ביקורת ספר: חנן פורת – סיפור חייו

חגי הוברמן, חנן פורת: סיפור חייו, ידיעות ספרים, 2013

חנן פורת מייצג דור מנהיגותי חדש בציונות הדתית. מצד אחד דור שנשא את בשורת ארץ ישראל בכל ליבו ובכל מאודו, דור שלקח על עצמו להמשיך במלאכת החלוציות של קום המדינה, דור שהלהיב את הציבור הדתי-לאומי לאמונה חדשה; מצד שני דור שהחזיר את המשיחיות שסיכנה לא פעם את היהדות הגולה, דור שחזר להתבדל והתכנס אל תוך עצמו, דור שלקח לא פעם סיכונים מיותרים

חייו של חנן פורת הם פרק בהיסטוריה של הציונות, שלב חדש, נועז ומסוכן בתולדותיו של הרעיון הלאומי היהודי. האיש עצמו, איש ברוך כישרונות וקסם, היה בעל השפעה עצומה על החברה הישראלית, בשנים המכריעות שבין 1967 ל-2007. עד סמוך למותו עיצב את תפיסת-העולם של החלק המשיחי בימין הישראלי, או בצורתו הממוסדת "גוש אמונים" ו"מועצת יש"ע", וסחף אחריו חלקים גדולים ונכבדים בציבוריות הישראלית.

קנאותו, מרצו, יושרו, ורב-צדדיותו קנו לפורת מעריצים, גם בין יריביו הפוליטיים. הוא שימש חבר-כנסת במשך למעלה מעשר שנים (בהפסקות), היה חלוץ ההתיישבות ביהודה ושומרון ("חלוץ" במובן המקורי של המלה), מורה ומדריך בבתי-מדרש ובישיבות, ותועמלן בלתי-נלאה לדעותיו ולהשקפותיו. חִנו הפיזי היה מותאם לחִנו הרוחני, וגם בערוב ימיו שמר על קסם הנערות. אלמלא הוא, ההיסטוריה שלנו הייתה שונה מאוד, ולכן הוא ראוי למחקר ולעיון, אך לא במתכונת ביוגרפיה מעריצה כגון זאת שלפנינו.

ספרו של חגי הוברמן מקיף את כל חייו של פורת והוא מלא פרטים. הוא מצטט שיחות, קטעי מכתבים, עדויות של חברים, חיבורים של פורת עצמו, נאומים, ומה לא. מבחינה זו הוא חשוב בכך שהוא מביא מידע מפורט על האיש. יחד-עם-זאת, חסרה בו הבחנה בין עיקר וטפל. לא כל המקורות הם בעלי אותו ערך, וגם אם אנו מתעשרים על-ידי המידע, עדיין נותרת חידת חנן פורת בעינה.

הספר מחולק לפרקים המקבילים לתחנות בחיי פורת. דווקא הפרקים העוסקים בילדות הם המעניינים יותר: חנן פורת, לפני שנעשה איש ציבור ובעודו לא ידוע ברבים, הוא נצר מובהק של מורשת החינוך של בני עקיבא וישיבת מרכז הרב, וכאן אולי המפתח להבנת הכוח שהמריץ אותו: הצירוף של תכונותיו האישיות עם מערכת המושגים ההדוקה שספג בשנות עיצוב אישיותו, יכול לתת הסבר-מה לעוצמתו.

הוברמן כתב ספר שכולו השתאות ואהבה לחנן, ללא שמץ של ביקורת. בסופו של דבר הוא לא השכיל התמודד עם ראיית חנן פורת בפרספקטיבה הרחבה יותר, היינו, כנציג מובהק (וכנראה לא האחרון) של המשיחיות היהודית, שראשיתה אולי בבר-כוכבא, והמשכה בשבתאי צבי וביעקב פרנק.

המשיחיות היהודית

המשיחיות היהודית היא כפולת פנים: התלהבות ("אתערותא") מזה, ואבדון מזה. לא מקרה הוא שחלק גדול מן הביוגרפיה עוסק בתבוסות ובשכול; בנסיבות אלו, חנן פורת מגיע לשיא ביטויו האמוני והספרותי. ההתמודדות עם האובדן הלאומי או האישי פותחת את מעיינות הבכי והפיוט ואלה מתערבבים בהתלהבות ובשמחה שכמעט ולא ניתן להבינם.

כך דרכה של המשיחיות היהודית. היא הביאה את העם היהודי לשיאים ("עד הכוכבים") ולהרס וחורבן ("עד עפר"). אלמלא מרד בר-כוכבא וקנאותם של רבי עקיבא ואחרים, לא היינו מגיעים לחורבן יהודה הסופי, ייתכן והגלות בת 1,800 השנים לא הייתה מתרחשת, וירושלים לא הייתה "איליה קפיטולינה". גם השם "פלשתינה" או "פלסטין" לא היה נחקק בתודעה ההיסטורית.

התוצאות הנוראות של השבתאות ידועות היטב, היא הולידה ייאוש גובר והולך בקרב יהדות מזרח-אירופה, שחלקה התמסר לבכחנליה של יעקב פרנק, וחלקה שקע בניוון. החסידות אמנם לא הייתה תנועה משיחית, אך היא הנציחה את הגלות וסילפה את משמעותה. הרעיון של בקיעת האור והשמחה מהדלות והסבל של ההווה הוביל את העם לניתוק גמור מן המציאות.

הציונות הלא-משיחית

כך, אלמלא שתי התפתחויות אנטי-משיחיות – ההשכלה והציונות המדינית, היה העם הופך לקריקטורה היסטורית, מעין צל-של-גדולת-עבר בשולי ההתפתחות ההיסטורית של המערב. ללא ההשכלה והציונות לא הייתה מדינה יהודית בארץ ישראל; יישוב יהודי אולי כן, מדינה – לא. משום שההיגיון הפנימי של מהפכתם של מנדלסון, הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, ועוד, היה שהעם היהודי אינו יכול להיבדל מן העולם ולשגות בחלומות, אלא מוטל עליו להשתלב בריאליזם ההיסטורי. הוא חייב לממש את כוחו הרוחני בדרך מדינית, והעולם (כך טענו) יצטרך להתרגל ליהודים חדשים אלה, ואולי גם יתמוך בהם.

מרגע שיצא ישראל מן הגטו הפיזי והרוחני, השפיע העם על תרבות המערב מעל ומעבר לכוחו הדמוגרפי. בכל תחומי התרבות והרוח חדרו היהודים אל לב לבה של ההיסטוריה, וכאשר עשו מעשה ותבעו לעצמם, ובדין, מדינה ככל העמים, הצליחו בכך, הגם שהיו ללא צבא, טריטוריה ושפה. אין הישג גדול יותר של הלאומיות בכלל מאשר הציונות ומדינת ישראל.

 הציונות הדתית ואימוץ המשיחיות

גם הציונות הדתית בראשיתה – כשעוד הייתה "המזרחי" של הרב ריינס ומפד"ל של משה חיים שפירא – הייתה תנועה אנטי-משיחית. "המזרחי" היה מסוגל לתמוך בתוכנית אוגנדה בשם ריאליזם אנטי-משיחי, והמפד"ל הבינה כי במדינה יהודית אין מקום לתבוע את יישום ההלכה כמות שהיא, והסתפקה בפשרה היסטורית בתחום החינוך.

אבל לא לעולם חוסן. המשיחיות היהודית התנגדה להשכלה ותיעבה את הציונות המדינית, שלטענתה רוצה לעלות בחומה ולדחוק את הקץ. אך הנה, הציונות הדתית, וחנן פורת הוא גורם וביטוי לכך, התגלגלה בכל זאת מתנועה מדינית למשיחיות חדשה. אמנם, לא עוד ציפייה למשיח נוסח היהדות החרדית, ובכל זאת, ראיית הריאליה המדינית כאתחלתא לגאולה, רעיון שקיבל משנה תוקף במלחמת ששת הימים.

חנן פורת, בכריזמה, ביטחון ומנהיגות, דחף את מדינת ישראל כולה בתזזית-של-גאולה. כל מפעלו החינוכי וההתיישבותי היה מכוון ליצור מציאות של ארץ ישראל גדולה (לא שלמה עדיין, כי במלחמת שלום-הגליל טען שגם דרום-לבנון הוא חלק מארץ ישראל) המתפשטת אל גבולות הממלכה המקראית "מנהר מצרים עד נהר פרת". ולשם כך חינך אלפים ורבבות ויצק בהם התלהבות ליישוב הארץ, תוך התעלמות מוחלטת מהנסיבות המדיניות והגיאוגרפיות.

תורת ישראל בתווך

הימין הלא-משיחי, קרי הרביזיוניזם, דגל אף הוא בארץ ישראל השלמה, אך מעולם לא ניסח זאת במונחים משיחיים ושמר על שפה פוליטית קשוחה מחד גיסא, ורציונלית מאידך גיסא. לא כן חנן פורת וגוש אמונים, שראו בחזון הפיוטי שלהם ממלכה יהודית (אולי אף חשבו על קימום מוסד המלוכה), שהיא התגשמות חזון הנביאים, ושתורת ישראל היא לה הלב והמוח.

"תורת ישראל"? כאן מבצבצת האורתודוכסיה הישנה. בחזונם פיללו חנן פורת וחבריו להשליט את תורת ישראל בעם כולו. עד כמה הסכימו להכיר בעובדה שרובו של העם – בגולה ובישראל – הוא חילוני? אמת, פורת  הלך בעקבות מורו הדגול, הרב קוק, שראה בחילונים ("בני הקיבוצים") חלק מתהליך הגאולה; אבל, דוֹק, חלק מתהליך הגאולה, שעתיד להביא לידי השלמתה, קרי, תורת ישראל בעם כולו.

משאת נפש זו אינה מכירה בפלורליזם היהודי או בזיקתו לתרבות העולם, בפרט המערבי. להיפך, ביחס שבין ישראל לאומות העולם, דבק חנן פורת באותה דיכוטומיה ישנה של "אנחנו והגויים". אין בחיבוריו כל התייחסות לתרבות אחרת. הוא לא ידע שפה זרה, לא קרא בספרות עמים אחרים, קל וחומר שלא התעמק לא בפילוסופיה יוונית או באמנות אירופית. כל כולו ספון בתוך היהדות על כל רבדיה: המקרא, המדרשים, התלמוד והרבנים הגדולים.

מחיר ההסתגרות

גישה מסתגרת זו, ביטוי של היהדות האקסקלוסיבית, אינה יכולה שלא להוליד סוג של פרובינציאליות יהודית, הזרה לציונות המדינית. אם נשווה לרגע את הלאומיות של פורת לזו של ז'בוטינסקי, נראה את כל ההבדל: הראשון מסתגר בתוך יהדותו, השני, מתוך גאווה על יהדותו, פתוח לתרבותם של אחרים.

ניתן לטעון כי בהיסטוריה הארוכה של הגלות, הגישה היהודית המסתגרת (והמתנשאת) אחראית לא מעט לשנאת ישראל לדורותיה. אם אנו מתעלמים מאומות העולם, בזים להן ואיננו רוצים להכירן גם כשאנו חיים בתוכן ולצדן, מה לנו כי נלין שהן שוטמות אותנו? "שונא עשו ליעקב"! אכן, לשנאת עשו ליעקב יש סיבה. אמנם הקב"ה אוהב את יעקב אהבה רבה, כמו שמספר לנו פורת, אך כל מי שקורא את הסיפור המקראי קריאה לא משוחדת, חייב לחוש אמפטיה כלפי עשו, הבכור המודח.

זהו הצד השני, המסוכן, של ההסתגרות היהודית והמשיחיות היהודית. ההתרסה כלפי העולם, הזלזול בכוחות הגדולים מאיתנו בשמה של אמונה, הובילו לחורבנה של ביתר. גם כאשר אנו מנציחים ומקדשים את סמלי החורבן – מצדה, ביתר, יודפת, ועוד – יש לזכור שאלו סמלי תבוסה ולא ניצחון. גם כאשר המשיחיות היהודית מתנאה בהישג של שרידות העם היהודי, צריך לזכור את מחירה, ואת היקפה העלוב של שרידות זו. היינו יכולים להיות עם בן מיליונים רבים, יושב על אדמתו מימים ימימה, ונאלצנו לספוג את הגלות המחפירה, לחלום על גאולה, ולהילחם עליה בעור שִנּינו. ועדיין לא הגענו אל המנוחה.

כאשר שוקלים את המפעל המשיחי שחנן פורת הקים, ומתפעלים ובצדק מן ההתלהבות והעוצמה שבו, יש לזכור גם את חסרונותיו, ולהכיר ביושר בסכנותיה של המשיחיות הדתית.