מדיניות הקיצוצים של שר האוצר לפיד מכוונת אל התחום הסמוי מן העין של הפעילות הכלכלית, באופן המעדיף את רווחתם העכשווית של האזרחים תחת רווחים עתידיים ואפשרויות הצמיחה של המשק
מדיניות הקיצוצים של שר האוצר לפיד מכוונת אל התחום הסמוי מן העין של הפעילות הכלכלית, תוך פגיעה בהשקעות העתידיות ובאפשרויות הצמיחה של המשק. בעוד שנים ספורות ייאלץ השר הפופוליסט להתמודד עם ההשלכות ארוכות-הטווח של מדיניותו, מהסוג שלא רואים בפייסבוק
למדיניות כלכללית יש שני סוגי השלכות: אלו הנראות לעין בטווח המיידי, ואלו הסמויות מן העין, שהן פועל יוצא ארוך-טווח של ההחלטות הכלכליות. יאיר לפיד, במדיניותו הכלכלית, מוכיח כי הוא מבין היטב את ההבדל בין השניים, וכי ביכולתו לנצל כראוי את העובדה שאת ההשלכות הסמויות – "עלות אלטרנטיבית" בפיהם של כלכלנים – הציבור לא מרגיש. אסטרטגיה מועילה במיוחד בדרך לתואר הנכסף של שר האוצר הפופולרי ביותר בישראל.
נפתח בקיצוץ בתשתיות. נסו לדמיין את התרחיש הבא: יאיר לפיד מול המיקרופון במסיבת עיתונאים, מספר לכם שהוא הולך לסגור את קו הרכבת תל-אביב-חיפה. "עלות אחזקתו וסבסודו של הקו מטילה מעמסה משמעותית על תקציב המדינה, ולאור הקשיים הנוכחיים שלנו החלטנו שאין ברירה אלא לסגור את הקו", הוא היה אומר, מתחיל לסגת לאחור, "אני מודה לציבור הנוסעים על ההבנה וההקרבה", ומיד בורח לאחור לפני שמטר נעליים ניתך בפודיום. נוסעי הרכבת המשתמשים בקו יתראיינו בימים שלאחר מכן בשלל עיתונים וישאלו מדוע דווקא הם צריכים לשלם את מחירו של הגירעון, ואחרים יפגינו בקביעות מול ביתו של שר האוצר המרושע שמרחיק את הפריפרייה מהמרכז.
כמובן, תסריט זה לא יתממש לעולם – קו הרכבת תל-אביב-חיפה שייך לדברים שניתן לראות, דברים שקיצוצם עלול לפגוע במספר הלייקים שלפיד מקבל בפייסבוק. הקיצוצים המתוכננים בתשתיות, לעומת זאת, יפגעו רק באותם קווים שאנחנו לא יכולים לראות, מכיוון שהם עוד לא קיימים (למשל, הרכבת הקלה בתל אביב). הם יפגעו באלטרנטיבה שלא תתממש. והנוסעים שיכלו באופן פוטנציטלי להרוויח מאותם הקווים כלל לא מודעים למה שהם הפסידו. מבחינת התוצאה הכלכלית מדובר באותה תוצאה בדיוק. אבל כשהציבור אינו רואה את הפגיעה שר האוצר נשאר פופולארי.
השקעה בורחת מבשורה
כך גם בנוגע להעלאת מס החברות לשיעור של 26% (נושא שעליו כתבתי בהרחבה כאן). בניגוד לנטען במקורות אחרים, השוואה בין-לאומית נכונה מגלה כי מיסוי החברות בישראל הוא גבוה ביחס למדינות ברות-השוואה וביחס לחסרונות המובנים של הסביבה העסקית בישראל. רמתו הגבוהה של המס מרחיקה משקיעים מישראל וגורמת הפסדים למשק, אבל אלו כמובן הפסדים שאינם נראים בעין לא-מזויינת. אם חברת טבע תחליט מחר לעזוב את מדינת ישראל אנחנו נרגיש בכך, ולכן פוליטיקאים מציעים לחברות ישראליות גדולות שלל הטבות. אבל לאף אחד לא אכפת מההזדמנויות האבודות, מאותן חברות שלא השקיעו כאן ואשר הונן היה יכול לשפר פלאים את מצבם של אזרחי ישראל.
הדוגמה השלישית היא הגדלת הגירעון: גם כאן בוחר לפיד להטיל עלות בלתי-נראית ובלתי-מוצדקת על הדורות הבאים, במקום להתמודד באומץ עם בעיות העומק של המשק הישראלי. הוא זכה בכך לתשואות נלהבות מהצד הפופוליסטי של המפה הפוליטית-כלכלית. "אפילו האיחוד האירופי נעשה ספקן באשר ליעילותה של מדיניות כזו, ובעולם הולכים גוברים הקולות הקוראים להזרים חמצן למשק כדי לאושש אותו ולמנוע האטה ומיתון, במקום לחנוק ולדכא אותו", אומרת יחימוביץ', בעוד ג'ון מיינרד קיינס מתהפך בקברו עקב השימוש המעוות שעושים ברעיונותיו פוליטיקאים שאינם מסוגלים להבחין בין משקים הסובלים ממיתון וממאבטלה חריפה לבין המשק הישראלי הצומח (בינתיים).
מדיניות הקיצוצים הסמויים מן העין של לפיד מועילה בוודאי לקריירה האישית של שר האוצר החדש, אך ספק רב אם היא מכוונת לטובתה ארוכת-הטווח של המדינה. במקום שגשוג כלכלי ורווחה אישית ייאלצו אזרחי ישראל להסתפק בשנים הקרובות בפרופילי הפייסבוק של פוליטיקאים יפי-בלורית ותואר.
