דו"ח מבקר המדינה האחרון חושף כי למרות מאות מיליוני שקלים שהושקעו בתכנית הממשלתית לקידום העדה האתיופית כמעט שום-דבר לא השתנה
דו"ח מבקר המדינה האחרון חושף כי למרות מאות מיליוני שקלים שהושקעו בתכנית הממשלתית לקידום העדה האתיופית כמעט שום-דבר לא השתנה • ההשקעות באקדמיה הגיעו בעיקר למדעי-החברה ותחומים לא-יצרניים, ואת מענקי הדיור הסכימו לקבל שתי משפחות בלבד • מגבלות הממשלה מעולם לא נראו ברורות יותר
דו"ח מבקר המדינה שפורסם לפני כשבועיים, הצביע על כשלים חמורים בביצוע תכנית החומש לשיפור קליטת בני העדה האתיופית. התכנית הממשלתית משנת 2008, התיימרה לסייע לבני העדה לרכוש השכלה ולהשתלב בשוק התעסוקה, ובמקביל שאפה להוציאם מהשכונות בהן הם מרוכזים אל אזורים המאופיינים ברמה סוציו–אקונומית גבוהה יותר. סך התקציב שאושר לתכנית היה 869.7 מיליון ₪, אם כי לבסוף הוא קוצץ ל-481 מיליון ₪ "בלבד".
הטיפול הממשלתי ביוצאי אתיופיה הוא דוגמה מצויינת לתופעה של "כשל–מדינה", הנוצר כאשר המדינה עושה משהו לא טוב, וכפתרון לבעיות שנוצרו היא מוסיפה עוד כספים ותקציבים בכדי לעשות עוד מאותו דבר.
הרציונל של תכנית החומש הוא, שבכדי להשתלב בשוק התעסוקה צריך להשתלב באקדמיה, וכדי להשתלב באקדמיה צריך לשפר נתוני בגרות ולהסיר חסמים. ובשביל שיהיו תנאים סביבתיים שיתמכו בכל אלו – כדאי להוציא את בני העדה מה'סלאמס' בהם הם גרים אל מקומות טובים ומטופחים יותר, בבחינת "משנה מקום–משנה מזל". כל זאת בחסות המומחים הממשלתיים, כמובן.
אז את מי מבקר המבקר? פחות או יותר את כולם.
לצד ביקורת כללית כלפי אופן ניהול הפרויקט הכוללת "מחויבות תקציבית רב–שנתית לתכנית החומש המאפשרת ניהול רב–שנתי של התכנית כנדרש" או "היעדר ראייה תקציבית ורעיונית אחודה" ו"אי–קביעת מדדים כמותיים לבדיקת הצלחת התכנית", מותח המבקר ביקורת גם על חלק ממשרדי הממשלה: על משרד החינוך, הנאשם בכך שלא היה מספיק מוקפד ו"מתכלל"; ומשרד הקליטה נאשם בכך שלא אסף מספיק מידע ולא בחן כיצד הפרויקט מתקדם ועד כמה הוא מצליח.
בשורה התחתונה נזרקו חצי מיליארד שקלים לטובת הפרויקט, אף אחד לא יודע מה עלה בגורלם ולאילו תוצאות הם הביאו. אבל לפחות אף אחד לא יוכל לומר שלא ניסינו או שזה לא היה חשוב לנו.
יותר אקדמיה, פחות עבודה
בתחום מסוים אין ספק שישנה עליה: שיעור הסטודנטים ובעלי התארים מהעדה האתיופית. אמנם שיעור הסטודנטים מהעדה קטן משיעורם באוכלוסייה אך יש גרף של שיפור ברור בעשור האחרון. בולטת עוד יותר נוכחותם במכינות הקדם–אקדמיות, שם שיעורם הוא פי–שישה משיעורם באוכלוסייה. המדינה משקיעה בכך הון תועפות, כאשר ההשקעה הממוצעת בסטודנט יוצא אתיופיה במהלך התואר הראשון עומדת על שבעים אלף שקל יותר מאשר מושקעים בסטודנט הרגיל.
לכאורה מדובר בסיפור–הצלחה. אלא שאם נחזור למטרה העיקרית של הפרויקט – ההשתלבות בשוק התעסוקה – נגלה שאין הרבה על מה לשמוח.
ישנה אקסיומה פופולארית, לפיה השתלבות בשוק התעסוקה והשגת תנאי שכר גבוהים עוברות אך ורק דרך האקדמיה. בשל כך, מלבד יוצאי אתיופיה נדחפים אל האקדמיה גם החרדים והערבים בהמוניהם, בעזרת תמריצי עתק וללא ניסיון לבחון את נכונות האקסיומה.
אמנם כן, ישנם עיסוקים רבים המחייבים תואר כזה או אחר כגון הנדסה, תכנות, ראיית חשבון או משפטים. המשותף לכולם הוא היותם תארים מקצועיים המעניקים למחזיק בהם ייתרון משמעותי בשוק התעסוקה. בניגוד לכך, תארים אחרים, שאינם מקצועיים, לא משנים כהוא–זה את סיכויו של האוחז בהם להשתלב בשוק העבודה.
ובכן, מה לומדים רוב יוצאי אתיופיה כשהם כבר מצליחים להיכנס בשערי האקדמיה?
32% לומדים מדעי החברה, 16% חינוך, 16% עסקים וניהול, ו-10% הנדסה ואדריכלות. ביחס לשאר האוכלוסייה הם נוטים יותר למדעי החברה ולחינוך ופחות לתארים מקצועיים (ברפואה, משפטים או מדעי הטבע יש מעטים בלבד).
לא מפליא אפוא לגלות כי ישנה בעיית תעסוקה גם בקרב האקדמאים בני העדה: רק כ-12% מבעלי התארים מוצאים תעסוקה בתחום לימודיהם. התוצאה היא שרבים מבין אלו שלא מוצאים מקימים עוד ועוד עמותות סיוע לבני העדה, המתוקצבים, בין השאר, על-ידי המדינה. כיום ישנו ארגון הנקרא "נציגות הארגונים של יוצאי אתיופיה" שמהווה קואליציה של לא–פחות מ-21 ארגונים שונים בעלי מטרה משותפת. מה עושים עם הנתונים הבעייתיים? כמובן, מתלוננים על הגזענות של המעסיקים הישראלים ובונים תכניות יקרות להשמת אקדמאים במקומות עבודה. גם פה הכישלון כתוב על הקיר.
משנה מקום, אותו מזל
הכישלון המהדהד ביותר בתכנית, אותו הדגיש המבקר, הוא הניסיון להעביר משפחות מהעדה אל מחוץ לריכוזים הקהילתיים. פעם היו מעבירים פה אוכלוסיות בעזרת משאיות, היום מנסים לעשות זאת על ידי תמריצים כספיים בדמות מענקי דיור, הלוואות וסבסודי משכנתאות. חלק נכבד מתקציב משרד השיכון שהוקצה לתכנית יועד למשימה זו. התוצאה, העצובה ומשעשעת כאחד, היא שרק שתי משפחות התפתו להשתמש בתמריץ ועברו למקומות אותם הגדירה התכנית.
מסתבר שבני העדה דווקא אוהבים לגור בתוך קהילותיהם והם לא רואים בכך כל פגם. הכסף, מסתבר, לא תמיד פותר את כל הבעיות.
אך כשל–המדינה רק מחמיר עם התגברות הכישלונות: הלקח העיקרי שמשתקף מדברי המבקר, וכאמור, גם ממרבית כלי התקשורת, הוא שנדרשת תכנית חומש מסודרת יותר שתתנהל כמו מכונה משומנת, שתתוקצב בתקציבים רבים יותר.
יכול להיות שהגיע הזמן לתת את הכבוד לדור השני של יוצאי אתיופיה, אלו שהצליחו ללא סיוע ממשלתי כושל לבצע קפיצת-דרך חסרת תקדים ביחס להוריהם. המשך הלעטתם של בני העדה בתיאוריות ביקורתיות במימון ממשלתי יכול להביא רק נזק.
