נאום הביביסט הגאה

״שלום, שמי מוטי אוחנה. אני ביביסט ומכונת רעל. הזהות שלי יהודית. אני קודם כול יהודי, אחר כך ישראלי, ואחר כך מה שתרצו – מזרחי, מרוקאי, ציוני… נולדתי בטבריה, שם הייתי ס"ט, אליטה. סבא רבא הגיע ב-1865 ממקנס שבמרוקו. בתואר הראשון באוניברסיטה העברית גיליתי שאני מרוקאי״ – כך פתחתי את הרצאתי במכון ון ליר בירושלים, בפני קבוצה של אקדמאים, פרופסורים ודוקטורנטים (שהנחתי שרובם המוחלט ממחנה השמאל), שבה התבקשתי להשמיע את "הקול הליכודי".

בהתחלה הם היו פעורי פה, אפילו מרוצים. הנה סוף סוף ליכודניק שמודה שהוא ביביסט ומכונת רעל. ואז הגיעה האכזבה.

הסברתי להם מה זה בעיניהם ביביסט. ״אני יודע״, אמרתי, ״שבעיניכם אני אדם שלא חושב ואין לו דעה; אולי אפילו קצת אידיוט. אדם שקם בבוקר, רואה מה נתניהו אומר, וחוזר אחריו כמו פתי; אדם שמקבל הוראות מהבוס. אתם בטח חושבים שאני מקבל בכל בוקר דף מסרים שמגיע מלשכת נתניהו, ואז מדקלם ומפיץ אותו ברשתות״.

ביביסט, הסברתי להם, הוא בעיניכם המזרחי הישן. להגיד "צ׳חצ׳ח" זה כבר לא פוליטיקלי קורקט, אז "ביביסט" הוא תחליף מצוין.

עוד הוספתי: ״אל תשכחו לרגע שאני גם מכונת רעל. כתבתי דברים מאוד לא נעימים לאוזני השמאל בטוויטר, ולפעמים גם הגזמתי, אבל הכול נעשה במחשבה ובכוונה. הכול היה נוגדן לארס שלכם. נגמרה החגיגה. אם אתם תפיצו ארס – אנחנו נחזיר. אם אתם תחזירו אותי למרוקו – אני אחזיר אתכם לשטעטל. אין יותר השפלה של צד אחד. אם אתם תפיצו רעל – אני אהיה מכונת רעל. אם אתם תהיו מכונת רעל – אני אהיה מפעל רעל״.

״רוצים לדבר קצת על ליברליזם?״ שאלתי. ״אז אני ליברלי לא פחות מכם. שנים אתם מפיצים שאנחנו שונאים הומואים ולסביות, ובאותה נשימה מסבירים שזה עניין סטטיסטי. אם זה עניין סטטיסטי – אז גם לליכודניקים יש ילדים שהם הומואים ולסביות. נראה לכם שאנחנו שונאים את הילדים שלנו? כן, אני מתעב את המשאיות שעליהן רוקדים הומואים ערומים באמצע תל אביב – ואני בטוח שחלק גדול מכם גם לא מת על זה״.

״כשבחרתי באמיר אוחנה, אף פעם לא עניינה אותי נטייתו המינית. עניינה אותי תפיסתו הביטחונית, המדינית והחברתית. אז במה אתם יותר ליברלים ממני? בזכויות מיעוטים? אנחנו שמנו את המיעוטים הערבים בממשל צבאי במשך 17 שנה? בזכויות הומואים? ראינו שלא. בזכויות נשים? תבואו אלינו הביתה ותראו מי הבוס״.

אמרתי: ״בואו נדבר גם על הפיל שבחדר – על ביבי נתניהו. הרעיון שלכם להחרים את נתניהו פירושו להחרים את מצביעיו. למה החרמתם אותו? כי יש נגדו כתב אישום, נכון? אבל אתם חסידי שלטון החוק, לא? החוק קובע במפורש שראש ממשלה יכהן עד הרשעה בפסק דין חלוט – זה חוק שאתם העברתם עם לפיד האב. אבל עכשיו הוא כבר לא מתאים לכם, אז תחליטו בבקשה אם שלטון החוק מחייב אתכם או לא״.

״שיא השיאים שלכם היה עם בן גביר. פסלתם את נתניהו ולא השארתם לו ברירה אלא ללכת עם בן גביר, ואז התלוננתם למה ביבי הלך עם בן גביר. בעצם אמרתם לנתניהו: 'אנחנו מחרימים אותך, אבל אסור לך ללכת עם בן גביר – אז תפנה את השלטון בשבילנו'. אתם באמת חושבים שאנחנו מטומטמים?״

״לפני שנדבר על הרפורמה המשפטית״, אמרתי, ״בואו נדבר קצת על 'אחים לנשק' – פאר היצירה שלכם. בעינינו אין דבר חמור מזה. יש דברים שלא ייסלחו לעולם, וזה מבחינתנו במקום השני אחרי מה שעשיתם ביום הכיפורים״.

״מה אמרתם בסרבנות? אמרתם שהילדים שלנו יהיו במלחמה ואתם לא תטוסו ולא תבואו למילואים כדי להילחם איתם. ולמה? בגלל עילת הסבירות? איימתם עלינו שקודש הקודשים שלנו – צה"ל – הוא שלכם, ושאתם תפרקו אותו ותסכנו את חיי ילדינו בגלל עילת הסבירות או בחירת שופטים. אני בן למשפחה שכולה. אחי נפל בגלל רשלנות של הצבא, אבל בבית הצבא היה קדוש. אחי הגדול ואני לחמנו בלבנון הראשונה, ולא הייתה גאה כמו אמא שלי שהילדים שלה במלחמה, למרות שאיבדה ילד בצבא. הציונות״, אמרתי, ״קידשה את כוח המגן. ציונות פירושה העם היהודי שמגן על עצמו — וגם את זה הרסתם. יש דברים בחיים שאין בהם צד שני״.

״מכירים את 'כנר על הגג'?״ שאלתי. ״ברור״, ענו, ״זה היה בהבימה״. ״אז בואו אזכיר לכם משהו, ואולי תבינו את עוצמת הרגש שלנו לגבי הסרבנות. כשבתו של טוביה רצתה להתחתן עם חתן עני – טוביה התלבט: מצד אחד הוא עני, אבל מצד שני היא אוהבת אותו – והוא הסכים. כשהבת השנייה רצתה להתחתן עם מהפכן – שוב התלבט: מצד אחד הוא מהפכן והיא תיסע רחוק, אבל מצד שני היא אוהבת אותו – והוא הסכים. אבל כשהבת השלישית רצתה להתחתן עם גוי, טוביה אמר: מצד אחד היא אוהבת אותו, ומצד שני – אין צד שני. ואז הייתה קריעה. כך גם עם 'אחים לנשק'. מי שעסקו בסרבנות או בעידוד סרבנות – אין איתם צד שני״.

בסוף אמרתי: ״בואו נחליף מילה גם על בג"ץ. ניחא שלא מצאתם שופט מרוקאי – כנראה לא היה מרוקאי שראוי לשבת איתו, למרות שפרופסור שמעון שטרית לימד עם ברק באוניברסיטה העברית. ניחא שהשופטים העסיקו את נשותיהם וילדיהם – הרי בית המשפט הוא משפחה, ומשפחה מעסיקה את המשפחה. ניחא שבלי השופטים אי אפשר למנות שופט. אבל מה זו, לעזאזל, עילת הסבירות? ולמה העילה הזאת תופסת רק לגבינו ולא לגביכם?״

״מה זו ההתערבות שלכם בשאלה מי ייכנס מעזה ומי לא? מה זה שאתם מבטלים חוק שלא מתאים לערכים שלכם? ומה עם ייצוג לערכים שלנו? אה״, אמרתי, ״נזכרתי בעוד דבר קטן. ממתי אי-קיום פסיקה של בג"ץ הוא סוף המדינה, השבתת המשק וסוף העולם? שכחתם את איקרית ובירעם? שני כפרים של ערבים נוצרים שפונו ב-1948 והובטח להם לחזור תוך שבועיים. כמובן שהם לא חזרו, ואדמות בירעם הפכו לאדמות ברעם; אבל ב-1953 בג"ץ קבע שיש להחזיר אותם לכפרים. הם חזרו? לא. לספר לכם מי ישב בממשלות עד שנת 1993 ולא קיים את פסק הדין?״, אמרתי בזמן שהם מוציאים טלפונים ובודקים בגוגל מה זה איקרית ובירעם.

״ההרצאה הזאת נהייתה כבדה״, אמרתי, ״אבל אני חייב לסיים עם ההבדל המרכזי בינינו, שבו פתחתי. אנחנו – הליכודניקים, הימנים, הביביסטים, החילונים-המסורתיים – אנחנו קודם כול יהודים. דמוקרטיה יש בכל העולם; מדינה יהודית יש רק פה. אנחנו לא נזוז מכאן לעולם. התפקיד שלנו הוא לגדל עוד דור של יהודים״.

״יש לנו כבוד גדול לרבנים, גם לחילונים שבינינו. אנחנו חילונים אורתודוקסים, ואנחנו רוצים שיהיו פה ישיבות ושילמדו תורה. אנחנו מאמינים שמי שלא לומד תורה – שיתגייס, ומי שלומד – שילמד. אנחנו פה כדי להמשיך את היהדות. אתם בזים לאמונות שלנו. אתם בזים כשאנחנו הולכים לרבי מאיר, אבל גאים כשדנקנר ורוני מילוא הולכים לרנטגן״.

״בגדול, אתם חושבים שאנחנו לא ראויים – לא ראויים לשלוט, לא ראויים למדע, לא ראויים לעליון ולא ראויים לתפקידים בכירים. המלחמה שלכם היא לא על הרפורמה אלא על השלטון שלכם על הדמוס. מבחינתכם אין משמעות לדמוס אלא רק לקרטיה, והקרטיה זו רק אתם, בין אם הדמוס ירצה ובין אם לא״.

״בסוף לא תהיה לכם ברירה: תהיו חייבים להסתדר עם הביביסטים. אנחנו נייחים. או שתסתדרו עם מה שחשוב לנו ואנחנו נסתדר עם מה שחשוב לכם – או שתהפכו לניידים. לנו אין כוונה ללכת, ולנו אין לאן ללכת״.