ביקורת הורסת: פרנקל בכיכר העיר המקצינה

 בוועידת הנשיא האחרונה נשא יוג'ין קנדל נאום מדאיג. בין השאר אמר את הדברים הבאים, כפי שצוטטו בעיתון כלכליסט:

האיום הגדול ביותר על המשק הישראלי הוא שאנחנו ירדנו לתחתית המדרגה ברמת הדיון שלנו בנושאים כלכליים. הפסקנו להאמין שהצד שלא מסכים איתנו מייצג עמדה לגיטימית. אנחנו לא מקשיבים אנחנו רק תוקפים. המטרה מקדשת את האמצעים… ברגע שאתה נכנס לממשלה אתה נאשם אוטומטית. ברגע שאתה עושה משהו אתה נאשם אוטומטית"

הנאום מהדהד על רקע ההתפתחויות הדרמטיות של אתמול בערב, כאשר פרופ' יעקב פרנקל הודיע על הסרת מועמדותו מתפקיד נגיד בנק ישראל בטענה שמאס בניסיונות לפגוע בשמו המקצועי וביושרתו. בתגובה לכך טען ראש הממשלה כי "איננו רחוקים מהיום בו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים", ושר האוצר כתב גם הוא דברים דומים. לעומת זאת, התגובה הסטנדרטית לפרשה בתקשורת ובשמאל היא צהלת שמחה נלהבת (ראו למשל את דבריה של אריאנה מלמד, או מאמר באתר הארץ).

אינני יודע אם יעקב פרנקל מחביא שלדים של ממש בארונו, או שהוא באמת נפגע מהתגובה הציבורית למהלך שנתפס בעיניו בתור הקרבה אלטרואיסטית. אבל המקרה הזה מדגים את שני צדדי המטבע של המעורבות הציבורית ההולכת וגוברת מאז המחאה החברתית: גם את הצד החיובי של מלחמה בשחיתות ציבורית, אך גם את הצד השני שלרוב מכחישים את עצם קיומו – סוג המעורבות שעלולה לשתק את המערכת.

משבר האמון

האמון הציבורי במערכת השלטונית נמצא כיום בשפל שהוא אולי חסר-תקדים היסטורי. מקורותיו של השפל אינם נתונים כלכליים כאלו ואחרים, אלא בהתרחשויות מהעשור הקודם כגון התפוצצות בועת ההיי-טק, האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות, המפצים הפוליטיים התכופים שניפחו והעלימו מפלגות, מלחמת לבנון השנייה, ואסון השריפה בכרמל.

מכיוון שהציבור ממילא לא מאמין בפוליטיקאים ובפקידים הבכירים, הוא מתפתה יותר לבקר אותם באופן לא הוגן, ביקורת שסובלת לרוב מכשלים של חוכמה בדיעבד. נוצרה תפיסה משיחית, לפיה הבעיות של מדינת ישראל אינן נובעות מכשלים מבניים, מהתרחשויות גלובאליות או משינויים דמוגרפיים, אלא מכך שאין לנו מנהיגים מספיק טובים. כאשר זוהי התפיסה, הביקורת תתמקד בחיפוש אשמים ולא בתיקון הכשלים. הבוחר אינו מתעניין יותר ברפורמות ובתכניות לעתיד – הוא רק רוצה להגיע למערכת הבחירות הבאה, להחליף את הפוליטיקאים כמה שיותר מהר, ולהתאכזב מחדש כאשר גם המשיחים החדשים יתבררו כמשיחי שקר.

הגלישה לקיצוניות

מאז המחאה החברתית המעורבות הציבורית בנושאים כלכליים גדלה, אך חלק ניכר מאותו הגידול הופנה לאפיקים קיצוניים שרק החריפו את בעיית האמון. אנשים רבים שהחלו להתעניין בנושאים כלכליים פסלו על הסף את הדעות מהזרם המרכזי וחתרו לעבר השוליים, שם ארבו להם שרלטנים עם סיפור פשוט כלשהו על טובים ורעים ופתרונות קסם לכל בעיותיה הכלכליות של המדינה, וכל מה שצריך זה קצת אומץ ולהרוס את השיטה ומחר יהיה יום חדש ונפלא. סיפורים וסיסמאות כאלו פשוטים יותר להבנה מאשר ספרים מעמיקים ודו"חות עבי-כרס, וקל יותר לעכל אותם מאשר להפנים שלבעיות החשובות באמת אין פתרונות פשוטים (על כך כבר כתבתי בהרחבה). במקביל לכך הלכה התקשורת הכלכלית שבי אחרי ההמון, אחרי מה שפופולרי לומר ולכתוב.

חוסר האמון במערכת היתרגם לזלזול בידע הקיים, זלזול בנתונים, זלזול במומחים, זלזול בניסיון הבינלאומי הנצבר. כאשר חוסר אמון מתחבר לאידיאולוגיות קיצוניות, התוצאה היא ביקורת ציבורית אוטומטית על כל אדם שנושא בתפקיד כלשהו ועושה משהו, ביקורת היוצאת מתוך הנחה שהממסד הוא הבעיה והריסתו היא הפתרון. כך, למשל, ליאיר לפיד לא ניתנו אפילו יומיים של חסד בתפקידו החדש, ולאחרונה הופיעו גם מתקפות נגד פקידי ציבור בכירים ופחות בכירים.

לשבור את מעגל הקסמים

תופעה זו יוצרת מעגל קסמים מסוכן: פוליטיקאים מעדיפים שלא לפעול כלל על-מנת שיהיה להם סיכוי להיבחר מחדש, ואנשים איכותיים מסרבים להיכנס למערכת; כך מידרדר מצבה של מדינת ישראל (למשל דרך הגדלת הגירעון); ההידרדרות בתורה מעצימה את הביקורת הציבורית ואת התפיסה המשיחית; וחוזר חלילה.

על-מנת לשבור את מעגל הקסמים עלינו לשכנע אנשים איכותיים להיכנס לשירות הציבורי, וגם לתת להם את ההזדמנות לשנות. אין צורך להיכנס כאן למה שקרה או לא קרה בשדה התעופה בהונג-קונג לפני שבע שנים, מכיוון שממילא איננו יודעים את האמת. בהחלט ייתכן שישנן סיבות נוספות, מאחורי הקלעים, שבגינן ויתר פרנקל על התפקיד, ובהחלט ייתכן שישנם אנשים ראויים יותר – אבל ייתכן גם שלא. עלינו לזכור שביקורת ציבורית היא מטבע עם שני צדדים, וכאשר היא מגיעה ממקום של חוסר-אמון קיצוני ומתמקדת בחיפוש אשמים וארגון תליות בכיכר העיר, היא לא משפרת את המצב.

פרישתו של פרנקל יכולה להיות תמרור אזהרה עבורנו – אזהרה ממגמות ההקצנה בחברה הישראלית, אזהרה מהידרדרות באיכות כוח האדם בכנסת ובמגזר הציבורי, ואזהרה מהשיתוק שנכפה על המערכת בגלל שאיננו מוכנים לתת אפילו צ'אנס מינימלי לאלו שמנסים להוביל אותה למקום טוב יותר.