המתקפה על יוסף חדאד היא כתם על המחנה הלאומי

מיהו ציוני בעיני הימין? פרשת יוסף חדאד והמבחן של המחנה הלאומי

המתקפה על יוסף חדאד חושפת סתירה מסוכנת במחנה הלאומי. דווקא מי שבחרו מרצונם החופשי להשתלב בישראל לשרת בצה"ל ולהגן על המפעל הציוני, נדרשים שוב ושוב להוכיח את נאמנותם. אם זהו היחס למי שבחרו להיות שותפים, אל נתפלא אם הדור הבא יבחר בדרך אחרת. מערכת בחירות אינה רק מאבק על מנדטים, הרכבת קואליציות וחלוקת תיקים. היא גם רגע של חשבון נפש, שבו נחשפות התפיסות העמוקות של החברה הישראלית ושל המחנות הפוליטיים המרכיבים אותה. המתרחש סביב יוסף חדאד מציב בפני הימין הישראלי שאלה מהותית: איזה מסר אנחנו מעבירים לאזרחים ערבים, דרוזים ונוצרים שבחרו במדינת ישראל, בציונות ובשותפות גורל עם העם היהודי?

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מתקפת שבעה באוקטובר, הפך יוסף חדאד לאחד הקולות הבולטים בזירה הציבורית והבינלאומית בהסברה הישראלית. חדאד התגייס לשירות קרבי, לחם בגבורה בדרום לבנון, עבר תהליך שיקום ממושך ומפרך, ולאחר מכן בחר להקדיש את עצמו למאבק על שמה הטוב של ישראל. הוא יצא לעולם כדי להציג את המציאות הישראלית, להתמודד עם תעמולה אנטי ישראלית ולנפץ שקרים על המדינה שבה הוא חי.

זו אינה בחירה מובנת מאליה. זו בחירה ערכית הכרוכה במחיר אישי וציבורי לא מבוטל. והנה כעת אדם שהפך את תרומתו למדינה לשליחות ציבורית נאלץ להתמודד עם מסע של השמצות, הטלת ספק בנאמנותו וניסיונות לערער על הלגיטימיות שלו. ביקורת עניינית היא חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה ואף אדם אינו חסין מפניה. אבל כאשר ביקורת הופכת למסע דה לגיטימציה וכאשר עצם נאמנותו של אדם למדינה מוטלת בספק פעם אחר פעם למרות שירותו ופעילותו הציבורית, ראוי לעצור ולשאול לאן הגענו. האבסורד הגדול הוא שהמתקפה הזאת אינה מגיעה רק מיריבים אידיאולוגיים של חדאד אלא גם מתוך המחנה הלאומי, לכאורה ביתו הטבעי של אנשים כמוהו.

ירי בנגמ"ש

הימין הישראלי מדבר ובצדק על אחריות לאומית, על שירות על תרומה למדינה ועל הצורך לחזק את הקשר בין אזרחיה לבין המפעל הציוני. הוא קורא לשילובם של אזרחים ערבים בחברה הישראלית להרחבת מעגל המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון ולבניית שותפות המבוססת על מחויבות למדינה. אבל למילים יש משמעות רק כאשר הן עומדות במבחן המציאות. כאשר ערבי ישראלי בוחר להתגייס לשירות קרבי, כאשר נוצרי או דרוזי בוחר לשרת בכוחות הביטחון וכאשר אזרח ערבי מתייצב בזירה הבינלאומית כדי להגן על ישראל, האם אנחנו מקבלים אותו כשותף או ממשיכים להציב אותו בעמדת נאשם שצריך להוכיח את עצמו מחדש בכל בוקר?

אי אפשר לדרוש מאנשים להשתלב, לתרום ולהגן על המדינה ובאותה נשימה להפוך את זהותם למקור תמידי לחשד. אי אפשר להטיף לשותפות גורל ואז להעניש ציבורית את מי שמגלמים אותה הלכה למעשה. הדבר מקומם במיוחד כאשר ההתקפות מגיעות מצד גורמים במחנה הלאומי. במקום לעודד קולות ציוניים חדשים, מגוונים ובעלי ניסיון חיים שונה יש מי שמעדיפים לנהל מלחמות פנימיות, להטיל דופי ולספק תחמושת פוליטית ליריביהם. הימין אינו חייב להסכים עם כל עמדה של יוסף חדאד כפי שאיש אינו חייב להסכים עם כל אמירה של איש ציבור. אבל בין מחלוקת לגיטימית לבין ניסיון לצייר אדם כאויב מבית יש מרחק עצום. מי שאינו יודע להבחין בין השניים פוגע לא רק באדם שעליו הוא מתנפל אלא גם בערכים שהוא מתיימר לייצג.

מחירה של החשדנות

יש כאן סוגיה רחבה בהרבה מיוסף חדאד עצמו. בישראל חיים ערבים, נוצרים ודרוזים שבחרו לאורך השנים לשרת בצה"ל ובכוחות הביטחון להשתלב במוסדות המדינה ולבנות את עתידם בישראל. רבים מהם רואים בציונות ובמדינה היהודית מסגרת לאומית שאפשר להיות שותפים לה, גם כאשר קיימים הבדלים בזהות, במסורת ובתפיסת העולם. השותפות הזאת אינה מובנת מאליה. היא נבנית באמצעות אמון, אחריות הדדית והכרה בכך שנאמנות למדינה נבחנת במעשים, במחויבות ובנכונות לשאת באחריות ולא רק במוצא או בשם המשפחה.

כשהמסר הציבורי הוא שגם שירות צבאי הקרבה אישית ופעילות למען ישראל אינם מספיקים כדי לזכות באמון, נוצרת בעיה עמוקה. אזרחים שואלים את עצמם מדוע עליהם לבחור במסלול של השתלבות אם בסופו של דבר יישארו חשודים בעיני חלקים מהחברה שאליה הם מבקשים להשתייך. במציאות כזאת אין זה מופרך שאנשים מסוימים יחשבו מחדש על עתידם בישראל על השירות של ילדיהם או על מידת נכונותם להמשיך ולשאת במחיר האישי הכרוך בשותפות הזאת. אין פירוש הדבר שכך ינהגו כולם ואין מקום לקבוע מראש מה תהיה תגובתם. אבל די בכך שהשאלות האלה עולות כדי להבין את חומרת המסר.

מזה שנים אני פועל לעידוד גיוס בקרב ערבים נוצרים אזרחי ישראל, תופעה גוברת שיש לה גם הצלחות רבות. חדאד נתפס כסמל של המגמה הזו, ואני מעיד בצער שבשבועות האחרונים היחס שלו הוא זוכה כעת פועל כגורם מצנן משמעותי. מועמדים לשירות ביטחון שאני מלוווה מהססים כעת, חוששים לקשור את גורלם עם מדינת ישראל. מדובר במכה קשה מאוד שיהיה קשה להשתקם ממנה. מדינה המבקשת להרחיב את מעגל השותפים שלה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך את ההשתלבות למסלול של השפלה מתמשכת.

המרוויחות הגדולות הן המפלגות הערביות

כאשר גורמים במחנה הלאומי פועלים נגד קולות ערביים ציוניים הם מחלישים את האפשרות ליצור שותפות רחבה יותר סביב ביטחון המדינה, אחריות אזרחית והשתלבות בחברה הישראלית. הם פוגעים באמון של אנשים שעשויים להיות שותפים טבעיים למחנה ומספקים למתנגדיו חומר תעמולה יעיל. מי שעלולים להפיק תועלת מהתחושה שאין מקום לערבים ציוניים בימין הישראלי הם המפלגות הערביות והמנהיגים הפוליטיים שמבקשים לשמר את הציבור הערבי בתוך מסגרות פוליטיות המנוכרות למפעל הציוני. ככל שקולם של אלה המבקשים להשתלב נדחק לשוליים כך קל יותר לטעון שאין חלופה אמיתית למסלולים הפוליטיים הקיימים.

אין בכך כדי לקבוע מראש כיצד יתנהגו הבוחרים או כיצד תסתיים מערכת הבחירות. אבל מבחינה אסטרטגית, מדובר בשגיאה במקום להרחיב את בסיס התמיכה של המחנה הלאומי יש מי שמצמצמים אותו במו ידיהם. הימין הישראלי צריך להבין שהשתלבותם של אזרחים ערבים, נוצרים ודרוזים בעלי מחויבות למדינה אינה טובה אישית שהוא עושה להם. זו הזדמנות לאומית לחיזוק החברה הישראלית להעמקת האחריות האזרחית ולבניית שותפות שאינה מבוססת על כפייה אלא על בחירה.

האם מדינת ישראל רוצה אזרחים ערבים, נוצרים ודרוזים שבוחרים מרצונם החופשי להיות חלק מהמדינה, לשרת, לתרום ולהגן עליה או שהיא מעדיפה להרחיק אותם באמצעות חשדנות השפלה והטלת ספק בלתי פוסקת?

האם המחנה הלאומי רוצה לחזק את מעמדו של המיעוט הציוני והפטריוטי או להעניק יתרון דווקא למי שמציגים את ישראל כמדינה גזענית את הציונות ככיבוש ואת ההשתלבות בחברה הישראלית כבגידה בזהותם?

אין צורך להסכים עם כל אדם כדי להכיר בזכותו להשתייך למחנה הלאומי. אין צורך לוותר על ביקורת כדי לנהוג בהגינות. אבל יש צורך בהבחנה בין מי שמבקש לפגוע במדינה לבין מי שבוחר לתרום לה, בין יריב אידיאולוגי לבין שותף לדרך ובין ביקורת לגיטימית לבין מסע השחרה. מי שדורש מערבים להוכיח את נאמנותם למדינה אך דוחה אותם גם כשהם בוחרים בציונות בשירות ובהגנה על ישראל שלא יתפלא כשיאבד את השותפים שביקש לבנות. זהו לא רק כישלון ערכי אלא ירייה ברגל של המחנה הלאומי!