אם מבקר המדינה החדש היה פותח דוכן פלאפל

הדו"ח הראשון של מבקר המדינה נראה יותר כמו מצע כלכלי של מפלגה סוציאליסטית. בניגוד להמלצות ועדת קדמי, יוסי שפירא מציע להגביר את הפיקוח על המוצרים כדי להבטיח "בטחון תזונתי"

כשמיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית-המועצות, הגיע בשנות השמונים לביקור בבריטניה, הוא שאל את מרגרט תאצ'ר כיצד היא דואגת לכך שלכל האנשים בבריטניה יהיה אוכל. בתגובה ענתה תאצ'ר שהיא לא דואגת לכך. ובכל זאת, לאנגלי היה בטחון תזונתי רב הרבה יותר מאשר לאזרח הסובייטי.

המערב, המתבסס על חירות אישית ושוק חופשי, מעניק בפועל בטחון תזונתי רב יותר מכל אלטרנטיבה של "תכנון מרכזי" ופיקוח. דיבורים על אוכל באים בזול, אוכל בא ביוקר; רק התחרות החופשית בין יצרנים וסוחרים מוזילה את המחירים באופן אמתי ובר-קיימא. הסיבה לכך אינה סודית או מסובכת: התחרות מכריחה את כולם להתייעל ולהוזיל, הפיקוח והשליטה המרכזית מסרבלים ומייקרים.

נראה ששמעם של השוק החופשי ושגשוג העולם המערבי לא הגיע עדיין למבקר המדינה החדש. השופט בדימוס יוסי שפירא פרסם ביום ד' את חוות-הדעת הראשונה שלו מאז כניסתו לתפקיד. מבקר המדינה התבקש להכין דו"ח על פיקוח מחירי המזון שתחת אחריות משרדי התעשיה, המסחר והתעסוקה (תמ"ת) והאוצר. במסגרת הדו"ח מצביע המבקר על בעיית הריכוזיות בענף המזון האחראית למחירים הגבוהים יחסית בישראל. אלא שמסקנות המבקר חסרות בסיס כלכלי ונשמעות כמצע של מפלגת שמאל כלכלי ולא כדו"ח של גורם ממסדי ולא-פוליטי. אין פלא אפוא שהדו"ח הפך לסחורה חמה בקרב הפוליטיקאים והאינטלקטואלים ה"חברתיים".

המבקר כותב בדו"ח כי "על המדינה חלה החובה להבטיח לכל האוכלוסייה, ולשכבות החלשות בפרט, ביטחון תזונתי". עד כאן ניחא, אלא שהמבקר נכשל לאחר-מכן בכשל בסיסי: הוא לא שואל את עצמו איזו שיטה כלכלית מבטיחה יותר בטחון שכזה. הוא אינו שואל, מפני שהוא כנראה כבר יודע; יש לו אידיאולוגיה "חברתית" ופסיקות בג"ץ, ולמי אכפת מהכלכלה וחוקיה? רק חבל שקצת קשה לאכול אידיאולוגיות, אחרת כבר מזמן היה בעולם "בטחון תזונתי".

 המבקר כמוכר פלאפל

נבחן דוגמא להכרעה בין שתי האלטרנטיבות, תחרות מול פיקוח. בשוק דוכני הפלאפל יש תחרות ויחסית מעט רגולציה. הדוכנים מנסים למשוך לקוחות על-ידי הורדת המחיר ושיפור המוצר. כדי להגדיל את ההכנסה דוכני הפלאפל צריכים להיות תחרותיים ולהבטיח מחזור מכירות מסוים. מי נהנה מן התחרות העזה? הצרכן, האוכל פלאפל טוב בזול.

 מה היה קורה אם יוסי שפירא, על האידיאולוגיה הכלכלית שלו, היה פותח דוכן פלאפל? הוא היה דורש להכניס מיידית את מחיר הפלאפל לפיקוח, ומשנה את שיקוליו כבעל דוכן ללא-הכר. הוא היה משקיע משאבים לא בתחרות אלא בפוליטיקה. הוא היה לוחץ על משרד התמ"ת להעלות את המחיר, בטענה שהוא צדיק המספק לאוכלוסייה מוצר יסוד הכרחי במחיר הפסד. הוא היה מאגד את יצרני הפלאפל המפוקחים, על-מנת שישתפו פעולה בהפעלת לחץ להעלאת המחיר, במקום להתחרות זה בזה. הוא היה דורש סובסידיות ושליטה בכמות המיוצרת. הוא היה טוען שוב ושוב כי המחיר שנקבע על-ידי המשרד גורם לו להפסדים. הוא היה שואף להגיע לשיווי-משקל בו המחיר גבוה ממחיר השוק, והסוחרים מרוויחים מתת-ייצור.

 למי טוב הפיקוח?

זו איננה בדיה או דמיון. כך בדיוק קורה בשוק הלחם בישראל, כפי שדיווחנו השבוע ב'מידה', עד כדי-כך שנפתחה נגד יצרני לחם חקירה משטרתית. זוהי המציאות הנוצרת בעקבות פיקוח ממשלתי ותכנון מרכזי, הנובעים מרצון טוב אך מובילים לתוצאות רעות. אכן, גם אם זו אמת קשה לעיכול למי שגדל על ברכי האטטיזם (statism) הישראלי הרווח: פיקוח הוא אינטרס של היצרנים, לא של הצרכנים. הרבה יותר קל ורווחי להפעיל לובי מול הממשלה מאשר להתחרות בשוק חופשי. ומי מפסיד? הצרכנים, ש"בטחונם התזונתי" לכאורה הובטח, אך למעשה הם משלמים יותר על מזון.

מבקר המדינה כותב ששוק המזון בישראל סובל מריכוזיות גבוהה הפוגעת בצרכן. הוא צודק בהחלט, כולל בשוק החלב, המטריד אותו במיוחד. אך מכאן נובע כי יש להילחם בריכוזיות, לא להגבירה. פיקוח ממשלתי מגדיל ריכוזיות ומוביל ללובי פוליטי וקרטלים. לעומת זאת, הסרת חסמי התחרות והפחתת הרגולציה מקלה על יצרנים חדשים להיכנס לשוק ופוגעת באופן ישיר בריכוזיות.

כפי שנמסר ממשרד החקלאות, שתי הועדות המקצועיות שמינתה הממשלה (ביניהן ועדת קדמי) קובעות כי לא פיקוח ממשלתי אלא הגברת התחרות היא המנגנון המתאים להורדת מחירים. אבל המבקר, בסגנון שיפוטי בג"צי טיפוסי, מוותר על הידע המקצועי, ואתו על העזרה לחלשים ועל הורדת המחירים. לא מזון זול מעניין אותו כנראה, ולא פתרונות מעשיים, אלא האמירה המוסרית הנחרצת והשימוש הלא-מושכל בכוח הממשלתי. הוא ייקר את המזון, העיקר שאמר מילים יפות כ"צדק חברתי" ו"בטחון תזונתי".

והעניים? שיאכלו בינתיים ערכים.