המחלה של צרפת

הממשלה הצרפתית הופתעה, כך דיווחו, כאשר תלמידים החלו להתפרע לפני כשתים-עשרה ימים במחאה על התנאים בבתי הספר – כיתות צפופות, מבנים רעועים, מזיקים וחולדות, מחסור בחימום ובמיזוג אוויר, ומחסור כרוני במורים.

"אלא שבתי הספר בצרפת נהנים כיום מתקציב לתלמיד גבוה מאי פעם", כותב העיתונאי האמריקאי מייקל שלנברגר, "ממשלת צרפת משקיעה 4.5% מהתוצר המקומי הגולמי במוסדות חינוך, לעומת 3.7% בלבד בגרמניה".

המהומות האלימות, שהחלו באזור איל-דה-פראנס בפריז והתפשטו במהירות ברחבי המדינה, אינן מקריות: לפי החקירות, מי שליבתה אותן היא מפלגת השמאל הקיצוני "לה פרנס אינסומיז" ("צרפת בלתי-כנועה" – LFI) בהנהגת ז'אן-לוק מלנשון, מועמד לנשיאות צרפת בבחירות המתוכננות לאביב 2027. ב-LFI אמנם דוחים את ההאשמות, אך כפי שמציין שלנברגר, "הראיות מראות בבירור כי המפלגה היא שייזמה והובילה את המחאות".

"מהרגע הראשון הייתה מעורבות של נבחרי ציבור מ-LFI ושל קבוצות שמאל רדיקלי", מסר גורם ביטחוני בעילום שם לעיתון Le Point. בתדרוך מישיבת החירום שאינסק ראש הממשלה ב-1 באוקטובר, אשר הגיע לידי רויטרס, תואר הגל הנוכחי כ"מבצע מתוכנן של LFI וזרועות השמאל הקיצוני" – קביעה המשקפת את "הערכת המצב המשותפת" של גופי המודיעין.

השמאל הצרפתי מנהל מערכה נגד מערכת החינוך, תוך כריתת ברית עם מנהיגים אסלאמיסטים השואפים לשנות את פניה מן היסוד. עבור שני הצדדים, בית הספר הוא קו החזית הראשון. "ברור כשמש שארגונים דתיים ופוליטיים-דתיים 'עובדים' על התלמידים הללו – לעיתים כבר מגיל יסודי – כמו גם על משפחותיהם, סביבתם החברתית והשכונתית, וחלקם מנסים להסיתם באופן פעיל נגד בית הספר", נכתב כבר בדוח מפקחי משרד החינוך מיוני 2004 העוסק בדת במערכת החינוך.

מה שמחבר בין האסלאם הרדיקלי לשמאל המהפכני הוא השאיפה המשותפת לפרק את התרבות המערבית. דוח משרד הפנים הצרפתי ממאי 2025 על תנועת "האחים המוסלמים" תיאר את יעדה בצרפת כ"תהליך ממושך של כיבוש פוליטי", המבוסס על "השקעה מתוכננת וסיסטמתית ברמה המקומית".

בני הדור השני והשלישי של המהגרים המוסלמים נוטים להיות רדיקליים אף יותר מהוריהם. "מדובר בראש ובראשונה במרד בין-דורי", כתב חוקר האסלאם הצרפתי אוליבייה רואה ב-2015 על הג'יהאדיסטים שצמחו בצרפת. מפלגת LFI מחזרת בגלוי אחר קולות הבוחרים המוסלמים, וחקירה פרלמנטרית קבעה כי עובדה זו הפכה אותה ליעד להסתננות של רשתות אסלאמיסטיות. "המחויבות של LFI לאסטרטגיה קליינטליסטית כלפי הציבור המוסלמי הפכה אותה למטרה מועדפת", ציין מתייה בלוך, מדווח וועדת החקירה של האסיפה הלאומית בנושא מפלגות ורשתות אסלאמיסטיות, בדצמבר 2025.

עד כה נעצרו כ-2,000 תלמידים ונפגעו יותר מ-1,000 בתי ספר. מעשי האלימות כללו הצתת מבני לימוד, תקיפת מורים ושפיכת בנזין עליהם.

העשור האבוד של מקרון

נשיא צרפת עמנואל מקרון, המסיים קדנציה שנייה ואינו רשאי להתמודד שוב, מסיים את כהונתו כשהוא סופג דחייה מקיר לקיר מצד הציבור. לפי סקר שנערך לאחרונה, רק 21% מהציבור תומכים במדיניותו – וגם נתון זה מהווה עלייה קלה מ-19% בלבד שנרשמו לפני מספר חודשים.

הפופולריות המרוסקת של מקרון אינה מפתיעה: הוא הפגין לא פעם זלזול מופגן בשכבות החלשות בחברה הצרפתית.

שבועות ספורים לאחר תחילת כהונתו הראשונה במאי 2017, חילק את האזרחים ל"אלה שהצליחו" לעומת "אלה שהם לא כלום". פחות משנה וחצי לאחר מכן, בנובמבר 2018, תחת הנימוק של המאבק בשינויי האקלים, העלה את המסים הדרקוניים ממילא על הדלק – מהלך שהצית מיידית את מחאת "האפודים הצהובים", במסגרתה יצאו לרחובות אלפי אזרחים שזעקו כי אינם מסוגלים עוד לממן את הדלק לנסיעה לעבודה ואת המזון למשפחתם. מקרון השיב בביטול: בעוד שיש אנשים הנאבקים על הישרדות כלכלית, הוא נדרש לטפל בנושא חשוב בהרבה – "הסיכון של קץ העולם".

מחאת האפודים הצהובים נמשכה למעלה משנה, ודעכה רק בינואר 2020 עם פרוץ מגפת הקורונה. לאורך כל התקופה שמר מקרון על יחס מזלזל, והגיב לזעקת המפגינים הבלתי-אלימים ביד משטרתית קשה שהובילה להרוגים ולפצועים קשה. במקביל, הוא איפשר למסיתי שמאל שחדרו למחאה להתפרע ולבצע הצתות מבלי להורות למשטרה להתערב. רבים בצרפת נוכחו כי מקרון מסוגל לנהוג באכזריות כלפי אזרחים המביעים מצוקה אותנטית, אך מגלה סלחנות כלפי עבריינים המשתייכים לצידו הפוליטי המועדף.

במהלך המגפה הנהיג מקרון את אחד המשטרים הסמכותניים באירופה. הצרפתים הצטוו להסתגר בבתיהם ולהסתפק ביציאה של שעה אחת ביום בלבד – ברדיוס של כקילומטר מהבית – וגם זאת רק בכפוף למילוי טופס רשמי שכלל פרטים אישיים ושעת יציאה מדויקת. כוחות משטרה גדולים עצרו אלפים והטילו קנסות כבדים על מי שהעז לחרוג במעט מהמרחק המותר או להשתכב בחוץ מספר דקות מעבר לשעה. כל שיחה במרחב הציבורי נאסרה לחלוטין.

שנות שלטונו של מקרון עמדו בסימן שחיקה כלכלית עמוקה וירידה חדה ברמת החיים. בעשור האחרון ירד העושר לנפש בצרפת אל מתחת לממוצע באיחוד האירופי, וכיום הוא נמוך אפילו מזה של קפריסין. בעוד שב-2016 דורג התוצר לנפש בצרפת במקום ה-23 בעולם, כיום הוא הדרדר למקום ה-33. שיעור האבטלה עומד על 8.3% ונמצא במגמת עלייה, כ שבקרב צעירים בני 15–24 הוא מגיע לשיעור מדאיג של 21.1%.

תהליך הדה-תעשייתה נמשך בכל הכוח: רגולציה מחנקת הובילה לסגירת מפעלים רבים, שאינם מוחלפים ביזמות עסקית אלא במערכת רווחה מנופחת ויקרה, החולשת כיום על למעלה מ-40% מההוצאה הציבורית. בשנת 2025 טיפס שיעור העוני ל-15.4% – נתון המייצג 9.8 מיליון בני אדם החיים מתחת לקו העוני (כ-60% מההכנסה החציונית) ונאבקים מדי חודש על אספקת צרכים בסיסיים.

במקביל, ממשלות צרפת המשיכו להגדיל את ההוצאה הציבורית ללא רסן. בעוד שצמיחת התוצר הכוללת מ-2016 ועד 2026 עמדה על 13.17%, ההוצאה הציבורית באותה תקופה זינקה ב-35.6%. הפער המבני העצום פירושו שהמדינה מוציאה הרבה מעבר להכנסותיה. החוב הלאומי הגיע בינואר 2026 ל-117.5% מהתוצר, וצפוי לטפס ל-119.3% עד סוף השנה. תשלומי הריבית בלבד בולעים נתח ענקי מהתקציב השנתי, וכמו בארה"ב, הם כבר עולים על תקציב הביטחון. ההבדל הוא שארה"ב עוד עשויה לצמוח מתוך בור חובות של 40 טריליון דולר (עם ריבית של 7.1 מיליארד דולר ביום), בעוד צרפת, הקורסת תחת נטל הרגולציה, אינה מסוגלת לכך.

במישור האזרחי והדמוגרפי, אף שמקרון יצא ב-2020 נגד "הבדלנות האסלאמיסטית", בפועל הוא לא עשה דבר כדי לבלום או להאט את תהליך האסלאמיזציה של צרפת. במשך עשור התחולל התהליך במלא עוזו, כשמיליוני בני אדם מהעולם המוסלמי התיישבו במדינה, כחוק ושלא כחוק. אם ב-2016 מוערך מספר המוסלמים בצרפת בכ-5.7 מיליון (8.8% מהאוכלוסייה), כיום האומדן הרשמי עומד על כ-7 מיליון מתוך 67 מיליון תושבים, אך המספרים האמיתיים גבוהים בהרבה. מרבית המוסלמים בצרפת אינם נטמעים בחברה, ושיעור הולך וגדל – כ-38% – מעמידים את שריעת האסלאם מעל חוקי הרפובליקה (בקרב צעירים בני 15–24 הנתון מגיע ל-57%).

החוקים נגד הגירה בלתי חוקית הפכו לאות מתה. מדי שנה, רק 7% מהשוהים הבלתי חוקיים שקיבלו צו הרחקה רשמי (OQTF) מורחקים בפועל, מה שמוביל לכך שיותר מ-93% נשארים במדינה. רבים מהם מעורבים בפשיעה קשה. כמה מהרציחות המזעזעות ביותר בשנות מקרון בוצעו על ידי מסתננים שהתעלמו מצווי הרחקה: לולה דבייה בת ה-12, למשל, נאנסה, עונתה ונרצחה בדירה בפריז בידי דהביה בנקירד – גנבת ועובדת מין מזדמנת מאלג'יריה, שנעצרה באוגוסט 2022, קיבלה צו OQTF ושוחררה, וכעבור חודשיים רצחה את הילדה.

האסלאמיזציה והשמאל

שטחי ההפקר הנשלטים בידי אימאמים רדיקליים וכנופיות מוסלמיות, הלכו והתרחבו מאז 2016 ותופסים כיום חלקים נרחבים מפרברי הערים הגדולות. חברי הכנופיות יוצאים למסעות ביזה והתפרעויות מספר פעמים בשנה, במיוחד סביב משחקי כדורגל ואירועים כמו מונדיאל 2025. המשטרה קיבלה הנחיה לשמור על פרופיל נמוך: שוטרים מבינים כיום שפגיעה בעבריין מוסלמי עלולה לעלות להם בקריירה ואפילו בחירותם האישית. כך קרה ב-27 ביוני 2023, כאשר נאהל מרזוק, עבריין צעיר, סירב להישמע להוראות שוטר ונורה בשוגג. המהומות העזות שפרצו ברחבי המדינה נרגעו רק לאחר שהשוטר, פלוריאן מ', נעצר והואשם ברצח מדרגה ראשונה – אשמה שבגינה הוא עומד בפני עד 20 שנות מאסר.

במקביל, האנטישמיות המזוהה עם "הימין הישן" כמעט נעלמה, ובמקומה צמחה אנטישמיות ארסית ומשולבת מצד האסלאם הרדיקלי והשמאל.

בעקבות טבח 7 באוקטובר 2023 בישראל, אורגנו בתוך ימים ספורים מפגני תמיכה בחמאס וב"התנגדות הפלסטינית". מפלגת LFI הגדירה את הטבח כ"מתקפה מזוינת של כוחות פלסטיניים" ונמנעה מלהגדיר את חמאס כארגון טרור. אחת מראשי המפלגה, רימה חסן, אזרחית צרפתייה המגדירה עצמה "צרפתייה-פלסטינית", מאשימה שוב ושוב את ישראל ב"רצח עם" ומכשירה את מעשי חמאס כ"לגיטימיים".

גל גואה של תקיפות, איומים והתנכלויות אנטישמיות נמשך מאז ללא הפסקה.

בשנים האחרונות הידק מקרון את הפיקוח גם על חופש הביטוי באמצעות Arcom – הגוף הרגולטורי שהקים ב-2022 לשליטה בתקשורת המשודרת. ב-2025 הורד מהאוויר ערוץ הטלוויזיה C8 בטיעון של "חוסר פלורליזם" ומתן במה מופרזת לדוברים שמרנים. ב-15 ביוני 2026 קיבל ערוץ CNews התראה רשמית דומה, וגם הוא עומד בפני סגירה. מדובר בערוץ המרכזי האחרון בצרפת המעניק במה לפרשני מרכז-ימין. הערוץ נקנס פעמיים ב-2026: פעם אחת משום שאורח טען כי ההתחממות הגלובלית אינה מעשה ידי אדם, ופעם נוספת כשאורח ציין כי "ההיסטוריה מוכיחה שהאסלאם הוא עדיין דת של כיבוש".

בדצמבר 2025 דרשה צרפת מהאיחוד האירופי להטיל סנקציות על שני הפרשנים ז'אק בוד וכסבייה מורו בגין "התבטאויות פרו-רוסיות". נכסיהם וחשבונות הבנק שלהם באיחוד הוקפאו, כרטיסי האשראי שלהם בוטלו ונאסרה תנועתם באירופה, תוך קביעה כי כל סיוע כספי שיקבלו ייחשב לעבירה. כל זאת בהליך מנהלי מחוץ לכותלי בית המשפט, ללא אפשרות ערעור.

במאי 2024 ספגה מפלגתו של מקרון ("רנסאנס") תבוסה בבחירות לפרלמנט האירופי, כשקיבלה 14.6% בלבד מהקולות לעומת 31.37% למפלגת "האיחוד הלאומי". בתגובה זועמת פיזר מקרון את האסיפה הלאומית והכריז על בחירות בזק. משנוכח כי "האיחוד הלאומי" מוביל בפער גדול ועומד להשיג רוב בסיבוב השני, יזם מקרון ברית חירום של כל שאר המפלגות – "החזית הרפובליקנית" – תוך סימון "האיחוד הלאומי" כסכנה לרפובליקה. מצביעי מרכז וימין-מתון נקראו להצביע למועמדי שמאל, ולהיפך, במטרה לבלום את הימין. הרישום הוביל לכך שבעוד ש"האיחוד הלאומי" זכה במספר הקולות הגבוה ביותר, מפלגות "החזית" זכו במרבית המושבים באסיפה מפוצלת ומתוסכלת, שבה אף סיעה אינה מסוגלת להקים רוב. מאז נסמכת המדינה על ממשלות מעבר משותקות, והמערכת הפוליטית הגיעה למבוי סתום – מקרון הפך את צרפת לבלתי ניתנת להנהגה.

מקרון מייחל ליורש שימשיך את דרכו, אך המציאות טופחת על פניו: מרין לה פן מובילה לראשונה בסקרים ומסתמנת כבעלת סיכויים ממשיים לנצח ב-2027, בעוד שאר המועמדים מזוהים עם הכישלון שדרדר את צרפת.

לה פן אף הועמדה לדין באשמה כי עוזרים פרלמנטריים של מפלגתה בפרלמנט האירופי עבדו עבורה בפריז. עבירה זהה שבה הואשמו מועמד המרכז פרנסואה ביירו ואיש השמאל ז'אן-לוק מלנשון הסתיימה בסגירת התיקים – אך לא במקרה של לה פן. ב-31 במרץ 2025 נגזרו עליה ארבע שנות מאסר וחמש שנות הרחקה מפעילות ציבורית, בצעד שנועד ככל הנראה לטרפד את התמודדותה.

בעקבות ערעורה, הופחת העונש ב-7 ביולי 2026 שלוש שנות מאסר (שנה אחת במעצר בית עם אזיק אלקטרוני) ו-45 חודשי הרחקה (מתוכם 30 על תנאי) – פסיקה המאפשרת לה להתמודד. ביצוע העונש עוכב עקב ערעור נוסף לבית המשפט העליון, והיא לא תידרש לענוד אזיק אלקטרוני במהלך הקמפיין. אם הערעור יידחה ערב הבחירות, היא עשויה להידרש לענוד אזיק בימי הקמפיין האחרונים ואף בארמון האליזה אם תיבחר.

מכל מקום, הרדיפה המשפטית לא פגעה בפופולריות שלה, שכן ציבור בוחריה מבין היטב כי מערכת המשפט בצרפת מגויסת פוליטית.

אם לה פן תיבחר לנשיאות באביב, רעידת האדמה תורגש בכל רחבי אירופה: יהיה זה ניצחון למפלגה המניפה את דגל ערכי התרבות המערבית – מפלגה שכל מנהיגי מערב אירופה (למעט ג'ורג'יה מלוני באיטליה) ניסו לבלום בכל מחיר.

האתגר הכלכלי, הפיננסי והחברתי שיעמוד בפניה יהיה הר הרה גורל: צרפת נמצאת על פי תהום של פשיטת רגל כמעט בכל מדד, והשיקום יהיה מורכב ומייגע.

מנהיגי LFI כבר הודיעו כי לא יכירו בניצחונה ויקראו למרד אזרחי, ואנליסטים מעריכים כי ניצחון כזה עלול להצית מהומות רחבות היקף בהשתתפות קבוצות שמאל וכנופיות אסלאמיסטיות.

פוליטיקאים נוספים ינסו ללבות פאניקה עד יום הבחירות, אך ספק אם יהיה בכך כדי לבלום אותה.

שקיעתה של אירופה

סקר של המכון למחקר פוליטי (Foundation for Political Innovation) מראה כי 78% מהציבור חשים כי "אורח החיים, המסורת והתרבות הצרפתית נמצאים תחת איום" – תחושה שהנתונים המציאותיים מאששים. סקר נוסף מעלה כי 85% מהאזרחים סבורים שצרפת נמצאת בשקיעה – והם צודקים לחלוטין: צרפת מצויה בהדרדרות חדה, והרוב המכריע של אזרחיה רואה זאת עין בעין.

המצב בצרפת אינו שונה בהרבה מהמגמה הכללית במערב אירופה, שכן המדיניות שננקטה במדינות השכנות דומה במהותה לזו של מקרון – ומניבה אותן תוצאות עגומות.

מיליוני אירופים שותפים לתסכול מהנהגתם: הם רואים את ההרס הכלכלי, את האסלאמיזציה המתפשטת, את האיום הסיני על תעשיית הרכב, ואת הפיכת הדיון הציבורי בנושאים מושתקים לשדה מוקשים משפטי וציבורי.

אירופים רבים רואים כיצד האסלאם הרדיקלי קונה אחיזה בחסות השמאל המרקסיסטי – כאשר כל צד מאמין שזהו המכשיר שיביא אותו לשלטון – ונוכחים לדעת כי מנהיגיהם אינם עושים דבר. הם מייחלים למנהיגות שתגן על התרבות המערבית ותציל אותה.

מפלגות ימין באירופה בעלות מצע דומה לזה של לה פן, כמו "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), צוברות תנופה אדירה למרות מלחמה תקשורתית ופוליטית חסרת פשרות נגדן.

ב-6 בספטמבר 2026, בבחירות במדינת סקסוניה-אנהלט בגרמניה, זכתה AfD ב-43.8% מהקולות – פי שניים מהישגה לפני חמש שנים. במאי 2025 עלה הקנצלר פרידריך מרץ לשלטון בראש קואליציה רחבה שכל תכליתה הייתה לבלום את AfD, אך ממשלתו לא עשתה דבר לטיפול בהאטה התעשייתית הקשה או בבעיות השילוב של הקהילה המוסלמית. כיום מרץ לא פופולרי בגרמניה אף יותר ממקרון בצרפת (14% בלבד תומכים בו), בעוד AfD הפכה למפלגה המובילה בגרמניה עם שיא תמיכה של 30% בסקרים.

בבריטניה, במאי 2026, רשמה מפלגת "רפורמה" הישגים כבירים בבחירות המקומיות והנחילה תבוסה קשה ללייבור ולשמרנים; סקרים מצביעים כי אילו נערכו כיום בחירות כלליות, היא הייתה הופכת לסיעה הגדולה בפרלמנט.

רעידת אדמה פוליטית מתחוללת במערב אירופה, גם אם פרשני התקשורת ממהרים לפטור אותה בסיסמה העמומה "פופוליזם".

כפי שהטיב להגדיר זאת העיתונאי והפוליטיקאי אריק זמור: "מה שהם מכנים 'פופוליזם' אינו אלא זעקתם של בני אדם שאינם רוצים למות".

ד"ר גאי מילייר הוא פרופסור באוניברסיטת פריז ומחברם של 27 ספרים העוסקים בצרפת ובאירופה.