רוברט קגן על כוח אמריקני וחולשה אירופאית

בכל הנוגע לשימוש בכוח, תהום רובצת בין השקפותיהם של האמריקנים לאירופאים. האירופאים, התלויים בארצות-הברית להגנתם, מטיפים נגד השימוש בכוח ורואים באמריקנים בעלי נורמות כוחניות מיושנות. העולם שאירופה מייחלת לו והעולם שארצות-הברית פועלת בו כמנהיגת העולם החופשי שונים בתכלית. רוברט קגן, פרשן והוגה משפיע במיוחד, מנתח את הבדלי העומק בין שתי היבשות.

ריאליזם אמריקני; רוברט קגן, צילום: Mariusz Kubik

מאלפי ספרים ומאמרים המתפרסמים מדי שנה על מדיניות-חוץ ויחסים-בינלאומיים מצליח מדי פעם מאמר אחד לייצר פרספקטיבה היסטורית ואקטואלית שהופכת למרכזית בדיונים הציבוריים. מאמרים אלו מאופיינים בשילוב בין פרשנות היסטורית רחבה לבין תחזיות חריפות ומעוררות מחלוקת על העתיד. לפני כשני עשורים היו אלה סמואל הנטינגטון ופרנסיס פוקויאמה, שמאמריהם על התנגשות הציביליזציות וקץ ההיסטוריה – שהורחבו לספרים רבי-מכר – הגדירו את הדיון למשך שנים רבות.

בתחילת המאה ה-21 קיבל תפקיד דומה מאמרו של ההיסטוריון האמריקני רוברט קגן: "כוח וחולשה". המאמר הופיע ב-2002, על רקע חילוקי דעות בין אירופה לארצות-הברית בנוגע למלחמות יוגוסלביה ושאלת התגובה לאירועי 11 בספטמבר. המאמר תפס מיד את תשומת לבם של דיפלומטים ופרשנים, והפך בהמשך לספר על גן עדן ועל כוח, ששהה חודשים במדור רבי-המכר של ה-ניו-יורק טיימס ואף תורגם לעברית.

מעצמות ידידותיות עוינות

האמריקנים הופתעו מחוסר-היכולת של האירופאים להתמודד צבאית עם מלחמות יוגוסלביה ולהגן על הפליטים. קגן שהה בבריסל בימי מלחמות הבלקן ונוכח לדעת כיצד איחוד אירופה ועלויות מדינת-הרווחה באים על חשבון פיתוח הכוח הצבאי האירופאי. בהיעדר מדינות-לאום ותקציבי ביטחון גם אין צבא חזק, וחיילי האו"ם האירופאים עמדו חסרי אונים אל מול המיליציות שטבחו באזרחים. רק לאחר כמה מעשי טבח שכאלו הצליחו האירופאים לשכנע את ארצות-הברית להתערב באמצעות נאט"ו.

הפער בין ארצות-הברית לבין אירופה הפך לתהום לאחר 11 בספטמבר. בעוד ארצות-הברית התכוננה לצאת למלחמות באפגניסטן ועירק, האירופאים התנגדו להפעלת כוח ודרשו משא-ומתן. על רקע הוויכוח הגובר פירסם קגן את מאמרו, בו טען כי שורש ההבדל בין ארצות-הברית לאירופה נעוץ בפער העוצמה הצבאית. העוצמה האמריקנית מאפשרת להם לראות בעיות כאיומים ולפתור אותן בכוח. לעומת זאת, החולשה הצבאית האירופית גורמת להם לראות בעיה כאתגר שיש להתמודד אתו באמצעות מו"מ. ארצות-הברית רואה את העולם כמקום בו שולטים חוקי-הטבע של הכוח, ולעומתה אירופה מנסה לבטל את חוקי-הטבע הישנים ולבנות עולם שבו סכסוכים נפתרים באמצעות חוקים ומשפט-בינלאומי.

מאמרו של קגן גדוש בדימויים נועזים שלכדו את דמיונם של פרשנים מדיניים וצבאיים מאז ועד היום. האמריקנים משולים לאדם המצויד ברובה ופוגש דב ביער, בעוד האירופאים מצוידים רק בסכין. בעל הרובה יורה בדב לעומת בעל הסכין שנמלט. ארצות-הברית היא שריף במערבון היוצא לבדו עם הרובה אל מול הפושע, לעומת אירופה שהיא בעל המסבאה המנסה לנהל מו"מ.

אירופה כמעצמת חסות

כשש שנים לפני בחירת ברק אובמה לנשיאות, חזה קגן כי ההבדל העיקרי בין אמריקה לאירופה איננו פרסונלי בדמות הנשיא בוש, וגם לא פוליטי בדמות החלוקה בין רפובליקנים לדמוקרטים, אלא נסוב בעיקר סביב שאלת הכוח. האירופאים נזקקים לאמונה במשפט-הבינלאומי פשוט מפני שאין להם צבא שיגן על האינטרסים שלהם. האירופאים מנסים להחיל את היחסים האזרחיים הפנימיים בתוך מדינותיהם ואת יחסי-החוץ בתוך האיחוד האירופאי על העולם כולו. הטראומה האדירה של שתי מלחמות העולם מובילה אותם לחלום על עולם שוויוני ללא שימוש בכוח. בתמונת עולם זו אין בעיה למנות את לוב של קדאפי ליו"ר ועדת זכויות-האדם של האו"ם, ואין בעיה לקרוא למשא-ומתן עם עירק של סדאם חוסיין.

בית הקברות הצבאי האמריקני בנורמדי; צילום: Bjarki Sigursveinsson

האירוניה, לפי קגן, נעוצה בכך שרק בזכות הכוח הצבאי של ארה"ב יכולים האירופאים לבודד עצמם מעולם הכוח. העוצמה הצבאית האמריקנית הכניסה את אירופה תחת מטרייתה וגרמה לה להאמין שאפשר לפתור בעיות דרך משא-ומתן. אמריקה נלחמה בקומוניזם בדם ואש ותמרות עשן הרחק מגבולות אירופה, למן וייטנאם וקוריאה, דרך אפגניסטן ועד לדרום-אמריקה, מה שגרם לאירופאים להאמין שהקומוניזם נעלם ללא הזדקקות לכוח-צבאי. הנוכחות של הצבא האמריקני על אדמת גרמניה, למשך עשרות שנים לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה, פתרה לאירופה את בעיית גרמניה האלימה, ואפשרה לאירופאים להפנות את משאביהם למדינת-הרווחה ולחלום על שלום עולמי עם משפט-בינלאומי וללא צבא.

אמריקנים ממאדים ואירופאים מנוגה

תזת "כוח וחולשה – אמריקנים ממאדים ואירופאים מנוגה" יושמה על-ידי פרשנים שונים בעשור האחרון בכדי להאיר אירועים שונים ביחסי אמריקה ואירופה. כך ההתלהבות האירופאית הכמעט-דתית מאובמה, עד לפרודיה שבמתן פרס נובל מיד לאחר בחירתו, הוסברה בכך שהאירופאים רואים את אובמה כאירופאי. אובמה, אמן הדיבור ובעל הדימוי הקוסמופוליטי, נתפס באירופה כמי שיגמול את האמריקנים מהתמכרותם לשימוש בכוח. מכאן גם האכזבה האירופאית כשהתברר שלפחות בכל מה שקשור למלחמה בטרור האסלאמי, אובמה, למרות הרטוריקה הפייסנית שלו, ממשיך יותר את דרכו של בוש מאשר את התבוסתנות האירופית.

כאשר חגגו אמריקנים ברחובות את ההתנקשות בבן-לאדן, בעוד האירופאים אבלים על חילול החוק הבינלאומי ועל כך שנמנעו מבן-לאדן זכויותיו כאדם, כתב הסופר האנגלי השמרן דאגלס מאריי, ספק בייאוש ספק בציניות, כי אין כאן צביעות, שהרי אל-קעידה רצח גם מאות אירופאים במדריד ובלונדון, וגם אין כאן התאבדות אירופאית, שכן מתאבדים אינם דורשים גם מבעלי-בריתם להתאבד. בהסתמך על קגן טען מאריי: "יד ביד עם האמונה שהמלחמה מאחורינו היא המשאלה לספק לכמה שיותר אנשים כמה שיותר תקציבי רווחה … במדינות אלו, אם קיים אדם שמכריז מלחמה על ארצך ותרבותך, המורה למטוסים להתרסק לתוך בניינים ועל פיצוץ רכבות – צריך למצוא אותו, לקרוא לו את מגילת זכויותיו ולשלחו לדבר עם עורכי-דינו".

האם אמריקה שוקעת?

איוון קראסטב, דיפלומט בולגרי, כתב לאחרונה כי הוויכוח בין אמריקה לאירופה על כוח צבאי לעומת משפט-בינלאומי התחלף בוויכוח אחר: האם המערב שוקע? האירופאים משלימים עם שקיעת העוצמה הצבאית המערבית, ולכן תופסים את העולם דרך פרספקטיבה של אי-ביטחון כלכלי. לעומת זאת, האמריקנים מאמינים בכל ליבם שהעוצמה הצבאית האמריקנית היא זאת שאפשרה את השגשוג הכלכלי ואת ניצחון הליברליזם, וכי ללא עוצמה צבאית מערבית גם לא תהיה תרבות מערבית.

שאלת המפתח היא לפיכך: האם אמריקה שוקעת? אם כן, שקיעתה מבשרת את קיצה הקרב של תרבות המערב. ל"פולמוס השקיעה" תורם רוברט קגן תרומה ייחודית, לה נייחד בקרוב ב'מידה' מאמר נוסף.