גזענות פלסטינית בחסות המערב

הצהרתו של אבו-מאזן כי במדינה הפלסטינית העתידית לא יתגוררו מיעוטים יהודיים חורגת מהמקובל בעולם • בתקדימים רבים של חלוקה מדינית נותרו מיעוטים ניכרים משני צידי קווי החלוקה, תוך שמירת זכויותיהם האזרחיות והאנושיות • מדוע, אם-כן, עוברת ההצהרה הפלסטינית בשתיקה?

מיד עם חידוש המשא-ומתן בין ישראל לבין הרשות-הפלסטינית, הודיע מחמוד עבאס כי לא יורשה לאף יהודי להישאר במדינה הפלסטינית העתידית. אם היה מושל סקוטלנד, שבשנה הבאה יערוך משאל עם על עצמאות ארצו, מודיע כי לא ירשה לאף אנגלי להישאר בסקוטלנד העצמאית, האיחוד האירופי היה מגנה אותו בשל הצהרה גזענית ובשל הפגיעה הצפויה בזכויות המיעוטים. אך לאיחוד האירופי אין בעיה עם הצהרות מסוג זה כאשר הן נאמרות על-ידי מחמוד עבאס.

דרישתו של אבו-מאזן חריגה בכל קנה-מידה עולמי. על-אף שמודל החלוקה (או "שתי מדינות") יושם במקומות לא מעטים בעולם, אף אחת מהגרסאות שלו לא הייתה כרוכה בגירוש מיעוטים טוטאלי.

העולם לא מגרש

בקפריסין, יש חלוקה דה-פקטו כתוצאה מהכיבוש התורכי שהתחיל בשנת 1974, אך יש עדיין מיעוטים בשני הצדדים של האי המחולק. תורכיה אומנם גירשה כ-200,000 יוונים לחלקו הדרומי של האי והכניסה מתנחלים תורכים לחלק הצפוני שלו, אך נותרו עדיין מיעוטים בשני הצדדים של גדר ההפרדה. כאשר ישנם חילוקי דעות על בעלות בין יוונים ולבין תורכים, שני הצדדים יכולים לפנות לבית הדין האירופי לזכויות-אדם, שבמרץ 2010, למשל, פסק שכאשר נבנה בית באופן לא-חוקי על אדמה השייכת לאחד הצדדים, אין להרוס את בית המתנחל אלא לפצות את בעל הקרקע.

גם כאשר צ'כוסלובקיה התפרקה לשתי מדינות ב-1993, לא התרחש גירוש הדדי של מיעוטים: נכון להיום, 1.5% מאוכלוסיית צ'כיה היא סלובקית ו 0.5% מהאוכלוסייה של סלובקיה היא צ'כית.

מאז מלחמת העולם השנייה, היו מקרים רבים של חלוקה ושל נסיגה טריטוריאלית, אך ברוב המקרים המתנחלים לא נדרשו להתפנות כחלק מהסכם שלום. בשנים 1956-1947, למשל, חבל הסאר היה תחת שלטון צרפתי. כאשר חבל הסאר החליט לחבור לגרמניה במשאל עם שנערך בשנת 1957, התושבים הצרפתים לא נדרשו לעזוב.

דוגמה נוספת היא חלוקת תת-היבשת ההודית לשתי מדינות (הודו ופקיסטאן), בשנת 1947. חלוקה זו לוותה בתופעת פליטים טראגית: כ-7 מיליון מוסלמים היגרו מהודו לפקיסטאן, וכ-7 מיליון הינדים וסיקים היגרו להודו. אך גם לאחר ההגירה המאסיבית נותרו מיעוטים בשתי המדינות: בהודו חי מיעוט מוסלמי המונה כ-14% מהאוכלוסייה; וכ-2% מתושבי פקיסטאן הם הינדים.

עם התמוטטותה של ברית-המועצות בשנת 1991, מדינות רבות הפכו לעצמאיות. מדינות כמו ליטא, לטביה ואסטוניה דרשו מהתושבים הרוסים לעזוב את שטחיהן. רוסיה התנגדה, והאיחוד האירופי התערב לטובת התושבים הרוסיים בטענת שגירושם יהווה פגיעה חמורה בזכויות האדם שלהם. ואכן, בסופו של דבר התושבים הרוסים הורשו להישאר.

באותה שנה, כאשר קמבודיה הגיעה להסכם עם וייטנאם לאחר 13 שנים של כיבוש וייטנאמי, המתנחלים הוייטנאמים הורשו להישאר בקמבודיה. כאשר מזרח טימור הגיעה לעצמאות בשנת 2002 לאחר 27 שנים של כיבוש אינדונזי, המתנחלים האינדונזים לא נדרשו לעזוב את מזרח טימור כתנאי להסכם שלום.

המקרה הישראלי: מיעוטים החוצה

מדוע הסכסוך ישראלי-פלסטיני צריך להיות מקרה יוצא דופן? אם ישרור באזורנו שלום אמיתי, מדוע שיהודים לא יורשו להישאר במדינה הפלסטינית? מדוע מדינת-ישראל צריכה להכיל בקרבה מיעוט ערבי גדול אם המדינה הפלסטינית לא תסכים לקיומו של מיעוט יהודי בתוכה?

על-פי תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, שתי המדינות היו אמורות להיות בעלות מיעוט מן הצד השני, אם כי באחוזים שונים לגמרי: 45% של ערבים במדינה היהודית ו-1% בלבד של יהודים במדינה הערבית. האו"ם לא העלה בדעתו שתכנית החלוקה תלווה בגירוש של מיעוטים.

כשמדובר באוכלוסיה של חצי מיליון תושבים, מספרם של היהודים ביהודה ובשומרון ובמזרח ירושלים, גירוש האוכלוסייה כדרישתו של עבאס, תהיה עוול מוסרי, טרגדיה אנושית וסיוט לוגיסטי. אולי משום כך טען בנימין נתניהו בנאומו לקונגרס האמריקאי במאי 2011 כי "בכל הסכם שלום אמיתי, בכל הסכם שלום שישים קץ לסכסוך, מספר התנחלויות יישארו מחוץ לגבולות ישראל".

גזענות פלסטינית בחסות המערב

אך העובדה שמחמוד עבאס יכול להצהיר הצהרות אנטישמיות ולומר שבכוונתו לבצע טיהור אתני כתנאי להקמת המדינה הפלסטינית, מלמדת משהו לא רק על מחויבותו הרעועה של עבאס לערכים ליברליים. היא מלמדת משהו גם על המערב עצמו.

בכל פעם שאני שואל אירופאים ואמריקנים מדוע הם חושבים שזה הגיוני שיהיה מיעוט ערבי במדינת-ישראל אך שלא יהיה מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית, אני נתקל בתשובה זהה: "מה חשבת?" הם שואלים, "הרי אלו ערבים, אתה באמת מצפה מהם לכבד מיעוטים?". זו טענה גזענית, משום שהיא סוברת שערבים לא מסוגלים לכבד מיעוטים מכיוון שהם ערבים. והמפליא מכל היא העובדה שטענה גזענית זו נטענת בדרך-כלל על-ידי אנשים המגדירים את עצמם כמשכילים וכליברלים.

דרישתו של עבאס לסלק יהודים היא אנטישמית וגזענית. על ישראל לשאול את המתווכים האמריקנים למשא-ומתן מדוע לא מצופה מהמדינה הפלסטינית העתידית לכבד מיעוטים. ואם ארצות-הברית אכן תהיה מוכנה להשלים עם גירוש יהודים במסגרת "פיתרון שתי מדינות", הרי שעל ישראל לדרוש שגירוש זה יהיה הדדי, כפי שהציעה כבר ועדת פיל ב-1937.

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע מדינה ותקשורת במכללה החרדית ירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת למדיניות, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.