספרי החבר שלו, והסביר לי את האיום באבטלה וברעב. לכן, כשסולק מההסתדרות, נדד מיד למקום אחר, ונרשם אליה מחדש.

מאבק מתמיד

אחרי מלחמת העולם הראשונה הבין דוד בן-גוריון שכדי לצבור השפעה על מנת שיוכל להגשים את חזונו, עליו לשלוט במוסדות "היישוב" כשלצדו מפלגה מאורגנת היטב, "אחדות העבודה". בשנת 1930 איחד את מפלגתו עם מפלגת "הפועל הצעיר", והקים את מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), אך מאז נאלץ להיאבק על מנת להשליט את רצונו על אנשי "הפועל הצעיר". בשנת 1944 התפצלה מפא״י עת אנשי הקיבוץ המאוחד בראשות יצחק טבנקין, "סיעה ב", פרשו מן המפלגה. עם זאת המאבק המשותף נגד תלמידיו הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי ואנשי אצ״ל ולח״י, המחתרות הפורשות, איחד את מפא״י, את איחוד הקיבוצים שהיה חלק ממנה, את הקיבוץ המאוחד ואת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר.

מאז מלחמת העולם השנייה, ובעיקר, אחרי ועידת בילטמור (מאי 1942), שהגדירה כי היעד הראשון של הציונות הוא הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, יריביו הבולטים של בן גוריון משמאל היו הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר ומפ״ם – מפלגתם המשותפת של התנועות הללו, שנטתה למרקסיזם, אהדה (בלשון המעטה) את ברית-המועצות, והתנגדה לחלוקת הארץ.

"הצבא של טבנקין"

בשנת 1941 הוקם הפלמ״ח, וריכז בתוכו בוגרי תנועות נוער, שאורגנו בגרעינים להתיישבות חלוצית (כלומר בקיבוצים). היה זה כוח צבאי בעל אוריינטציה פוליטית חזקה בתוך "היישוב", שהיה שחקן חשוב ב"סזונים" נגד "הפורשים" וב"עלייה ב'". לא בכדי קרא לו בן-גוריון, "הצבא של טבנקין". מפא״י הייתה במיעוט בפלמ״ח ובמפקדתו, שנשלטה על-ידי אנשי מפ"ם. עוד בטרם מלחמת הקוממיות, הבין בן-גוריון, שהפלמ״ח אינו צבא. חווֹת-דעת של קולונל מיקי מרקוס, של שלום עשת (פריץ אייזנשטט) ושל אחרים חיזקו את דעתו, וכבסיס לצבא של המדינה שבדרך העדיף להסתמך על יוצאי הצבא הבריטי ולא על מפקדים מה"הגנה" והפלמ"ח. בנוסף חלש בן-גוריון על ארגון ה"הגנה" באמצעות דפוסי פיקוח ייחודיים, שעיצב בעצמו, "[ו]היו הקרובים ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל לפיקוח מוחלט של המערכת הפוליטי על המערכת הצבאית" (עמיר בר-אור, מחולשה לחלישה, נבו, 2018, עמ' 40).

המרד הראשון נגד מרותו – חלישתו – של בן-גוריון על הצבא חל כשבן-גוריון החליט ערב ההכרזה על עצמאות המדינה לבטל את משרת ראש המטה הארצי (רמ״א) ב"הגנה" ובכך לפטר את ישראל גלילי (איש הקיבוץ המאוחד ומפ״ם), שנשא בתפקיד, שנעשה מיותר מאז שקיבל עליו בן-גוריון בשנת 1946 את האחריות על תיק הביטחון. הצעד נועד להעביר את ה"הגנה" לפיקוח של מִנהלת העם – הממשלה בדרך, שהייתה ההנהגה המדינית של "היישוב" – מפיקוח המטה הארצי, שהורכב מנציגי ההסתדרות והמפלגות הציוניות.

בן-גוריון לא הצליח לשכנע את מטכ״ל ה"הגנה" בצדקת צעדו, אך הצליח להחזירו לתלם. לאחר כחודשיים, בראשית יולי 1948, מרד המטכ״ל שוב סביב סירוב בן-גוריון למנות את יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח (איש הקיבוץ המאוחד ומפ״ם), למפקד מבצע "לרל״ר" (לוד, רמלה, לטרון, רמאללה) בקרבות "עשרת הימים". אחר עיכוב של כשבוע התרצה בן-גוריון, ואלון מונה למפקד המבצע, שכונה "דני". העיכוב המיותר הזה גבה מחיר יקר, ובלחץ הזמן שכפתה ההפוגה השנייה הוצאו לטרון ורמאללה מיעדי המבצע – בכייה אסטרטגית לדורות.

הפרת פקודה

האירוע המכונן הבא ארע בסוף 1948 עם פירוק מטה הפלמ״ח. בצה״ל היו שלוש חטיבות פלמ״ח: הראל 10, יפתח 11 והנגב 12. הן ״תואמו״ דרך מטה הפלמ״ח, ולא ישירות על-ידי המטכ״ל. בסוף אוקטובר 1948 הוחלט על פירוק מטה הפלמ״ח הייתה, החלטה שהייתה מוצדקת מבחינה תפקודית-צבאית אך גבתה מחיר פוליטי. אנשי הפלמ״ח ומנהיגיהם – רובם אנשי מפ"ם – החליטו לכנות את ההחלטה בשם הכוזב, ״פירוק הפלמ״ח", והיא מוּצבה כך בעיני הציבור, כדי להסתיר את המשמעות הפוליטית של קיום מטה נפרד לפלמ״ח שמסנן כראות עיניו את פקודות המטכ״ל. ראוי לציין כי בניגוד לרצונו של בן גוריון רוב המח״טים ומפקדי החזיתות דאז לא היו אנשי "הגנה" או יוצאי הצבא הבריטי כי אם אנשי פלמ״ח.

אנשי הפלמ״ח הפגינו נגד ההחלטה למרות פקודה מפורשת, שאסרה עליהם (חיילים וקצינים בצבא) להשתתף בהפגנה הפוליטית. יצחק רבין, מח"ט הראל, הפר פקודה שקיבל ישירות מבן-גוריון והשתתף בהפגנה. עם תחילת שחרור הלוחמים בתום מלחמת הקוממיות, פרשו רוב מפקדי הפלמ״ח מצה״ל, והדבר הנחית מאוד את רמתו המבצעית.

בין מלחמת הקוממיות למלחמת סיני התרוקן צה״ל ממפקדי פלמ"ח, שצברו ניסיון, ורמתו הקרבית הגיעה אל עברי פי-פחת. הצבא הסורי כבש את מתחם חמת-גדר (אלחמה), ששוחרר רק במלחמת ששת הימים, והשתלט לכמה ימים על רמת כורזים (תל מוטילה). בתחילת שנות החמישים נחל צה״ל כמה כישלונות מבצעיים קשים (כמו הפשיטה על פלאמה). יחידה 101, גדוד הצנחנים 890 וחטיבת הצנחנים 202 שינו את המאזן, אך פעולות התגמול של הצנחנים לפני מלחמת סיני זכו לביקורת קשה של מפ״ם ושל הקיבוץ הארצי ולאי-נחת בשאר התנועות הקיבוציות ובמפלגותיהן.

האוריינטציה הסובייטית של מפ״ם, של השומר הצעיר ושל הקיבוץ הארצי הפכה את שלושת הגופים ליעד של שירות הביטחון הכללי ("שירות הביטחון" דאז). המעקב אחר הנעשה בהם הביא להעמדה לדין של אהרן כהן, מראשי הקיבוץ הארצי, אך גם לחשיפת מכשירי האזנה, שטמן שב״כ במשרדו של מאיר יערי, ממנהיגי מפ״ם. לפי יצחק פס בספרו "מורדים במלכות", כל מנהיגי האופוזיציה היו תחת מעקב שב"כ, והמידע עליהם הועבר לראשי מפא"י.

עם הזמן נודע שבקיבוצי השומר הצעיר ברחבי הארץ נותרו "סליקים", שנצברו בהם נשק ותחמושת – בניגוד לפקודה למסור את הנשק לצבא. כוונת הנשק שהוסלק הייתה לסייע ל"צבא האדום" הסובייטי כשיחליט לכבוש את מדינת ישראל. בנוסף, מפקדים בכירים בצבא – אנשי פלמ"ח ממקורבי מפ"ם – דיווחו לוועדת הביטחון של הקיבוץ הארצי על הנעשה בצבא ועל תכניות מבצעיות.

דה-בן-גוריוניזציה

בן-גוריון ניסה לטפח מפקדים צעירים אנשי מפלגתו – כמו משה דיין ולוֹבה אליאב – וגם יוצאי פלמ״ח – כמו משה נצר, אסף שמחוני, איתיאל עמיחי ועוזי נרקיס – וייעד להם עתיד (במסגרת "הקריירה השנייה", שהורסת את הצבא מאז שהונהגה) להיות חלופה למנהיגות ההסתדרות ומפא״י, שלא תמכו בו. אלה היו ״הצעירים״, שכביכול הנהיגו את מפא"י לצדו.

בתהליכי הדה-בן-גוריוניזציה שעבר הממשל בישראל עם פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה (1963), לא עצר לוי אשכול, שנכנס לנעלי בן-גוריון, את קידום יוצאי הפלמ״ח לתפקידים בכירים בצבא, אך לא הצליח להשתלט על המטכ״ל ועל רב-אלוף יצחק רבין, הרמטכ״ל. עימות חריף פרץ ביניהם בעקבות פעולת התגמול בכפר סמוע בדרום הר חברון (מבצע "מגרסה", נובמבר 1966), שחרגה, בעיני אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, מהאישור המדיני, שניתן לפעולה, וסיכנה את שלום מלכותו של חוסין על ירדן.

באווירה זו נכנסה מדינת ישראל לתקופת הכוננות (מאי 1967), שבמהלכה התמוטט הרמטכ"ל רבין. המטכ״ל כפה על ראש הממשלה ושר הביטחון לצאת למלחמה, בניגוד לרצונו מחד גיסא; והציבור, שהוסת על-ידי אנשי רפ״י – אנשי בן-גוריון – גרם להדחתו של אשכול ממשרד הביטחון, ולמינויו של משה דיין במקומו.

שני האירועים הדרמטיים הללו סימנו בבירור את העובדה, שאין פיקוח אזרחי – של הממשלה בראש ובראשונה ושל הכנסת – על מערכת הביטחון, ובעיקר, על צה״ל. כלומר, צה"ל ומערכת הביטחון פועלים כאילו יש להם מדינה, ולא להפך.

עוינות לממשלה הנבחרת

הודות לניצחון במלחמת ששת הימים החלו ראשי מערכת הביטחון לצבור יוקרה אישית ועוצמה, למרות כישלון צה״ל במלחמת ההתשה; למרות כישלון שב״כ והמוסד בהדברת הטרור של אלפתח ודומיו; ולמרות תוצאות מלחמת יום הכיפורים.

מהפך 1977 הביא את יחסי החברה והצבא בישראל למשבר כיוון שהתברר שלמערכת הביטחון יש נטייה פוליטית שהניבה אי-אמון בסיסי במנחם בגין, ראש הממשלה הנבחר. כך, בכירים בוועדה לאנרגיה אטומית יצאו דחופים לוושינגטון כדי להזהיר את הממשל האמריקני מראש הממשלה, שתואר על-ידם, כהרפתקני ושוחר מלחמות, והפצירו באמריקאים לשלוט בנעשה בקריה למחקר גרעיני (קמ״ג) בדימונה.

בעקבות המהפך הפוליטי הפך הצבא – כלומר, הפיקוד העליון – לעוין לליכוד ולראש הממשלה בגין. את העוינות מיתן עזר ויצמן, שר הביטחון, אך משהפך ויצמן לחסיד השלום בעקבות הסכמי קמפ דיוויד, הפכה העוינות לבגין, אישית, ולאריאל שרון, שר הביטחון, לבוטה – כפי שנוכחו השניים בפרשת מבצע "אופרה" יוני 1981 – הפצצת הכור האטומי העיראקי – במלחמת שלום הגליל, יוני 1982, ובעקבות המלחמה המתמשכת בדרום לבנון.

דוגמא טובה לעוינות של מערכת הביטחון לממשלות הליכוד היא החיבור של מאיר דגן, ראש "המוסד" עם גבי אשכנזי, הרמטכ״ל ויובל דיסקין, ראש שב״כ, לסיכול תקיפה ישראלית נגד הכור האיראני על-ידי הדלפה על כך לליאון פאנטה, מנהל הסוכנות המרכזית האמריקנית לביון (CIA). ההדלפה הזו היא רק חלק קטן מתוך מדיניות ארוכה של ראשי מערכת הביטחון להשתמש בהדלפות כדי לסכל מבצעים שאינם לרוחם.

דוגמה אחרת היא "מפקדים למען ביטחון ישראל" (שנשאה בעבר שמות אחרים), ובה מאות בכירים במילואים ובדימוס במערכת הביטחון, שמביעה את דעתה המקצועית כביכול בענייני ביטחון לאומי, שלא-במפתיע מנוגדת לעמדת ממשלות הליכוד. כזכור, חבורה זו תמכה בהסכמי אוסלו, בגירוש היהודים מחבל קטיף ובעוד טעויות אסטרטגיות ואף באחרונה שלחה עצומה לנשיא ארצות-הברית, ועודדה אותו לפעול בעניין "אלימות המתנחלים". דומה לה התארגנות "אחים לנשק", שראשיה הם אנשי סיירת מטכ"ל ואנשי צוות אוויר (ארגון 555) במילואים ובדימוס, שיזמו את הסרבנות, וקידמוהּ.

מהפכת הצבע

בעיניי, האווירה הזו היא שעודדה את ראשי מערכת הביטחון – ובעיקר, המטכ״ל ושב״כ – ל"מהפכת צבע". כך, מיד אחרי הבחירות בנובמבר 2022 פרץ במדינת ישראל פוטש – הפיכה צבאית שקטה, ללא ירי, שהתבטאה בעידוד סרבנות, במרי אזרחי אלים ובפגיעה ביכולתו המבצעית של צה״ל. הרצי הלוי, הרמטכ״ל, האלופים, ראש שב״כ ומפקדי משטרת ישראל עודדו את המרי, או לא מנעו אותו. למורדים הצטרפו היועצת המשפטית לממשלה, פרקליטות המדינה, בית-המשפט העליון ובכירים במשטרת ישראל; וכך, הכילה המדינה את העבריינות הפראית (סרבנות ועידודה, חסימת כבישים, הצתת כבישים, פריצה, הסגת גבול, אלימות ועבריינות פלילית), שבאה מתוך אנשי "המחאה". שיא המרד היה כשלחץ ״המחאה״ סיכל במארס 2023 את החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו, להדיח את יואב גלנט, שר הביטחון. הוא פוטר רק בתחילת נובמבר 2024 כש"המחאה" כבר איבדה את כוחה.

באווירה זו של עימות חריף בין ראשי מערכת הביטחון לבין הממשלה וראשה אין פלא, שאור לשמיני עצרת ה'תשפ"ג (ליל שישה-שבעה באוקטובר 2023) העזו רונן בר, ראש שב"כ, והרצי הלוי, הרמטכ"ל, להדיר את ראש הממשלה מהמידע המתריע, שזרם בהמוניו כל הלילה – גם אם הסיקו בטעות נוראה, שהמידע אינו מעיד על סכנה קיומית למדינת ישראל.