לא חשובים מכדי ליפול

לאחרונה מתחוללים מאבקים להצלת ערוץ 10 ועיתון מעריב, שני כלי-תקשורת שנקלעו לקשיים כלכליים. שני סוגים של טיעונים מושמעים בעניין – הטיעון השגרתי (והמוטעה) בעד הצלת חברות כושלות: "למען העובדים", וטיעונים נוספים שהם ייחודיים לכלי-תקשורת. עם הטיעון הראשון נתמודד במאמר שיפורסם בהמשך. כאן נבחן את הטיעונים הייחודיים לכלי-תקשורת, שהובעו לאחרונה על-ידי עיתונאים ופוליטיקאים דוגמת יאיר לפיד ושלי יחימוביץ'.

מגוון                              

טענה אחת של התומכים בהתערבות ממשלתית היא כי ריבוי כלי-תקשורת מבטיח מגוון דעות. אך האם יותר עיתונים וכתבים משמעותם מגוון רחב יותר של דעות?

הטיעון מניח שמספר הדעות כמעט לא מוגבל. למעשה מספר הדעות האפשריות מצומצם. שמאל או ימין, קפיטליזם או סוציאליזם, ביבי או שלי, החרדים הורסים את המדינה או תורמים לה – בכל נושא שתבחרו ישנו מספר מוגבל של דעות. במקרים רבים מדובר רק בשתיים: בעד ונגד. לפיכך, מרגע שמגיעים למספר מינימלי כלשהו של אנשי תקשורת, הרשימה מכוסה במלואה. קשה לחשוב על דעה מסוימת בארץ שאיננה זוכה לדקות התהילה שלה במספר כלי-תקשורת.

אם מספר הדעות האפשריות איננו גדול כל כך, נשמט הבסיס מתחת לטענת המגוון. אם התקשורת חופשית ולא שוכרת כתבים לפי שייכות פוליטית, סביר שגם כלי-תקשורת יחיד עם כתבים רבים יספק מגוון ראוי. לעומת זאת, אם שני התנאים הללו אינם מתקיימים, כלי-תקשורת רבים עשויים להעסיק כתבים בעלי דעה דומה, והמגוון ממילא לא יהיה גדול.

לסיכום, מגוון הדעות לא תלוי במספר כלי-התקשורת, אלא ביושר המקצועי של מנהליהם, ובמידת החופש של הכותבים.

דמוקרטיה

הצלת כלי-תקשורת תורמת לדמוקרטיה, טוענים תומכי סבסוד התקשורת. אנשי תקשורת אוהבים לחשוב על עצמם כעל כלבי-השמירה של הדמוקרטיה. אך האם זה המצב?

אמנם נכון, במדינות דיקטטוריות אין תקשורת חופשית ובמדינות דמוקרטיות יש (מי יותר מי פחות). אבל מכאן לא נובע שהתקשורת החופשית היא זאת שהופכת מדינות לדיקטטוריות פחות. קורלציה איננה סיבתיות. ייתכן בהחלט שגורם אחר, "חופש", מעצים הן את העם והן את התקשורת בו-זמנית. מה גם שהקורלציה איננה מושלמת, ויש מדינות דמוקרטיות ביותר עם תקשורת שאינה ביקורתית בנושאים מסוימים, ומדינות דמוקרטיות פחות עם תקשורת ביקורתית.

טענת כלב-השמירה איננה יותר ממסווה לתפיסה פטרנליסטית של ההמונים כרובוטים חסרי-דעה ויכולת חשיבה עצמאית, המחכים לעיתונאים שיראו להם עד כמה נורא המשטר שהם חיים בו. ובכן, תודה, אבל ההמונים מסוגלים להבחין בכך בכוחות עצמם. יתר-על-כן, הטיעון הזה הולך ומתנדף עם השנים. בעבר כלי-התקשורת היו המתווך העיקרי בין הפוליטיקאים לעם, אך האינטרנט שינה את הכללים. הפוליטיקאים יכולים היום לפנות ישירות לעם, ואינם זקוקים יותר לתיווך.

חופש

מצילי כלי-התקשורת טוענים גם כי התערבות ממשלתית תשחרר את התקשורת מלחצים, ותעזור לה להיות חופשית. אך תקשורת יכולה להיות חופשית רק אם היא איננה תלויה בממשל. ברגע שהממשל מציל כלי-תקשורת מקריסה, נגמר החופש. הממשל לא צריך להפעיל את הכוח שלו במלוא העוצמה, מספיקה תזכורת קטנה מדי פעם; אנשים שאינם חופשיים מבינים רמזים בקלות רבה. כמובן, אותו העיקרון חל גם על כלי-תקשורת התלויים בבעל-הון יחיד. אותו בעל-הון יכול לא להתערב בשיקוליהם של העורכים והכתבים, אבל בסופו של דבר הוא זה שמשלם את משכורותיהם, והם יודעים זאת.

זה לא חייב להיות המצב. חברה שמצליחה בשוק החופשי בכוחות עצמה איננה תלויה בטעמם של המחזיקים בה. נכון, גם תקשורת הנסמכת על השוק החופשי איננה חופשית לחלוטין – היא תלויה בטעמם של הצרכנים. אך בניגוד לבעל-הון או פוליטיקאי, טעם הצרכנים מגוון. לכן, עיתון תחרותי שצריך למשוך קהל רב, יעניק חירות רבה יותר לכתביו ויציג מגוון דעות ותכנים רבים יותר.

מוכיחים זאת יותר מכל כלי-התקשורת החדשים, בני פחות מעשור, שנהנים מחופש מוחלט ואמתי: בלוגים ואתרים ללא מטרת רווח באינטרנט. למרות גילם הצעיר, כבר היום יש אתרים ובלוגים המנצחים לא-מעט עיתונים ותיקים במאבק על תשומת-ליבו של הקורא. זאת משום שהאינטרנט מאפשר חופש הבעת דעה ברמה שכלי-התקשורת המסורתיים מעולם לא התקרבו אליה. בעולם חדש ומופלא זה, אולי אין מקום למעריב ולערוץ 10.

מי צריך עיתונים?

בתרשים הבא מתוארות ההכנסות מפרסום בעיתונות המודפסת בארצות-הברית:

כפי שניתן לראות, מאז שנות האלפיים ההכנסות ירדו באופן חד. התופעה איננה מוגבלת לארצות-הברית. הדור שלי ברובו כבר לא קורא עיתונים, ורוב חבריי אינם מנויים לשום עיתון. רובם גם לא רואים תוכניות בערוצים המסורתיים, אלא דרך האינטרנט.

אם זו המגמה ברחבי העולם, מה הטעם להתנגד לה ולהנשים באופן מלאכותי סקטור עסקי מיותר שנמצא בתהליך צמצום? מעריב לעולם לא יחזור לימי הזוהר שלו, והרייטינג של הערוצים המסחריים רק ילך וירד. לא משנה כמה כסף יוזרם, מספר המנויים יקטן והעיתונות המודפסת תמשיך לגסוס ולהפסיד. האם לא מוטב להשקיע את הכסף הזה בדברים בעלי עתיד?

לא אסון לדמוקרטיה ולחירות                           

זעמם של עובדים שמקום העבודה שלהם נסגר מוצדק, בייחוד אם ישנה סכנה להפרת זכויות והבטחות שניתנו להם. זה נכון לגבי עובדי-מדינה, פועלים במפעל, מתכנתים בחברת היי-טק, צלמי טלוויזיה ועיתונאים. אך אין שום סיבה להעניק מעמד מיוחד כלשהו לעובדי כלי-תקשורת שנסגרים. מעריב אינו העיתון הראשון שנסגר בישראל, ומן הסתם גם לא יהיה האחרון. זהו רגע קשה לעובדי מעריב ולבעלי-ההון שהשקיעו בעיתון, אבל זה לא אסון לדמוקרטיה, ואפילו לא לחופש הדעה.

אורי כץ, בעל הבלוג "דעת מיעוט" בנושאי כלכלה וחברה, הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב ומעורב בפרויקטים מחקריים שונים