בינתיים בשמאל: קרבות הנהגה וירי בתוך הנגמ״ש

לפני מספר שבועות התכנסו ראשי גוש האופוזיציה בביתו של יאיר לפיד כדי להגיע להסכמות. סביב השולחן ישבו שותפו למפלגה של לפיד, נפתלי בנט, ולצדו גדי איזנקוט, יאיר גולן ואביגדור ליברמן. אחת ההחלטות שקיבלו הייתה שלא לתקוף זה את זה עד יום הבחירות: "מהיום ועד לכינון הממשלה לא יתקוף איש מאיתנו, או מי מטעמנו, מפלגה שותפה בגוש או את העומד בראשה".

אלא שהחלטה זו לא החזיקה מעמד זמן רב, כפי שניתן לראות בקרבות הבוץ הניטשים כעת מול עינינו. השמאל, השידוע במסורת נעיצת הסכינים בגב מנהיגיו בלילה שבו מכריזים על תוצאות הבחירות, הקדים הפעם את המועד – גם במחיר פוליטי ברור. שום כבוד או אמון אינם מתווספים מצד בוחריו הפוטנציאליים לנוכח ההתכתשויות הפומביות הללו, שלבטח אינן מושכות קולות גם מהגוש שמנגד.

החלטה נוספת שקיבלה החמישייה הייתה שלא להכריז מיהו מועמד הגוש לראשות הממשלה. בעידן שבו כבר לא מסתירים דבר, גם לא אמיתות מכוערות או מכאיבות, הם אינם מתיימרים להחביא את העובדה שהעמימות נועדה למקסם קולות. כך למעשה אינם מוותרים על אלה שעלולים להתאכזב מכך שהמועמד "שלהם" אינו הנבחר – פשוט משום שאין מועמד נבחר.

גדי איזנקוט, העומד בראש המפלגה הגדולה בפער משמעותי משאר חבריו בגוש, טוען בצדק שהוא זה שאמור להיות המועמד לראשות הממשלה. תפיסה זו מגולמת גם בהצעתו לקיים עימות מול ראש הממשלה נתניהו.

איזנקוט טוען כי אינו מסכן אף מפלגה בגוש, משום שאף אחת מהן אינה נמצאת בסכנה שלא לעבור את אחוז החסימה. הוא מודה בפה מלא: "אני פועל כדי שהמנדט להרכבת הממשלה יוטל עליי". בראיונות שהעניק אמר שהוא יכול להיות גדול בצורה משמעותית מהליכוד, אך עד כה לא נראה שהוא מצליח בכך. במקביל הוא נאלץ להתמודד עם ביקורת מ"בית" – בית הרוס למדי, אך עדיין בית. באופן הרבה פחות מציאותי, טוען איזנקוט שכחמישית ממצביעיו מגיעים ממפלגות הקואליציה, רובם מהליכוד. קשה להאמין שאנשי ימין ייתנו את קולם לאיש הקונספציה שמתעתד, גם אם הוא מכחיש זאת, להקים קואליציה עם יאיר גולן ועם רע"ם. בסופו של דבר המתמטיקה היא שאומרת את דברה, שהרי יש מגבלה במספר הקומבינציות המאפשרות הקמת ממשלה.

בעבר, לפני האיחוד בין בנט ללפיד, טוען איזנקוט כי הציע להם להקים "מפלגת על", אך הם בחרו להתאחד לסכום שהפך עם הזמן לקטן מסך חלקיו. לאחר האיחוד היו אלה דווקא לפיד ובנט שהציעו לאיזנקוט להצטרף אליהם, בביטחון מופרז: "תהיה מסיבת עיתונאים חגיגית ושמחה שבה נודיע שגם גדי איזנקוט הצטרף אלינו. זה מה שצריך לקרות ובגלל זה זה יקרה". ובכן, זה לא קרה.

התבטאויות שונות של בנט ושל ליברמן מעידות על כך שלא ויתרו על חלומם לעמוד בראש הממשלה הבאה. איזנקוט ממהר להגיב: "מי שבונה להיות ראש ממשלה עם 8 מנדטים", הוא אומר, "לא מבין מה קרה במדינת ישראל". כשהוא מתעלם מזעמם הלא-כבוש של שותפיו, ממשיך איזנקוט וטוען כי מבחינתו גם רוטציה אינה עומדת על הפרק. טענות אלו מכריזות למעשה מלחמה בתוך הגוש עצמו, מכיוון שהדרך היחידה להשיג פער גדול מחבריו, היא שאיזנקוט יעביר קולות מהם אליו. תזוזה פנים-גושית כזו לא תגדיל כמובן את הגוש, אלא רק את מפלגתו. כבר ראינו כיצד יאיר לפיד, עם 24 מנדטים, לא זכה בראשות הממשלה ואף לא הביא להקמתה בידי הגוש שלו.

ליברמן לא נשאר חייב ותקף את איזנקוט: "קמפיין 'המפלגה הגדולה' שלו מנוגד לחלוטין להסכמות". הוא אף סתר את התוכנית שהשמיע איזנקוט בהזדמנויות רבות בנוגע לממשלת מיעוט, והבהיר: "לא נתמוך בשום ממשלת מיעוט, גם לא בממשלת מיעוט בתקופת מעבר". כדי שלא יהיו ספקות, כינה את איזנקוט "בני גנץ 2" והטיל פצצה: "איזנקוט חותר לממשלה עם נתניהו ועם החרדים". מספר 2 של ליברמן, רפי בן שטרית, הודיע כי "ישראל ביתנו" תמליץ על העומד בראשה לראשות הממשלה: "הוא הפוליטיקאי הכי טוב ומשופשף שהיה פה, עם ניסיון של 30 שנה". ייתכן שההישג המרשים ביותר של ליברמן הוא שבמשך 30 שנה לא רשם על שמו הישג מרשים כלשהו.

מי שלא התאפק ולא נשאר לשבת בקהל סביב זירת האיגרוף של חבריו הוא גם מי שלא הוזמן למפגש ההסכמות אצל לפיד – בני גנץ. כמו אותו אחד שנשר מקורס טיס ועבר מיד לנ"מ כדי שגם אחרים לא יטוסו, החל גנץ לחבל במאמצי הגוש להקים ממשלה. כך חשף, לטענתו, את תוכניתו של ליברמן להקים ממשלת מיעוט יחד עם נפתלי בנט והמפלגות הערביות. לנוכח התסריט הזה מציע גנץ את עצמו ואת מפלגתו כמי שיגאלו אותנו מייסורי בחירות נוספות ויביאו להקמת ממשלת אחדות.

לאחר שנרגע מעט והתעשת, קרא אביגדור ליברמן לחבריו ל"גוש המשרתים" להתמקד בשני מסרים: להביא לשיעור הצבעה של 76%, ולדאוג שהמצביעים יצביעו אך ורק לאחת מארבע המפלגות הגדולות בגוש.

ברית המכחישים

במערכת הבחירות הזו, כל ספין שפוגע בקדושת העמימות ועלול לגרום לאובדן קולות – מוכחש מיד. ההכחשות נעשות בעדינות, בערטילאיות כמעט בלתי מורגשת, ואף פעם לא באופן החלטי; תמיד נשארת איזו בוהן בין המשקוף לדלת, דואגים שלא לסגור אותה עד הסוף. ההכחשה הנחרצת של איזנקוט לגבי ממשלת אחדות נוסחה כך: "אפשרות לממשלת אחדות אינה נמצאת על סדר היום". כמה נוקב. בהמשך התגמש מעט: "ובטח לא עם נתניהו". והנה, הדלת לא נסגרה. רבות מההכחשות בימינו, גם אם אינן נכונות, נוטות להיות הדדיות. כך גם יו"ר הקואליציה, חבר הכנסת אופיר כץ מהליכוד, הודיע: "אנחנו לא נשב עם איזנקוט".

אפילו על מהותה של "ברית המשרתים" לא נרשמה הסכמה. "ישראל ביתנו" העלתה הצעה להתחייב שתוקם קואליציה אך ורק עם מפלגות ציוניות, ואילו איזנקוט ויאיר גולן הרחיבו את ההגדרה והציעו שתורכב ממפלגות התומכות בשירות צבאי או אזרחי. כך נולד לו ספין חדש: "איזנקוט וגולן מקימים קואליציה עם רע"ם ועם החרדים".

במסגרת ההסכמה שלא לתקוף זה את זה בתוך הגוש, הודיע יו"ר סיעת "ישראל ביתנו", חבר הכנסת עודד פורר, כי "יש להחזיר מלחמה נגד איזנקוט". נראה שאיזנקוט אינו סומך על שותפיו, שבתמורה אינם סומכים עליו. בהתייחסו להצעה שמישהו אחר יעמוד בראש הממשלה הבאה, אמר בטון מאפיוזי: "מי שבונה על זה, לא מכיר אותי מספיק טוב".

גם יאיר לפיד, שבעצמו עמד בראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש, אינו נרגש מקמפיין המפלגה הגדולה של איזנקוט. "ארבע פעמים ניסינו את קמפיין המפלגה הגדולה", אמר בראיון ל"פגוש את העיתונות", "ובכולן נתניהו סיים כראש ממשלה". יאיר גולן הסתפק בציוץ קצר וברור: "כדי לנצח בבחירות צריך לזכור שהגוש קובע. לא המפלגה הגדולה".

מערכת הבחירות הזו מכוערת במיוחד, יורדת לפסים אישיים ונמוכים, ובזה לבוחרים הפוטנציאליים. כל המפלגות, מימין ומשמאל, כבר אינן חשות צורך להעניק תשובות מלאות או תשובות בכלל. הן משליכות פתיונות חלקיים, מקוות ללכוד בוחרים ומבטיחות להסביר "אחרי הבחירות". גוש השמאל, כאמור, מצפה מבוחריו להצביע לו מבלי לדעת אפילו מיהו המועמד שלו לראשות הממשלה. ראשי המפלגות וחבריהן מתפתלים בתשובות ארוכות ומתחמקות – כאלה שלא היו מביישות מתעמלות קרקע אולימפיות בגמישותן – רק כדי לא לומר עם מי ישבו לבטח, תחת מי לא יסכימו לשבת, את מי יחרימו נחרצות ואת מי לא.

הבוחרים כבר אינם ראויים בעיניהם להסברים; הם נדרשים לשלשל את הפתק לקלפי מבלי לדעת מיהו המועמד או מהי הדרך. מהי הדרך שבה יגייסו את כל החרדים? כיצד יחסלו תוך יומיים את חמאס? כיצד יורידו את יוקר המחיה? כיצד יספקו דירה, שכר לימוד אקדמי, מכונית חשמלית וזוג טווסים בחצר לכל לוחם בצה"ל? וכיצד ייראה הצביון היהודי של המדינה?

מערכת הבחירות הזו נעדרת כל חגיגיות, אם אפשר בכלל לקרוא לשלטים על מרפסות "חגיגיים". באנרים מעיקים קופצים על המסך בכל פעם שמנסים לקרוא כתבה כלשהי, מפלצת ה-AI מייצרת במהירות שיא עוד ועוד סרטוני תעמולה, חלקם מגוחכים עד מביכים, ומגישי הפודקאסטים כורעים תחת נטל המתמודדים.

יותר ויותר נראה שראשי המפלגות אפילו לא מעזים לחלום על קדנציה של ארבע שנים, ואולי אף לא על כזו שתימשך שנה בודדת. מטרת מפלגות השמאל, ולא מן הנמנע שגם של חלק ממפלגות הימין, היא בראש ובראשונה להפיל את נתניהו. הן מניחות שאז ייטרפו הקלפים, ייפתח משחק חדש לחלוטין, ומציאות שלא הייתה כאן כבר עשרות שנים תכה בפני כולם. נתניהו, מצידו, הבהיר שגם במקרה של הפסד הוא לא מתכוון ללכת לשום מקום.