ההתנפלות על חדאד בזויה ומשחקת לידי הערבים האנטי־ציונים. כדאי לעצור לפני שיהיה מאוחר מדי
מיהו ציוני בעיני הימין? פרשת יוסף חדאד והמבחן של המחנה הלאומי
המתקפה על יוסף חדאד חושפת סתירה מסוכנת במחנה הלאומי. דווקא מי שבחרו מרצונם החופשי להשתלב בישראל לשרת בצה"ל ולהגן על המפעל הציוני, נדרשים שוב ושוב להוכיח את נאמנותם. אם זהו היחס למי שבחרו להיות שותפים, אל נתפלא אם הדור הבא יבחר בדרך אחרת. מערכת בחירות אינה רק מאבק על מנדטים, הרכבת קואליציות וחלוקת תיקים. היא גם רגע של חשבון נפש, שבו נחשפות התפיסות העמוקות של החברה הישראלית ושל המחנות הפוליטיים המרכיבים אותה. המתרחש סביב יוסף חדאד מציב בפני הימין הישראלי שאלה מהותית: איזה מסר אנחנו מעבירים לאזרחים ערבים, דרוזים ונוצרים שבחרו במדינת ישראל, בציונות ובשותפות גורל עם העם היהודי?
בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מתקפת שבעה באוקטובר, הפך יוסף חדאד לאחד הקולות הבולטים בזירה הציבורית והבינלאומית בהסברה הישראלית. חדאד התגייס לשירות קרבי, לחם בגבורה בדרום לבנון, עבר תהליך שיקום ממושך ומפרך, ולאחר מכן בחר להקדיש את עצמו למאבק על שמה הטוב של ישראל. הוא יצא לעולם כדי להציג את המציאות הישראלית, להתמודד עם תעמולה אנטי ישראלית ולנפץ שקרים על המדינה שבה הוא חי.
זו אינה בחירה מובנת מאליה. זו בחירה ערכית הכרוכה במחיר אישי וציבורי לא מבוטל. והנה כעת אדם שהפך את תרומתו למדינה לשליחות ציבורית נאלץ להתמודד עם מסע של השמצות, הטלת ספק בנאמנותו וניסיונות לערער על הלגיטימיות שלו. ביקורת עניינית היא חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה ואף אדם אינו חסין מפניה. אבל כאשר ביקורת הופכת למסע דה לגיטימציה וכאשר עצם נאמנותו של אדם למדינה מוטלת בספק פעם אחר פעם למרות שירותו ופעילותו הציבורית, ראוי לעצור ולשאול לאן הגענו. האבסורד הגדול הוא שהמתקפה הזאת אינה מגיעה רק מיריבים אידיאולוגיים של חדאד אלא גם מתוך המחנה הלאומי, לכאורה ביתו הטבעי של אנשים כמוהו.
ירי בנגמ"ש
הימין הישראלי מדבר ובצדק על אחריות לאומית, על שירות על תרומה למדינה ועל הצורך לחזק את הקשר בין אזרחיה לבין המפעל הציוני. הוא קורא לשילובם של אזרחים ערבים בחברה הישראלית להרחבת מעגל המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון ולבניית שותפות המבוססת על מחויבות למדינה. אבל למילים יש משמעות רק כאשר הן עומדות במבחן המציאות. כאשר ערבי ישראלי בוחר להתגייס לשירות קרבי, כאשר נוצרי או דרוזי בוחר לשרת בכוחות הביטחון וכאשר אזרח ערבי מתייצב בזירה הבינלאומית כדי להגן על ישראל, האם אנחנו מקבלים אותו כשותף או ממשיכים להציב אותו בעמדת נאשם שצריך להוכיח את עצמו מחדש בכל בוקר?
אי אפשר לדרוש מאנשים להשתלב, לתרום ולהגן על המדינה ובאותה נשימה להפוך את זהותם למקור תמידי לחשד. אי אפשר להטיף לשותפות גורל ואז להעניש ציבורית את מי שמגלמים אותה הלכה למעשה. הדבר מקומם במיוחד כאשר ההתקפות מגיעות מצד גורמים במחנה הלאומי. במקום לעודד קולות ציוניים חדשים, מגוונים ובעלי ניסיון חיים שונה יש מי שמעדיפים לנהל מלחמות פנימיות, להטיל דופי ולספק תחמושת פוליטית ליריביהם. הימין אינו חייב להסכים עם כל עמדה של יוסף חדאד כפי שאיש אינו חייב להסכים עם כל אמירה של איש ציבור. אבל בין מחלוקת לגיטימית לבין ניסיון לצייר אדם כאויב מבית יש מרחק עצום. מי שאינו יודע להבחין בין השניים פוגע לא רק באדם שעליו הוא מתנפל אלא גם בערכים שהוא מתיימר לייצג.
מחירה של החשדנות
יש כאן סוגיה רחבה בהרבה מיוסף חדאד עצמו. בישראל חיים ערבים, נוצרים ודרוזים שבחרו לאורך השנים לשרת בצה"ל ובכוחות הביטחון להשתלב במוסדות המדינה ולבנות את עתידם בישראל. רבים מהם רואים בציונות ובמדינה היהודית מסגרת לאומית שאפשר להיות שותפים לה, גם כאשר קיימים הבדלים בזהות, במסורת ובתפיסת העולם. השותפות הזאת אינה מובנת מאליה. היא נבנית באמצעות אמון, אחריות הדדית והכרה בכך שנאמנות למדינה נבחנת במעשים, במחויבות ובנכונות לשאת באחריות ולא רק במוצא או בשם המשפחה.
כשהמסר הציבורי הוא שגם שירות צבאי הקרבה אישית ופעילות למען ישראל אינם מספיקים כדי לזכות באמון, נוצרת בעיה עמוקה. אזרחים שואלים את עצמם מדוע עליהם לבחור במסלול של השתלבות אם בסופו של דבר יישארו חשודים בעיני חלקים מהחברה שאליה הם מבקשים להשתייך. במציאות כזאת אין זה מופרך שאנשים מסוימים יחשבו מחדש על עתידם בישראל על השירות של ילדיהם או על מידת נכונותם להמשיך ולשאת במחיר האישי הכרוך בשותפות הזאת. אין פירוש הדבר שכך ינהגו כולם ואין מקום לקבוע מראש מה תהיה תגובתם. אבל די בכך שהשאלות האלה עולות כדי להבין את חומרת המסר.
מזה שנים אני פועל לעידוד גיוס בקרב ערבים נוצרים אזרחי ישראל, תופעה גוברת שיש לה גם הצלחות רבות. חדאד נתפס כסמל של המגמה הזו, ואני מעיד בצער שבשבועות האחרונים היחס שלו הוא זוכה כעת פועל כגורם מצנן משמעותי. מועמדים לשירות ביטחון שאני מלוווה מהססים כעת, חוששים לקשור את גורלם עם מדינת ישראל. מדובר במכה קשה מאוד שיהיה קשה להשתקם ממנה. מדינה המבקשת להרחיב את מעגל השותפים שלה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך את ההשתלבות למסלול של השפלה מתמשכת.
המרוויחות הגדולות הן המפלגות הערביות
כאשר גורמים במחנה הלאומי פועלים נגד קולות ערביים ציוניים הם מחלישים את האפשרות ליצור שותפות רחבה יותר סביב ביטחון המדינה, אחריות אזרחית והשתלבות בחברה הישראלית. הם פוגעים באמון של אנשים שעשויים להיות שותפים טבעיים למחנה ומספקים למתנגדיו חומר תעמולה יעיל. מי שעלולים להפיק תועלת מהתחושה שאין מקום לערבים ציוניים בימין הישראלי הם המפלגות הערביות והמנהיגים הפוליטיים שמבקשים לשמר את הציבור הערבי בתוך מסגרות פוליטיות המנוכרות למפעל הציוני. ככל שקולם של אלה המבקשים להשתלב נדחק לשוליים כך קל יותר לטעון שאין חלופה אמיתית למסלולים הפוליטיים הקיימים.
אין בכך כדי לקבוע מראש כיצד יתנהגו הבוחרים או כיצד תסתיים מערכת הבחירות. אבל מבחינה אסטרטגית, מדובר בשגיאה במקום להרחיב את בסיס התמיכה של המחנה הלאומי יש מי שמצמצמים אותו במו ידיהם. הימין הישראלי צריך להבין שהשתלבותם של אזרחים ערבים, נוצרים ודרוזים בעלי מחויבות למדינה אינה טובה אישית שהוא עושה להם. זו הזדמנות לאומית לחיזוק החברה הישראלית להעמקת האחריות האזרחית ולבניית שותפות שאינה מבוססת על כפייה אלא על בחירה.
האם מדינת ישראל רוצה אזרחים ערבים, נוצרים ודרוזים שבוחרים מרצונם החופשי להיות חלק מהמדינה, לשרת, לתרום ולהגן עליה או שהיא מעדיפה להרחיק אותם באמצעות חשדנות השפלה והטלת ספק בלתי פוסקת?
האם המחנה הלאומי רוצה לחזק את מעמדו של המיעוט הציוני והפטריוטי או להעניק יתרון דווקא למי שמציגים את ישראל כמדינה גזענית את הציונות ככיבוש ואת ההשתלבות בחברה הישראלית כבגידה בזהותם?
אין צורך להסכים עם כל אדם כדי להכיר בזכותו להשתייך למחנה הלאומי. אין צורך לוותר על ביקורת כדי לנהוג בהגינות. אבל יש צורך בהבחנה בין מי שמבקש לפגוע במדינה לבין מי שבוחר לתרום לה, בין יריב אידיאולוגי לבין שותף לדרך ובין ביקורת לגיטימית לבין מסע השחרה. מי שדורש מערבים להוכיח את נאמנותם למדינה אך דוחה אותם גם כשהם בוחרים בציונות בשירות ובהגנה על ישראל שלא יתפלא כשיאבד את השותפים שביקש לבנות. זהו לא רק כישלון ערכי אלא ירייה ברגל של המחנה הלאומי!
אליאס זרינה הוא חוקר בכיר במרכז ירושלים למדיניות יישומית (JCAP) ומייסד-שותף של "יוזמת הירושלמים".



מסכים בהחלט. היה לי קשה העליהון על "עמך-ישראל", וזה למרות שאני לא התכוונתי לבחור במפלגה של ווינטר. לגיטימי שמפלגה תרצה להפגין עצמאות כדי למקסם את כוחה במו"מ. מצד שני קצת סבלנות וטיפת צניעות לא היה מזיק……. חבל מאוד
אף אחד לא מפקפק בנאמנות שלו למדינה, אלא בשאלה אם המפלגה שלו מייצגת אותנו בקלפי. שאלה שמופנית גם לוינטר. שאלה לגיטימית עבור מי שלוקח סיכון ומהמר על מפלגה חדשה שלא בטוח שעוברת אחוז חסימה.
כתבה נכונה מאוד, חבל שככה מתנהגים. אישית, אני תומך בו ובעופר
הימין בארץ הפך מזמן למילה נרדפת לגזענות. יוסף חדאד כאן כדי לחשוף את הגזענות הזאת בלי מסיכות.
אני מצפה גם מעצמי (שאיני נבחר ציבור) וגם מהמתמודדים ומנבחרי הציבור להסביר את דבריהם ומעשיהם.
אפילו אם נתנו את כל כולם, משפחתם וקהילתם.
על כל הטוב והאמת שהם פעלו הם זכאים להכרת הטוב והתודה מכל הלב.
ולגבי דעותיהם ופועלם- ה-7/10 טלטל אותנו שוב, כמו הרבה אירועים היסטוריים בעבר, שהמשמעות תנועה של דעות ומעשים שגויים – דינה המון מוות וסבל שלא יתואר.
לכן ההערכה והשיח הנוקב נדרשים ללכת יד ביד בלי הנחות.
בוקר טוב ובחירות מוצלחות לימין
הימין פשוט כבר שבע משריפת קולות נוסח 1992 וגניבת קולות נוסח 2021. ה"התנפלות" המוצדקת היא גם כלפי יהודים (אוי ואבוי לנו כאלו יהודים, אבל נניח לזה כאן) מ"עמך ישראל" כמו ללי דרעי וכמובן עופר וינטר עצמו.
בוקר טוב ובחירות מוצלחות לימין
הימין פשוט כבר שבע משריפת קולות נוסח 1992 וגניבת קולות נוסח 2021. ה"התנפלות" המוצדקת היא גם כלפי יהודים (אוי ואבוי לנו כאלו יהודים, אבל נניח לזה כאן) מ"עמך ישראל" כמו ללי דרעי וכמובן עופר וינטר עצמו.
אז בהמשך לתגובה שלי משעה 06:59 בבוקר. כן, אני מאוד מעריך מה שיוסף חדאד עשה ועדיין עושה למען מדינת ישראל וצר לי מאוד על המחירים האישיים שנאלץ לשלם. גם הייתי בוחר בו במשבצת מיעוטים אילו היה מתמודד בפריימריז של הליכוד. אז אם כתבתי קודם "התנפלות" במרכאות זה לא אומר שאני מזלזל בו או מצדיק כל אמירה כלפיו. אבל שוב, הביקורות החריפות מצד ימין הן גם על מועמדים יהודים במפלגת "עמך ישראל" ובאות לאור הנסיונות המרים של הימין שהוזכרו בתגובתי הקודמת. צריך להבין גם רבים וטובים בימין.
איש לא הטיל ספק בנאמנות של יוסף חדאד ואיש לא מכחיש את תרומתו למדינת ישראל – ובוודאי לא ללגיטימיות שלו . אלא , שכאיש ציבור גם הוא מקבל ביקורת שהיא עניינית ולגיטימית באותה המידה .
לא ברורה לי מה עמדתו של יוסף בנושא ״שתי מדינות״
אבל אני לא ממהר לפסול אותו, כמו רבים מידי במחנה הימני. אולי אפשר לבקש ממנו הסברים, אבל זה לא פוסל את נאמנותו למדינת ישראל.
אני למשל, מצביע ליכוד, תומך נאמן בארץ ישראל השלמה, תומך ברעיון של ״שתי מדינות״
אחת (אנחנו) ממערב לירדן
שניה (כל מי שרוצה להקרא בלסתיני) ממזרח לידן
נכון חלקית. נקודה שלא קיבלה יחס, והיא המשמעותי יותר ביחס לשותפות היא הפוליטיקה. הערבים לא מצליחים להביא שום מנהיג פוליטי שתומך במדינת ישראל, אפילו לא אחד. כל המפלגות שוללות את היותה מדינה יהודית, ורצונם למחוק אותה, להשתלט, ולהפוך אותה למוסלמית, זה המצב, וכל דבר אחר הוא שקר. אז איך ירגישו אלו שרוצים להשתלב? בחברה שלהם לא מקבלים אותם. מקרים פרטניים ובמקרה הזה יוסף חדאד זה לא הכלל, ולא הבעיה. הוא יכול היה להיות פתרון אם הוא היה מנהיג פוליטי של ערבים, לא של יהודים. ו רי ערבים לא יצביעו לו, לא בכמות שיש לה בכלל השפעה. אם ערבים רוצים( והם לא) להשתלב, שיביאו הנהגה פוליטית שתומכת במפעל הציוני, שלא מפחדת להגיד את זה בקול רם, אולי אז לא יפקפקו בהם.
יוסף עשה רבות למען המדינה, אין ספק וכבודו במקומו מונח.
עם זאת, קשה להתעלם מהרצון שלו למדינה פלסטינית, מה שאני זוכר עוד הרבה לפני האסון.
שינה את דעתו? יכול להיות.
כאן צריך לצאת מהפריזמה של ערבים/יהודים – לא חסרים יהודים מהצד השמאלי שגם רוצים מדינה פלסטינית, הם מבחינתי גרועים יותר כי אלו לא מעט מסתירים את הכוונה האמיתית שלהם.
כאן אפשר לחשוד גם ביוסף.
אין בתקיפת וינטר וחבריו שום פסול לדעתי. חייבים ניצחון מוחץ להכניס את עברייני המשפט לכלא. מה השאלות שחייבים לשאול. מי יעשה רפורמה משפטית, מי יבצע מדיניות התקפית באזורנו המלא באויבים. מה קרה בטבח: מה השאלות והנושאים אותם מנסים בשמאל להעלים: 1. האם קאמל עבאס הטעה את רונן בר. לכאורה נתן לבר לחשוב שיש לו חפרפרת והפעיל את בר עד לטבח. 2. האם חליווה עצר בבסיס האזנה, קבל מידע והחליט שהוא והרצי הולכים לנמנם. לכאורה חמאס הפעיל רשת משנית שרק לה אמ"ן האזין. 3. מי סייע למרגל להיכנס לקדש הקדשים. מה היה תפקידו. לכאורה לעצור מבצע צבאי לחילוץ חטופים. לכאורה זו גם השיבה שעיכבו את הדיווח לראש הממשלה. 4. נשלח צוות טקילה ב 1:30. מה הייתה הסיבה והפקודה להפעלתו. למה לא עדכנו את בי"ח כנדרש ולמה לא פינו את החוגגים. לכאורה ברשת החמאס, שהטעתה את אמ"ן, נאמר מספר מצומצם של חטופים. לכאורה בר חשב שזה יביא לנפילת נתניהו שנבחר כחוק בבחירות דמוקרטיות. 5. בכירת השב"כ, שושני, אומרת ב6:30 שיש מלחמה במלא העוצמה: אחראי החמ"ל אומר לה זה רק תרגיל אחותי. לכאורה לאפשר חטיפה קטנה, למנוע חילוץ, ואז ביידן יכפה הפסקת אש ונתניהו נופל. 6. למה הופסקה חקירת המבקר ולמה אוסקר מסרב לתת עדות. לכאורה בר מסר מספר גרסאות סותרות.
אף אחד לא מתנפל עליו. "מתנפלים" על וינטר
במדינה היחידה שיש ליהודים, במולדת ההיסטורית של העם היהודי, יש לדאוג שכל מרכיבי השלטון יהיו מאיישים על ידי יהודים
הערבים שבגבולות המדינה אינם יכולים להיות אזרחים שווי זכויות עם כח שלטוני ועם יכולת לחוקק חוקים עבור היהודים. יש להם זכויות שונות אחרות, אך לא זכויות שלטוניות.
מפלגה שקוראת לעצמה "עמך ישראל" אינה יכולה לבקש מהיהודים לתת סמכויות שלטניות ללא יהודים.
ההלכה היהודית אינה מקבלת מצב שבו מי שאינו יהודי יקבל סמכויות שלטוניות על יהודים.
תגובת הציבור להצבתו של חדאד במפלגה הנושאת את השם "עמך ישראל", שבראשה עומד יהודי המצהיר שהוא פועל על פי עקרונות היהדות, היא תגובה בריאה וצודקת.