להפרדה בין מלחמת ששת-הימים למלחמת ההתשה ומלחמת יום-הכיפורים אין בסיס: אלה שלושה מופעים של אותה מלחמה, שנמשכה עד להפרדת הכוחות בגולן ביוני 1974
המלחמה מנקודת מבט אחרת: כשלושה שבועות אחרי ניצחוננו הגדול חידשו המצרים את האש בתעלה והפליאו להכות בכוחותינו, שנערכו ללא כל מחשבה • להפרדה בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת ההתשה; וביניהן לבין מלחמת יום הכיפורים יש בסיס רעוע למדי, כיוון שאלו שלושה מופעים של אותה מלחמה, שנמשכה כשבע שנים – עד להפרדת הכוחות בגולן ביוני 1974
"האויב המצרי המשתחץ והמתגרה הניף ידו עלינו לכלותינו. לחיל האוויר – אגרופו הקמוץ של צה"ל – ניתן הצו. המראנו לקרב. החלה החוליה השלישית במלחמתנו לעצמאות וקוממיות במולדתנו ההיסטורית" הבריק אלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, לכל טייסות החיל בבוקר ה-6 ביוני 1967. "טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה" המשיך הוד, "השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור".
על רקע הטקסט התנ"כי הזה המריאו טייסי חיל האוויר למבצע "מוקד", ואכן הִכו במצרים עד חורמה. בשעה שמונה ורבע בבוקר כבר הוכרעה המערכה – למרות שהקרב היבשתי נפתח רק אז, בנסיגת-בהלה כוללת של הצבא המצרי: בשעה עשר בבוקר שב בבהלה לקאהיר המרשל עבד-אלחכים עאמר, סגן-נשיא מצרים, שהיה מעל ביר גפגפה כשחלף בתוך ענן מאות המטוסים הישראליים, שטסו מערבה. המרשל ההמום פקד על כל מפקדי צבאו לסגת במהירות מסיני, אפילו ללא יחידותיהם, ולהגיע מיד לקאהיר.
פקודה זו, שעלתה אמנם לעאמר במשרתו, אפשרה בדיעבד לשקם את הצבא המצרי, ולהביאו להמשך הלחימה מיד בשוך הקרבות, במה שנודע מאוחר יותר כ"מלחמת ההתשה".
הניצחון הישראלי המהיר, שנבע למעשה מהעובדה שהצבא המצרי היה שרוי בנסיגה כללית, גרם לתחושת האופוריה ששררה בצה"ל. באווירה זו, לקחי הקרבות התבלבלו לחלוטין, כך שקרבות רדיפה אחר אויב נסוג הפכו לבסיס ל'תורת ההפעלה' שנלמדה בשנים הקרובות.
מלחמת ששת-השנים
כך, כשלושה שבועות אחרי ניצחוננו הגדול, הפתיעו המצרים, חידשו את האש בתעלה והפליאו להכות בכוחותינו, שנערכו ללא כל מחשבה. הצבא המצרי, שלמעשה לא הובס בקרב אמיתי ושמרבית כוחותיו לא הושמדו, הראה יכולת שיקום מהירה ביותר שהגיעה לשיאה במלחמת יום-הכיפורים.
על-פי ההיסטוריה הרשמית של צה"ל, מלחמת ההתשה החלה רק במארס 1969 – כיוון שאז הכריז עליה גמאל עבד-אלנאצר, למרות שעד אז כבר הספיקו הכוחות הלוחמים לחוות כשנה וחצי של קרבות-התשה ספוראדיים.
בשל כך, הציבור הישראלי רגיל להפריד בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת ההתשה, וביניהן לבין מלחמת יום הכיפורים. להפרדה זו יש בסיס רעוע למדי, כיוון שאלה שלושה מופעים של מלחמה, שנמשכה כשבע שנים – עד להפרדת הכוחות בגולן ביוני 1974, אשר כמו מלחמות רבות בהיסטוריה (כולל מלחמת הקוממיות שלנו) כללה תקופות "חמות" וחמות פחות, ואף תקופות של שקט מתוח.
הישראלים שסירבו ללמוד את לקחי מלחמת ששת הימים נידונו לשוב ולשגות בהם במלחמת ההתשה. אולם, כיוון שזו התמשכה כאלף ימים, לקחיה התמסמסו במרוצת הזמן ובמלתעות הדמגוגיה הצבאית ושוב נידונו הישראלים לחזור על טעויות אלו במלחמת יום-הכיפורים.
והלקחים הרבים – שחלקם טרם הופקו, לדאבון-לב, עד היום – חזרו ונשנו בכל מלחמותיו של צה"ל.
שחצנות שנות ה-50
בניגוד לאמונה הרווחת, מלחמת ששת הימים לא יצרה את השחצנות הישראלית. זו נוצרה כבר בשנות החמישים, אחרי מלחמת הקוממיות, וטופחה אחרי מלחמת סיני. העיתונות הישראלית התמוגגה מתמונות אלפי השבויים המצריים ומאלפי הנעליים שהותירו המצרים בסיני. שם ובאלבומי הניצחון של סוף שנות החמישים נזרע, לדעתי, זרע הפורענות, שנבט אחרי ששת הימים.
באחת-עשרה השנים מאז מלחמת סיני, פיתח הצבא תורת לחימה, הדרכה, אימונים, מינהלה ותחזוקה שקרסו בקרב. גם המודיעין לא הצטיין במיוחד, כהרגלו. הכל מסכימים כי שלושת שבועות "ההמתנה" שלפני המלחמה היו מתנת-חינם שניתנה למפקדי הצבא, שהיו זקוקים לה כה נואשות להסיר חלק מהחלודה הרבה שעטפה את העוצבות.
כאשר בוחנים את הקרבות הקרקעיים של המלחמה, מתברר כי מכל הקרבות, רק הקרב של אוגדת שרון לפריצת מתחמי אום-כתף במזרח סיני ראוי לציון. השאר התנהל, כנהוג במחוזותינו, ללא כל תחכום או חכמה טקטיים: מה שאינו הולך בכוח, יילך בהרבה יותר כוח. קַצָבוּת של צבא, שניצל את עדיפותו באוויר, באש ובתמרון מול צבאות נסוגים.
בקרבות אום-כתף הפעיל האלוף שרון בקרב רצוף יום ולילה את חטיבת השריון 14, את חטיבת החי"ר 99 ואת חטיבת הצנחנים 80 – בסיוע צמוד ומתגלגל של האגד הארטילרי – כדי להבקיע את המערך המצרי לעומקו וגם מהאוויר. בעוד שבעולם מתפעלים מהמהלך, הנחשב מופת של "קרב משולב", בצבאנו השכיחו אותו.
לעומת זאת, לא מפסיקים לשנן אצלנו את מהלכיהם של קרבות הכישלון, בהם הביס צה"ל (לפעמים די בקושי) אויב מוכה שהיה שרוי במנוסה כוללת. כך, בעוד שכולם מכירים את מהלכי הקרבות בפתחת רפיח או בתל-פח'ר שבגולן, מעטים יודעים אודות קרב ההבקעה של חטיבה 10 "הראל" בגב ההר אל מבואות ירושלים, או אודות קרבות חטיבה 11 "יפתח" בעזה.
על הניסיון לבצע שוב "תל-פח'רים" וקרבות רפיח נידון הצבא לשלם מחיר-דמים יקר ביותר באוקטובר 73'.
סינדרום גבעת התחמושת
הקרב על ירושלים מסמל יותר מכל את מה שאיתרע לצבאנו בששת הימים. איננו מדברים על גבורה, אלא על אי-הפעלה מושכלת של כוחות.
באוגוסט 1961 נערכו חטיבת "גולני" וחטיבת הצנחנים 35 לכבוש את שיח' ג'ראח, כדי לקיים את המובלעת הישראלית בהר הצופים. המבצע בוטל, וכתוצאה ממנו החלו הירדנים לעבות בקדחתנות את "הקו העירוני" בצפון-מערב ירושלים, כדי למנוע הבקעה ישראלית. לאור זאת, שונו התכניות המבצעיות של צה"ל, ובמקום לתקוף ישירות דרך שיח' ג'ראח הוחלט על איגוף דרומי: דרך תלפיות ופאתי ארמון הנציב, שנועד לכתר את העיר העתיקה ממזרח עד להתחברות אל הר-הצופים. חטיבת-מחוז 16 ירושלים וכוח השריון הפיקודי תרגלו את התכניות החדשות לעייפה והתכוננו לבצען כשייקראו.
ואולם, כשהגיעה לגזרה חטיבת הצנחנים 55, בפיקודו של מוטה גור, נטרפו הקלפים. החטיבה הועברה לירושלים לאחר שבוטלה משימתה לצנוח באל-עריש, למרות שלא הכירה את הגזרה ואת התכניות להגנה על העיר. המח"ט מוטה גור, דבק במה שזכר מהתכניות שלמד למבצע עוד בשנת 1961, כשהיה מח"ט "גולני", ומבלי להתעדכן, הלמו הצנחנים עם ראשם בקיר הירדני המבוצר שכמעט ועצר אותם.
אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, שניהל את הקרב על ירושלים, לא שלט בכוחות הרבים שעמדו לרשותו. וכך נגררו העוצבות אחרי גור, שחיפש תהִילה, והותירו נתיב סמיך של דם. מכל הבחינות, היה הקרב על גבעת התחמושת דוגמא לשימוש גרוע במשאבים המבצעיים והמודיעיניים שעמדו לרשות המפקד בשפע. כך, ללא אף אלמנט של "קרב משולב" נאלצו הצנחנים להיות גיבורים, ולקבור עשרות מחבריהם.
מצויד במיתוסים אלו וללא הפנמת תפקידם האמיתי של השריון וחיל-האוויר בקרבות על העיר, הגיע צה"ל למלחמת יום-הכיפורים. זיכרון המצרים הנסים בפני הטנקים הישראלים ובלבול מוחלט בדבר אופן השימוש בכוחות משולבים, הביא את צה"ל לאחת מנקודות השפל שבתולדותיו.
יפה כתב אביתר בן צדף: עלינו לראות קוו ישר אחד המחבר בין יוני 67 לאוקטובר 73 מועד סיום מלחמת יום כיפור. ההפרדה המלאכותית שאנו נוהגים בה בין המלחמות אולי הייתה נוחה לעת התרחשותן אך בראייה היסטורית אנו מחויבים לראות קוו ישר אחד במאבקה של ישראל על תקומתה.
לענ"ד המלחמה עם מדינות ערב לא התחילה ב48 ולא הסתיימה עד היום. זו מלחמת 100 שנה.
השאננות שלנו בעוכרנו. מי שצופה באתרי האינטרנט הערביים מבין שהסיבה למלחמת 48 נשארה בעינה. שנאה יוקדת דתית למדינה וליהודים.
כל זמן של נכריע את אויבינו כפי שהוכרעה יפן וגרמניה לא תגמר המלחמה
דב
דב,
אתה צודק לגבי ראשית הסכסו. תחילתו בכיבוד הערבי, שמנסה למנוע את שיבתנו ארץ אבותינו. כלומר, השמאלנים צודקים – הכיבוש אשם.
אני חולק עליך לגבי סיום הסכסוך. לא נוכל לסיים אתהסכסוך. צריך לחזור ללקח של ספר שופטים ושל ספרי מלכים – עלינו להיות חזקים (קיר הברזל של ז'בוטינסקי) על מנת לשמר את המדינה היהודית מול מיליוני הערבים, הקמים עלינו לכלותנו. אני יודע, יש אווילים בקרבנו, שמטיפים, כי עוד מעט נשב איש תחת גפנו, אך אין מביאים ראיה מן השוטים …) עלינו לפתחי מערכת ביטחון חזקה, שיכולה להגן על ביטחוננו הלאומי כל הזמן ובכל מצב.
מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים (וגם הבאות אחריה) מוכיחות, כי מערכת הביטחון מעלה בתפקידה להגן על המדינה, ולצערי קשה לראותה משתפרת.
כמובן, נפלו טעויות כתיב בפסקתי הראשונה. צריך להיות –
אתה צודק לגבי ראשית הסכסוך. תחילתו בכיבוש הערבי, שמנסה למנוע את שיבתנו לארץ אבותינו. כלומר, השמאלנים צודקים – הכיבוש אשם.
אביתר, אין הצדקה לכותרות הלעגניות שמתחת לתצלומים. גם צבא מפואר, המנחיל לאויביו תבוסה קשה, סופג אבידות וטנקים שלו נשרפים ומתרסקים בהתפוצץ פגזיהם.
ללא קשר, הכתיבה כאן מוזרה וקשה, וכיוון הכתיבה נראה הפוך ומבולבל.
משה,
את הכותרות ואת התמונות נותנים העורכים ולא הכותב – למרות שהן מבטאות במדויק את כוונתי.
מאמר קשה?!
לדעתי הוא מתאר מצב קשה, שמערכת ביטחוננו הכושלת והמסואבת גרמה, ואינה מוכנה לתקנו – כיוון שזה יחייב כמה צעדים: להעיף את הבלתי-ראויים, הגודשים לעייפה את שדרות הפיקוד; לתקן תיקון דראסטי ("עוז לתמורה בטרם פורענות"); ולקצץ מאוד בתפקידים המיותרים, שנטל עליו הצבא, כדי להתקרב למוקדי ההחלטה בכנסת ופוליטיקה הישראלית, ולא כדי לשפר את הביטחון הלאומי שלנו, או להגן עליו.
אחד הצעדים הראשונים הנדרשים – הפקת לקחים, שהיא חובתנו להרוגים, לנכים, לפצועים ולחיילים שלחמו, וצבאנו מועל בחובה זו. כלומר, מגיע לכל מלחמה לא מוכן, לא מאומן, לא מאורגן ולא מצויד.
כדי לעשות זאת צריכים לתחקר את המלחמות ואת הקרבות – דבר המתנקש ביחסי הציבור של הפיקוד הבכיר, ומסכן את סיכויו לקידום ולהתברגות במערכת הפוליטית. כשאין תחקירים, יכולים כתבלבי-חצר של האלופים לספר עליהם נסים ונפלאות – עד שהמלחמה תיחקר (ואצלנו עדיין לא פורסמה ההיסטוריה הרשמית של מלחמת ששת הימים …).
לענ"ד, שורש הרעה הוא שהנצחון בששת הימים היה כל כך עצום וכל כך מהמם, שישראל לא ידעה איך לעכל אותו; מכל הבחינות.
האי-עיכול הצבאי הוא רק שיקוף של אותה מבוכה כללית קטסטרופאלית.
מבוכה, שהביאה במהירות למסירת סיני – עד הגרגיר האחרון, כולל טיהור אתני של היהודים מיישוביהם, לסאדאת. מסירה שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים עד היום, וכנראה שבלי תיקון גדול לה, נהיה נדונים למגננה שנובעת מאותה מסירה קלת דעת.
האופוריה בימים שלאחר המלחמה לאורך התעלה, היתה טבעית, וקשה לבוא בתלונות למי שניסה להבין איך לאכול את המצרים לאחר הפסקת האש, ולראות בה את נבטי הכשל בקריאת ההכנות למלחמת יום הכיפורים.
הכל היו תנאי מערכה והוויה שונים לחלוטין מההוויה הנוכחית. בין השאר, זכורות לי טיסות של 3ש' ויותר לאורך התעלה לתצפית וטיווח, כאשר הבטחון באי יכולת המצרים לעשות משהו מולנו היה הבסיס לאותה משימה, וזה עבד!
גדי,
הייתי אז בצבא האופוריה, שהתעלם לחלוטין ממלחמת ההתשה, שהתפתחה לאט ובמרץ רב, והיכתה בנו בכל פה.
מישהו בצבא היה צריך לראות נכוחה … והצופה נרדם (ואיני מתכוון למודיעין, שאיני סומך עליו. בכל הצבאות, כפי שהראה קיגן, הוא נכשל בכך)
האם מצעד איוולתנו הכרחי? לא ולא. יש דרכים למנוע את הכישלון הבא (שכבר כתוב על הקיר), אך כואב וקשה לתקן צאת המעוות במערכת, שהסתאבה משך שישים וחמש שנה ויותר, ונחשבת לפרה קדושה, שאי אפשר לגעת בה (כמו פיל לבן באסיה).
בהעדר ראייה אסטרטגית, ראייה טקטית והבנה כיצד עושים זאת – עוסקים כולחם בהישרדות עד תום הכהונה. ככה אין בונים חומה
טוב, הסכם השלום עם מצרים זו כבר החלטה מדינית.
וכדאי לראות איך התקבלה ההחלטה המדינית הזו. אם אנחנו מאמצים את הקו שהבריטים מתחו לנו כקו הגבול בין הארצות ישראל ומצרים, ואם נוכחותנו בסיני היא ביטחונית, הרי עלינו לסגת אליו כאשר מצב המלחמה בין הארצות מסתיים. היכן עובר קו הגבול האמיתי הצריך עוד קצת חיטוט בהיסטוריה שלנו. ולהיזכר בכתובת בחורבת תימן שהזכירה שהפולחן הישראלי הקדום לא ממש הלך לפי התנ"ך. כנראה שזה היה מביך עבור מי שהיה צריך לקבל את ההחלטות…
ועניין נוסף:
לו היינו שולטים היום בסיני, אני בספק שהיינו מסוגלים להתמודד עם שטף המסתננים האפריקאים שהיו מגיעים בקלות לגדר שלנו מתעלת סואץ…
אביתר מנתח את הכשלים הצבאיים נטו ואת האגו של הכשלונרים שמונע מראשי הצבא לנתח ולהסיק מסקנות אינטליגנטיות. אלה עלו, עולים ויעלו בדם רב. בלבנון 2 החמיר המצב עוד יותר כאשר נוסף לכשלים המובְנים האלה, הרצון למנוע את מחיר הדמים הגבוה, ע"י הסגה של הלוחמים שוב ושוב. הסגות בקרבות, כמו כיום נסיגה תחת מטרות אבנים , צמחו מאותו שורש פורה רוש ולענה של הפיקוד הגבוה, שמשום מה אין למצוא בו מפקדים מהצד הלאומי של המפה הפוליטית, ויש בו יותר מידי מהפוסט מודרנים והפוסט ציונים. בולטים בהם ניצן אלון והרמטכ"ל גנץ. הזיבורית האישית הזאת שולטת, ולצערי, לא רק בצבא, אלא גם בשולטים לכאורה במדינה. אלה דברים חמורים ובדוקים שאני עומדת מאחוריהם מאחר שהשתתפתי בצוות (בו היה חבר גם אביתר), שחקר מה שהיה לפני מלחמת לבנון 2- הכנות לגירוש. או בלשון המעטה של גנרל יפתח רון טל, מראשי המגרשים: "אימון החיילים במשך תקופה ארוכה לפינוי ישובים פגעה במוכנות צה"ל למלחמה עתידית, אחרי 32 שנות שרות בצה"ל מתחתי ביקורת על הקשר בין מוכנות צה"ל למלחמה וההתנתקות." הרוצה לדעת את סיבות העומק למצבו העלוב של הצבא הישראלי, מוזמן לאתר המצ"ח: http://www.mentapreparation.org
שר הבטחון משה דיין אמר לאריק שרון באוגוסט 1973: את מספר הקצינים שהשפיעו על תורת הלחימה של צה"ל אפשר למנות על יד אחת. ואין ספק שאתה אחד מהם, אם לא הבולט שבהם. אבל אני יודע שלא יתנו לי למנות אותך לרמטכ"ל. זמן קצר אחרי זה שרון פרש. כאשר בן-גוריון פרק את הפלמ"ח, הוא ראה סכנה גדולה במסגרת הפוליטית הצבאית הזו. לכן הוא פרק אותה – אבל כנראה זה לא הספיק. אין זה חדש שהבינוניות שולטת בצה"ל, כי קצינים לא אוהבים שהכפופים להם הם אריות.
אני זוכר שבתקופת פעולות התגמול, לפני שיצאו לתקוף יעד מסויים, אריק היה שם תכנית תקיפה על השולחן והיה אומר זוהי התכנית. מי שיש לו רעיון טוב יותר אותו נבצע. הוא לא חשש מעידוד קצונה צעירה. אבל לצערנו הבינוניות של הפלמ"ח נצחה
שמעון,
אתה מזכיר לי את הסיפור הידוע ממלחמת העולם הראשונה – גנרלים גרמניים צפו על הקווים הבריטיים בצפון צרפת. אחד מהם אמר לעמיתיו, החיילים הבריטיים לחמו כאריות. אמר לו הגנרל הגרמני הבכיר – אבל פיקדו עליהם חמורים.
לכל מערכת צבאית (וגם מינהלית) יש בעיה להכיל את הטובים ואת המעולים, כי הם מסכנים את הבינוניים ומטה, שנמצאים בה. לכן, מחסלים את הטובים ואת המעולים כבר בשלבים הראשונים לגיוסם/ הכשרתם לקצונה, ומלמדים אותם להיות יסמנים, שיילכו בתלם.
כפי שאמר פעם גנרל ידוע לצוערים – אל תהיו יסמנים, שתמיד
אומרים כן. כשהבוס אומר לא, תגידו לא
אכן, הפוליטיזציה הורסת הכל בצבאנו – עוד מלפני הקמתו
שלום
לא הכרתי את הפרשנות הזו של מלחמות ישראל – והיא מאוד מעניינת
איפה ניתן לקרוא ביתר פירוט על הנושא?
תודה
דוד,
אנא פרט למה כוונתך – האם לראיית המלחמות כרצף אחד, 1967- 1974?
נמאסה עלי שיטת ההלקאה העצמית של אבייתר ודומיו בתקשורת. בניתוח של קרבות צבא ארה"ב בכל מלחמותיו במאה ה-20 הכשלונות עלו בהרבה מאד על ההצלחות, אבל הוא תמיד יצא צבא מנצח (למעט וייטנאם). אין ספק שלא כל הקרבות של צה"ל היו הצלחות מזהירות- -רוב הקרבות כן היו הצלחה וקרבות אלו נלמדים במכללות צבאיות במרבית ארצות העולם המפותח–וצה"ל נחשב צבא מנצח !! כל אותם חוקרים חטטנים חושבים שהם המציאו את מערכת הביטחון בצלמם ובדמותם, דהינו- לוזרס
מה הבעיה עם קצת ביקורת?
יהודה,
למה לך להתעצבן ולהתרגז?! אני מציע – פסח על כתבותיי, ועבור לאתר של דובר צה"ל, שממציא בלי הרף סיפורי פוגי על הצלחות (שלא היו) של כוחותינו, או שתקרא את הספר המדהים 'בעוז רוחם' (כנ"ל).
מבדיקה של פרסומים בכתבי-עת זרים – כולל פרסומים של אקדמיות צבאיות ומכוני מחקר צבאיים – נראה, שרק קרב אום כתף של אריק שרון ב-1967 נלמד כעת כקרב מופת ישראלי.
אכן, האמריקנים באו ארצה ללמוד כל פרט ממלחמת יום הכיפורים (כאשר לצבאנו לא היה השכל ללומדם), אך מזמן הם נמצאים בשלב אחר, מתקדם יותר בעיבוד החומר ובהכשרת מפקדיהם
היו הצלחות, והן, לצערי, ספורות, ונמוגו בים הכישלונות – כולל בזבוז ההשגים של ששת הימים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים
כן.
החידוש פה מבחינתי, הוא בכך שמלחמות ההתשה ויום כיפור הן התוצאה של "כישלון" מסויים במלחמת ששת הימים. אף פעם לא חשבתי על 3 המלחמות האלה כאל רצף אחד של אירועים, ובטח לא על מלחמת 6 הימים ככזו המכילה את זרעי הפורענות (מבחינה טקטית). אף פעם לא חשבתי על תל-פחר כמו כישלון, למשל…
תל פח'ר לא היה הכישלון הגדול בששת הימים, אך מהנוראים שבהם. וכדי לא לחוקרו הפכו אותו למיתוס – כמו קרבות כישלון נוספים.
לגבי הראייה של שלוש המלחמות וחצי (1967-1974) ברצף אחד – הדבר הנו חידוש, אך לא מפליג. אנסה למצוא לך חומר כתוב על כך.
לאביתר,
מלבד מילים ריקות וחסרות ביסוס לחלוטין על "טמטומם" של מפקדי צה"ל, חוץ מאריק שרון כמובן, אין במאמר הרבה אמת או אפילו קירבה לאמת.
צה"ל נלחם בערבים בנחיתות קשה כבר הרבה שנים. זה כולל את מלחמת השחרור, ששת הימים, ההתשה יוה"כ ואחריה.
בכולם ניצח צה"ל ניצחונות גדולים וחשובים הודות ליוזמה, אומץ, מקצועיות, הפתעה וחדשנות שהראה.
עניין הסיבה לתבוסת צבא מצרים במש"י בגלל הוראת הגנרל עמאר לצבאו לסגת הוא בלוף שהגיע הזמן להפסיק איתו מזמן.
ההוראה ניתנה בסוף היום השני למלחמה אחרי שצבא מצרים כבר ברח מרוב עמדותיו בעקבות התקפותיו המוצלחות של השריון של צה"ל בכל הגזרות.
זו היתה הוראה לצורך תעמולה שברוב המקרים כלל לא הגיעה לכוחות המצרים ואפילו המצרים מעולם לא האמינו לה.
במלחמת ההתשה נכשלו המצרים קשות בזכות תגובתו החכמה של צה"ל. המצרים חשבו שישראל תיסוג מסיני (ומכל ה"שטחים"!) בגלל ההתשה. זה לא קרה. המצרים איבדו אלפי חיילים ומאות כלי נשק ורדאר מתקדם אבל צה"ל נשאר איתן ורק התחזק בתעלה.
הרי רק בגלל זה פתחו המצרים ביוה"כ.
גם ביוה"כ, למרות כמה הצלחות מסוימות בתחילתה בזכות ההפתעה, בסופו של דבר הפסידו המצרים קשות. היו להם 15,000 הרוגים מצרים לעומת 1,600 ישראלים ורוב הטנקים, הטילים והארטילריה הושמדו להם או היו בדרך להשמדה, בעוד צה"ל הולך ומתעצם. המצרים הפסידו לישראלים שטחים הרבה יותר גדולים ממה שכבשו. גם מה שנשאר בידיהם נשאר רק בזכות התערבות המעצמות ולא "כישלון" של צה"ל.
כל זאת בזכות המקצועיות, האומץ, התושיה והיכולת של החיילים והמפקדים בכל הרמות ובכל החילות בצה"ל.
איציק אגם
מרוב הצלחות – קשה להבין למה סיימנו את מלחמת ההתשה ואת מלחמת יום הכיפורים עם הזנב בין הרגליים.
אחרי מלחמת ההתשה אפילו לא היה למנהיגינו היושר (כלפי חיילינו) לדרוש חילופי שבויים כתנאי להפסקת-האש). עד כדי כך היה ניצחוננו, המפונטז במוחך, כביר.
אחרי מלחמת יום הכיפורים נסוגונו לעמדות, שהיו גרועות מקו התחלת המלחמה (סטאטוס קוו אנטה). השתתפתי בהחזרת שני מוצבים ברמת הגולן לסורים; ובנוסף, החזרנו להם את קוניטרה.
כנראה, הצלחת ללמוד מה שלא הצלחתי בלימודיי בהיסטוריה. לכן, אשאלך שאלה – איזה עוד צבא מנצח בהיסטוריה הפסיד קרקע בהסדרים אחרי המלחמה?
למיטב ידיעתי, יש תשובה ניצחת לשאלתי: רק הצבא, שאתה ממציא סיפורים יצירתיים למדי על ניצחונותיו. הוא ולא אחר.
לכל המפקפקים באמיתות דברי המאמר, אתם מוזמנים לקרוא את הספר של עימנואל וולד "קיללת הכלים השבורים". מחבר הספר היה חלק ממחלקת המחקר של צה"ל ועל עבודתו על מלחחמת שלום הגליל אותה סירבו ללמוד במטכ"ל נכתב רבות. כלי המחקר והתיעוד שעמדו לרשותו היו ללא ספק הטובים ביותר ומסקנותיו דומות לאלה של כותב המאמר הזהץ
אשמח אם תוכל לחדד את מה שאתה אומר כאן. אתה אומר שצה"ל לא מסכונן מספיק למלחמות? לא מפעיל את כוחותיו בצורה חכמה? איך היית מנהל את מלחמת לבנון השנייה אם ההחלטה הייתה בידך? איך. היית מנצח את חמאס היום?
(בשורה הראשונה הכוונה "מתכונן מספיק")