הרשות נתונה, והכלכלה קורסת

העם הפלסטיני זועם על המדיניות הכלכלית של הרשות הפלסטינית אשר הביאה למשבר חמור במשק כולו. הגופים הבינלאומיים מאשימים את הכיבוש ומעודדים את הגדלת הסיוע הכלכלי. אך האם זהו הפתרון? על מגבלות הסיוע והבעיות המבניות בכלכלה הפלסטינית.

את ההמונים שיצאו בשבועות האחרונים לרחוב ברמאללה, חברון וג'נין לא עניין כבודו הרמוס של הנביא מוחמד ביוטיוב. מניעה אותם מצוקה אישית, מלווה באכזבה מרה מתפקודה הכלכלי של הרשות הפלסטינית. בעוד שחלק מהישראלים עשויים לראות בכך שינוי מרענן, יש מי שעדיין תולה את עיקר האשמה ב"כיבוש". כך, למשל, אבו עלאא, לשעבר ראש הממשלה הפלסטינית, בראיון שהעניק לכתב מקור ראשון אסף גבור, בו הדגיש כי "הבעיה היא הכיבוש ולא סלאם פיאד. אם תיתן לי את החופש שלי כפלסטיני אוכל לחיות ולהקים מדינה עצמאית, ואוכל להיות אחראי לגורלי".

אבו עלאא לא לבד. בחודש האחרון גיבו את הטענה שלושה גורמים רשמיים. דו"חות של ועידת האו"ם לסחר ופיתוח (UNCTAD), קרן המטבע הבינלאומית (IMF) והבנק העולמי (WB), טוענים כי הגורמים המרכזיים המונעים צמיחה פלסטינית הם המצור על רצועת עזה והשליטה הישראלית בשטחי יו"ש (שטחי C). לדידם, העדר חופש-תנועה מונע מהמגזר הפרטי להתפתח. הגופים קוראים לתורמים להגביר בדחיפות את זרימת הכסף לרשות, על-מנת שתרוויח זמן שיאפשר לה לחולל רפורמות כלכליות (אגב, באופן תמוה משהו הדו"חות מתעלמים מן העובדה כי בשנת 2011 הועסקו בהתנחלויות כ-35,000 פלסטינים, אשר הוסיפו למשק המקומי כ-2 מיליארד דולר בשנה).

סיוע או אנרכיה

מבחינת הרשות, ההפגנות לא יכלו להתקיים בתאריך טוב יותר. ב-23 לספטמבר התכנסה בבניין האו"ם ועדת הקישור אד-הוק לסיוע כלכלי לרשות הפלסטינית (AHLC). תפקיד ועדה זו הוא לקדם דיאלוג בין התורמים לבין ממשלת-ישראל והרשות-הפלסטינית. חוסר השקט ברשות, יחד עם הדו"חות השונים, יוצרים תמונה המציגה את הסיוע לרשות כסכר האחרון לפני אנרכיה ואינתיפאדה.

אם כן, הגופים הבינלאומיים והרשות הפלסטינית מדברים בלי-סוף על חשיבות התרומות והסיוע. אך האם זוהי התמונה המלאה? עד כמה באמת מועילים כספי הסיוע לפיתוח כלכלה פלסטינית בת-קיימא?

איפה הכסף?

בשנת 2008 הגיע סכום התמיכה הכלכלית לשיא ועמד על 2.7 מיליארד דולר. בשנים 2010-2009 הגיע ההיקף הכולל של התרומות ל-4 מיליארד. סך-כל כספי הסיוע שקיבלו הפלסטינים בעשר השנים האחרונות מתקרב ל-25 מיליארדי דולרים. כיצד, אם כן, הידרדרה הרשות עד שנאלצה לקצץ במשכורות חודש יולי ולהתחנן בפני נגיד בנק ישראל שיסייע לה לקבל הלוואה של 100 מיליון דולר מקרן המטבע הבינלאומית?

התשובה היא כי צינור כספי הסיוע דולף מכמה חורים. הראשון הוא נגע השחיתות המשתולל ברשות. כפי שפורסם כבר ב'מידה', בכירים ברש"פ, ובראשם מחמוד עבאס, מרפדים את כיסיהם בסכומים נכבדים מכספי הסיוע. דעת הקהל הפלסטינית תומכת בדיווח זה; סקר שנערך לאחרונה קובע כי 71% מהפלסטינים סוברים שמוסדות הרש"פ מושחתים.

החור השני ממנו דולפים כספי הסיוע הוא הארגונים החוץ-ממשלתיים (NGOs) הפועלים בשטחי הרשות. אלו נועדו למלא את החלל שמותירה הממשלה הפלסטינית הכושלת על-ידי מתן שירותים ציבוריים שונים וסיוע לפיתוח המקומי. אלא שיש מי שמותח ביקורת חריפה על השפעתם של הארגונים הללו.

איש העסקים הפלסטיני ח'אלד אלסבאוי טוען כי העלייה במספר הארגונים, כתוצאה מהגברת כספי הסיוע, פוגעת אנושות בכלכלה. על-פי אלסבאוי, ההגדרה המעורפלת "סיוע לפיתוח מקומי" מושכת תרומות גדולות לארגונים החוץ-ממשלתיים. בשל כך, ובשל הקלות המס שמקבלים אותם ארגונים, הם מציעים לעובדים משכורות גבוהות פי שלושה וארבעה ממה שמסוגל לתת המגזר הפרטי המקומי. כך נשאב כוח האדם האיכותי מן המגזר המייצר לארגונים החוץ-ממשלתיים. כאשר מעסיקים פלסטינים מצליחים בסופו של דבר לשכור עובדים, הם נאלצים להציע משכורות מוגזמות אשר מצמצמות את התשואה על ההון. לכן קשה יותר לגייס משקיעים חדשים. צמצום ההשקעות מוביל בתורו להאטה בצמיחה וירידה ברווחי המס של הממשלה. כעת הממשלה מסוגלת עוד פחות לספק את אותם שירותים שמציעים הארגונים. לפיכך הצורך בארגונים גדל, התורמים מכניסים יד לכיס, והמעגל האכזרי ממשיך לגדול.

בנוסף לכך, אלסבאוי מצביע על בעיה פוליטית שיוצרים כספי הסיוע. התלות בסיוע אדירה: כ-30% מהתל"ג הפלסטיני מבוסס עליו. כך משיגים התורמים כוח פוליטי ממשי. בשנת 2006 חוו זאת הפלסטינים על בשרם, כאשר הקהילה הבינלאומית ביקשה להשפיע על תוצאות הבחירות באותה שנה, וסגרה את ברז התרומות. כ-150,000 הפכו למובטלים, ומגוון ארגונים חסרי-ישע הבינו היטב איזה פתק עליהם לשים בקלפי.

החור השלישי והאחרון הוא הטרור. בכינוס ועדת הקישור, התייחס סגן שר החוץ דני איילון לתמיכת הרש"פ בטרור באמצעות כספי הקהילה הבינלאומית, ולהעברת כ-50% מכספי הקהילה הבינלאומית לעזה הנשלטת על ידי ארגון הטרור חמאס. איילון התייחס בדבריו גם לתופעת מתן הקצבאות לשאהידים ומשפחותיהם: "היום משתלם יותר להיות טרוריסט פלסטיני מאשר אחות או מורה". נכון למאי 2011 עמד תקציב זה על 4.5 מיליון דולר עבור "פיצוי" אסירים פלסטינים היושבים בכלא הישראלי, ו-6.5 מיליון דולר המיועדים למשפחות מחבלים מתאבדים. הסכומים מגיעים לכ-6% מהתקציב השנתי של הרשות.

לייצר חכות מקומיות במקום לקבל דגים בינלאומיים

העדר חופש-תנועה אכן מגביל את הצמיחה הפלסטינית. ברם, הנתונים מצביעים על-כך שהפלסטינים עושים עבודה מרשימה של פגיעה בעצמם גם ללא כל קשר לישראל. הכלכלה הפלסטינית צועדת בנתיב של הרס-עצמי בכוחות עצמה ובעזרת הסיוע הבינלאומי; נחלי כסף זר זורמים פנימה, אך ים הכלכלה הפלסטינית הולך ומתרוקן. אין ספק, נדרש ריענון כולל של מבנה הכלכלה הפלסטינית והעמדתה על יסודות איתנים של צמיחה, יצרנות ושלטון חוק, ולא על הסיוע הרעוע. מי יודע, אולי אז תוכל ישראל גם להסיר חלק ניכר מן המגבלות על חופש-התנועה.