תוניסיה ואל-קאעידה: הגולם קם על יוצרו

ההפיכה בתוניסיה, בה הודח הנשיא בן עלי, הביאה להתחזקות המפלגה האסלאמיסטית אל-נהדה • המפלגה העלימה עין מפעילות הסלפים הרדיקליים במדינה ואפשרה להם לצבור כוח באין מפריע • עתה משלמת תוניסיה את מחיר אזלת ידה של אל-נהדה אל מול התחזקות הסלפים, כאשר היא מתקשה להתמודד עם גורמי טרור סלפים חיצוניים • הלקח אפוא ברור לכל

בחודש מאי האחרון התרחשו בתוניסיה תקריות אלימות בין כוחות הביטחון לארגון הג'יהאדיסטי-הרדיקלי 'אנצאר אל-שריעה'. תקריות אלו, שהתרחשו בקרבת הגבול עם אלג'יריה, חשפו את חוסר האונים של כוחות הביטחון המקומיים, אל מול ארגון הטרור הנכון לעימות ממושך עם המדינה. עימותים אלה מכלים את יכולתו המוגבלת בלאו-הכי של הצבא, ומדגישים את חולשתה של ממשלת תוניסיה. והמטריד מכל: הם חושפים את פגיעותה של המדינה לפעילותו של הארגון הג'יהאדיסטי הוותיק בצפון אפריקה אל-קאעידה במגרב האסלאמי (AQMI), שה'אנצאר אל-שריעה' הוא רק אחת מזרועותיו.

כיצד הגיעה תוניסיה למצב בו היא אינה מסוגלת להתמודד עם ארגון טרור רדיקלי? התשובה לשאלה זו מורכבת ממספר גורמים, אולם הבולט מכולם הוא דווקא היחסים הטובים השוררים בין מפלגת השלטון אל-נהדה עם הפלג הסלפי-הרדיקלי במדינה. הסלפים בתוניסיה נהנים מהחסות הלא רשמית שפרסה עליהם מפלגת אל-נהדה, הלא היא הגרסה התוניסאית של 'האחים המוסלמים'.

הסלפים משתלטים על המוסדות

העובדה שאל-נהדה מחזיקה בשני משרדים חשובים, משרד ראש-הממשלה ומשרד הפנים, מקלה על פעילות הסלפים בתוניסיה. מנהיג אל-נהדה, ראשיד אל-גנושי, הביע לא-אחת הבנה להתנהגותם של הסלפים והסביר כי היא נובעת מה"מדבר הדתי" שנוצר במדינה, כתוצאה מ"הזנחת החינוך האסלאמי" תחת השליטים הקודמים של תוניסיה: חביב בורגיבה וזיד אל-עאבדין בן עלי.

הגיבוי מצד המפלגה אפשר לסלפים לפעול ולתקוף את כל המוסדות המזוהים כחילונים, במיוחד אלה דוברי הצרפתית, כמו גם חלק ממוסדות הדת, שבסופו של יום הם המפתח לשליטה על חלק נכבד מהאוכלוסייה התוניסאית.

מאז הדחתו של בן עלי, הצליחו הסלפים להשתלט על כ-500 מתוך כ-5,000 מסגדים ברחבי המדינה. הקלות היחסית בה נעשתה ההשתלטות נובעת מכך שמסגדים אלו ממוקמים בדרך-כלל בשכונות מצוקה, בהם האוכלוסייה נוטה להזדהות יותר עם המסר הסלפי. הסלפים המשתלטים מתעלמים לחלוטין מהוראות האמאם של המסגד שמונה על-ידי משרד הפנים, אף על-פי שהוא בדרך כלל לא מתנגד לפעילותם. כך, למשל, האימאם של מסגד אל-קודס בעיירת מצוקה ואד-אלליל שיבח את אוסאמה בן לאדן ועודד את הצעירים להתנדב לג'יהאד בסוריה. מאות מהם, אגב, כבר נענו לקריאה זו. בסרטון שלהלן, ניתן לראות דוגמה להשתלטות סלפית על מסגד אל-פתח בתוניס הבירה:

שיתוף פעולה הדוק עם המשטר

אולם שיתוף הפעולה בין מפלגת השלטון לסלפים לא נעצר כאן. פעילי אל-נהדה והסלפים גייסו מובטלים ואסירים נמלטים כדי להשתתף ב"משמרות מחאה" נגד רשתות טלוויזיה. לא הייתה זו התנדבות או מחאה ספונטית גרידא: במהלך חודשיים שלמים מימן איש עסקים אסלאמיסטי כ-200 מפגינים ושילם להם 30 דולר ליום. נוסף על-כך, הוקמו "אגודות להגנה על המהפכה", הפועלות למעשה כמיליציות ומטרידות את המתנגדים הפוליטיים של אל-נהדה.

יש לציין כי עדיין ישנן מחלוקות בין המשטר לסלפים, בעיקר סביב רצונם של הסלפים למהר ולהשליט את השריעה. במרץ 2012 אל-גנושי צולם במצלמה נסתרת כשהוא פונה לסלפים ומפציר בהם "לא למהר, כי העם הזה רוצה את הדת". כמו כן הוא קרא להם להתמקד בפעילות חינוכית. לבסוף קרא אל-גנושי לסלפים ללמוד לקח מאלג'יריה, היכן שהחילונים נלחמו נגד הרוב האסלאמיסטי וזאת מכיוון שבתוניסיה לאסלאמיסטים אין רוב.

הקלטת אמנם חשפה את ההבדלים, אך בד-בבד הדגישה גם את שיתוף הפעולה ההדוק בין אל-גנושי לסלפים. הפצת הסרטון הביכה את אל-גנושי, מאחר שהיא סותרת לחלוטין את תדמית המנהיג המוסלמי המתון והנאור שהוא ניסה לבנות במשך שנים, מה גם שהוא לא יכול היה להכחיש את הנאמר בה. כל שנותר לו לטעון הוא שהקלטת נערכה במגמתיות.

אנשי ביטחון חסרי ביטחון

התחזקות הקיצונים נובעת גם מכך שכוחות הביטחון התוניסאים נחלשו בעקבות המהפכה. עוד בימי שלטונו של בן עלי הייתה דיספרופורציה בין הצבא למשטרה: הצבא היה קטן ובן עלי לא רחש לו אמון רב, בעוד הכוח האמיתי היה בידי המשטרה והבולשת, שנהנו מתמיכת הנשיא. מכיוון שהחלק הארי של פעילות המשטרה כלל את רדיפתם של מתנגדים פוליטיים, מהליברלים ועד האסלאמיסטים, המוניטין של אנשי הביטחון הוכפש והם מעולם לא זכו לאמון הציבור.

כתוצאה מכך יש כיום הרבה פחות שוטרים בתחנות משטרה. מאז אוקטובר 2012 הקימו הסלפים "משמרות מוסר" או "צניעות" הפועלות כאוות נפשן, כאשר למשטרה הרשמית אין יכולת  לעשות דבר עם התופעה. הסיבה לכך היא העובדה שמשרד הפנים, המוחזק, כאמור, בידי האסלאמיסטים, אינו מגבה את כוחות המשטרה ומעניק להם את הסמכות הנדרשת לכך.

השוטרים נמצאים רק בתחנות משטרה ורק שם הם רשאים להשתמש בכוח כדי להגן על עצמם. ואילו בדרך-כלל הם בעצמם הופכים לקרבן של הסלפים. המצב הגיע עד לכדי-כך שבנובמבר 2012 הפגינו השוטרים בדרישה לאפשר להם להגן על עצמם. אזלת ידה של המשטרה הוכח כאשר פעילים סלפים רצחו את מנהיג האופוזיציה הליברלית שכרי בלעיד בפברואר 2013.

לא שעו לאזהרות

יתכן כי תוניסיה יכולה הייתה למנוע את התחזקות ה'אנצאר אל-שריעה' אם לא הייתה מתעלמת לחלוטין מהאזהרות להחלשות המדינה מאז הדחתו של הנשיא הקודם, בן עלי. המהומה השוררת מאז בריחתו של הנשיא, לא אפשרה לשלטונות להחיל מחדש את שלטון החוק במדינה, ולמעשה הארגונים הקיצוניים פועלים כמעט בחופשיות. אמנם, ראש-הממשלה הקודם חמאדי ג'באלי הוזהר פעמים רבות מפני קבוצות ג'יהאד, אך הדבר נפל על אוזניים ערלות.

תגובתו הרכה של משרד הפנים להתקפה על שגרירות ארצות-הברית ב-14 לספטמבר 2012, הפגינה את יחסו הסלחני של המשטר לטרור. עד-מהרה הותקפו גם יעדים חילונים ליברליים בולטים במדינה, כמו פעיל זכויות-האדם לוטפי נקד, שנרצח על-ידי חברי אותן מילציות סלפיות, בשיתוף עם אנשי השטח של אל-נהדה החברים ב"אגודות להגנה על המהפכה".

מנהיג 'אנצאר אל-שריעה' הסלפי אבו איאד, שארגן את ההתקפה על שגרירות ארצות-הברית בתוניס הבירה, עומד כיום מאחורי פעילויות הסלפים נגד הממשלה בקירואן ובפרברי תוניס. כך שעתה, השלטון מוצא את עצמו נלחם באותם סלפים שאיתם הוא שיתף פעולה בעבר הלא-רחוק.

מודל לדוגמה

לטווח הארוך, כל עוד הברית הלא-רשמית בין אל-נהדה לסלפים נמשכת, קשה להאמין שהמדינה תוכל לשקם את ההרתעה. ככל שהזמן עובר המצב רק מחמיר: בחודשים האחרונים מצטרפים אל הקיצונים המקומיים גם ג'יהאדיסטים נוספים הנמלטים לתוניסיה ממאלי, לאחר שבסיסיהם הושמדו על-ידי חיל האוויר הצרפתי. העובדה שהגבול התוניסאי פרוץ, מאפשרת ללוחמים ולנשק לזרום לתוך המדינה באין מפריע.

במבט רחב יותר להתפתחויות אלו חשיבות רבה. תוניסיה, חלוצת 'האביב הערבי', משמשת דוגמה לשאר ארצות ערב. אם הפרויקט הדמוקרטי בתוניסיה יתברר ככישלון, יהווה הדבר שפל נוסף בהתפתחויות האחרונות במזרח-התיכון.