דור ההמשך של הג'יהאד: הנוער המוסלמי בצרפת הולך ומקצין

כיצד יראו פני הדור הבא של המהגרים בצרפת? האוכלוסייה המוסלמית נעה על הרצף שבין קבוצות ליברלים, התומכים ומעודדים את ההיטמעות בחברה הכללית, לבין קבוצות הסלפים ו'האחים המוסלמים', הרואים בכך "התבוללות" ובגידה באומת האסלאם • נכון לעכשיו, האסלאמיסטים הם המובילים במאבק על דעת הקהל של קהילת המהגרים המוסלמים • כך, הנוער המוסלמי מושפע מתרבות אנטי-ממסדית ואף ג'יהאדיסטית, ורואה בשאהידים, דוגמת הרוצח מוחמד מראח, מודל לדוגמה  

לטיפה אבן זיאתין היא מוסלמית אדוקה ממוצא מרוקאי שחיה בצרפת רוב חייה. היא גידלה את ילדיה על עקרונות האסלאם ובד בבד הקנתה להם אהבה לצרפת, שהפכה למולדתה השנייה.

לטיפה היא גם אם שכולה. עימאד, בנה הבכור, שירת כצנחן בצבא צרפת עד שנרצח ב-11 במרץ 2012 בטולוז על-ידי מוחמד מראח בן ה-23, צרפתי ממוצא אלג'יראי, שהחליט להצטרף לשורות לוחמי הג'יהאד של ארגון הטרור אל-קאעידה והחל במסע הרג, עד שנלכד על-ידי משטרת צרפת ונורה במהלך מצור על ביתו.

לאחר שירה בעימאד רק בשל העובדה כי הוא היה מוסלמי ששירת בצבא צרפת, ב-15 במרץ רצח מראח שני חיילים מוסלמים נוספים, וכמה ימים מאוחר יותר, ב-19 במרץ, פתח באש על קבוצת ילדים מול שערי בית הספר היהודי בטולוז "אוצר התורה", ורצח ביריות שלושה ילדים קטנים ומורה.

"מראח הוא שהיד שמת מות קדושים"

בספרה Mort pour la France ("מת למען צרפת"), שבה לטיפה ומגוללת את סיפור מותו של בנה. בולטת במיוחד סצינת הביקור שלה בשכונתו של הרוצח מוחמד מראח: היא מגיעה למקום שבו בנה נרצח כדי לראות במו עיניה את זירת מותו, ופוגשת בקבוצת נערים מוסלמים שיושבים על ברזלים סמוך לביתו של רוצח בנה, ומתנהגים באגרסיביות מופגנת. שם מתרחש הדיאלוג הבא:

"שלום, אתם יכולים לעשות לי טובה? אתם יודעים איפה גר מוחמד מראח?" שאלה לטיפה. "בטח! כולם יודעים איפה גר מוחמד מראח. זה שם. מה, ראית בטלוויזיה, קראת בעיתונים, או מה?". לטיפה התעלמה מהשאלות, והמשיכה: "ומה אתם חושבים עליו? על מראח?". "מדאם", ענו הנערים, "מראח הוא שהיד שמת מות קדושים, הוא גיבור האסלאם. הוא הצליח להוריד את כל צרפת על הברכיים". לטיפה אינה מסוגלת יותר להעמיד פנים ושואלת: "אתם יודעים מי אני?". "לא, מדאם". "אני אמו של עימאד, החייל הראשון שמראח רצח".

הנערים מיתנו את הטונים שלהם וענו: "סליחה מדאם, לא ידענו. אנחנו מצטערים, באמת מצטערים". אך לטיפה התפרצה:

אתם מבינים מה אתם אומרים?! ככה נראה גיבור אסלאם? אחד כזה שהרג את הבן שלי?? מוחמד מראח הוא לא גיבור ולא דמות מופת. הוא רוצח. לא מגיע לו להיות קרוי על שמו של הנביא שלנו. איך אתם מדברים ככה? אתם יודעים שהאסלאם הוא לא רצח או מוות בייסורים. האסלאם היא דת של שלום ונדיבות.

הנערים ביקשו להרגיע את לטיפה, ואמרו לה כי הם בטוחים "שאילו מראח ידע שבנך מוסלמי, הוא לעולם לא היה רוצח אותו". בשלב זה התגלע ויכוח בינה לבין הנערים, כאשר היא טענה שאין זה משנה אם בנה היה מוסלמי, יהודי או נוצרי, ואילו לעומתה ביכו הנערים את מצבםהמוסלמים בעולם ועמדו על הצורך בג'יהאד נגד כל מי שאינו מוסלמי או נתון למרות מוסלמית.

בין בדלנות אסלאמית להיטמעות בחברה הכללית

למעשה, באמצעות דיאלוג זה משקפת לטיפה אבן זיאתין עבור הקוראים את הדיאלוג שנמשך מזה כמה עשורים בצרפת, בין מוסלמים קיצונים למוסלמים המשתייכים לזרמים המתונים יותר של דת האסלאם.

דיאלוג זה נוגע לכל תחומי החיים של קהילות המוסלמים בצרפת או בכל מדינה אחרת, לצורך העניין. הערכה גסה קובעת, כי קהילות המוסלמים מתחלקות לשני קולות עיקריים: קול אחד, החלש מביניהם, קורא להיטמע בחברת הרוב הלא-מוסלמית מבחינה חברתית, ואילו הקול השני והפופולארי יותר קורא להיבדלות מוחלטת ודורש נאמנות בלעדית לאומה המוסלמית ולעקרונותיהם של זרמים קיצוניים בעלי תפיסת עולם דיכוטומית, הגורסת כי מצד אחד ישנם ערכי המערב ואילו מן הצד השני ישנו האסלאם והמוסלמים.

בצרפת יש ייצוג פוליטי, תקשורתי וחברתי לזרמים מוסלמים רבים, שכוללים את שני הקצוות הללו. כך, מצד אחד יש את הנציגים המתונים ביותר של האסלאם הצרפתי, שהתקשורת אוהבת לראות בהם את הנציגים הרשמיים של כלל קהילות מוסלמי צרפת. ביניהם בולטות במיוחד שתי דמויות.

האחת היא דמותו של המופתי דליל בובאכר, מי שנחשב למופתי הראשי של צרפת, בהיותו הרקטור של המסגד הגדול בפריז מזה כעשרים שנה. בובאכר, רופא מוסלמי-צרפתי ממוצא אלגי'ראי, משמש כנשיא והדובר של 'המועצה הצרפתית לענייני דת האסלאם' (CFCM), ומקדם את תדמית המסגד שלו כ"מבצרו של האסלאם המתון", להגדרתו. אין לו כל שאיפה להיות סמכות דתית או להוציא פסקי הלכה למוסלמים בצרפת או בכל מקום אחר.

בובאכר הוא נציג פוליטי המתפקד באופן לא-רשמי כסוג של מתווך בין האוכלוסייה המוסלמית בצרפת לשלטונות, שמצידם מכירים בו כמייצגה של הקהילה המוסלמית בצרפת. בובאכר הוא הפרוטוטיפ והסמל של המינויים הפוליטיים של מוסלמי צרפת, מכיוון שהוא היה מינויו של ניקולא סרקוזי, במסגרת מדיניותו למיסוד המוסלמים במדינה והטמעתם בחברת הרוב הצרפתית, כחלק מתפקידו כשר הפנים בשנים 2004-2002 ו-2007-2005.

נציג נוסף של אותו זרם ליברלי, שהציבור הצרפתי הלא-מוסלמי והשלטונות היו מעדיפים כייצוג היחידי של האסלאם בצרפת, הוא סחיב בנשיח', אקדמאי ממוצא אלגי'ראי. בנשיח' הוא אחד מהחברים הבודדים ב'מועצה הצרפתית לענייני דת האסלאם' שנחשבים לתיאולוגים (ואפילו תיאלוג מודרניסט). הוא למד באוניברסיטה האסלאמית באלג'יר ובאוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, ולאחר מכן השלים את לימודי הדוקטורט שלו במדעי הדתות בצרפת. ב-1995 הנהלת המסגד הגדול בפריז מינתה אותו למופתי הראשי של העיר מרסיי, וזאת בתמיכתה הלא-רשמית של ממשלת צרפת.

בנשייח' שם לנגד עיניו מטרה "לשחרר את קהילתו מהבערות", כפי שהוא מגדיר זאת, ולמעשה מגנה בתוקף את העיסוקים הראוותניים בפולחן מוסלמי בצרפת. היה זה בנשיח' שהכניס לתודעה הצרפתית את החלוקה הפשטנית של האוכלוסייה המוסלמית ל"מוסלמי טוב", כלומר, מוסלמי שנראה ומתנהג כמו צרפתי, ול"מוסלמי רע", כלומר, מוסלמי בעל חזות מוסלמית שתומך בחיים על-פי השריעה. במהלך תהליך המיסוד של האסלאם בצרפת, הוא איים לא פעם להתפטר מתפקידו. באפריל 2003 הוא הפך לדמות דיסידנטית ב-CFCM ומאז פועל במסגרות שונות על-מנת להפוך את מוסלמי צרפת ל"צרפתים יותר".

מעדיפים את 'האחים המוסלמים' והסלפים על הליברלים

אם נדלג על אישים וזרמים רבים במרכזה של אותה סקאלת מתינות-קיצוניות, נוכל למצוא מצדו השני של המתרס ארגונים מוסלמים רבים שאינם מעוניינים ב"התבוללותם" של מוסלמי צרפת, ומטיפים לחובה המשותפת של כל מוסלמי העולם להתאחד לאומה אחת. טענתם העיקרית היא שנאמנות לאסלאם חשובה יותר מאשר נאמנויות מקומיות למדינות המערביות.

הדור המוסלמי-צרפתי הצעיר, כאמור, נוטה לחבור דווקא לארגונים הקיצוניים יותר, שנעים על הסקאלה שבין הזרם המרכזי, פחות או יותר, של 'האחים המוסלמים', המטיף לאורח חיים מוסלמי על-פי השריעה, ועד לפלגים הקיצוניים ביותר של הזרם הסלפי, שנציגיו תומכים בג'יהאד ופעילות אלימה נגד השלטונות הצרפתים ונגד כל מי שאינו נמצא בצדה של האידיאולוגיה האסלאמית הקיצונית. יש לציין כי רוב השחקנים שבצדו הסלפי של המתרס אינם מוכרים במיוחד בתקשורת הצרפתית, והם בעצמם אינם ששים להתפרסם מפאת החשש להיעצר בשל פעילות חתרנית נגד השלטונות.

על-פי רוב, האתרים הסלפים בצרפת משתמשים בתכנים ובפסקי הלכה שנכתבו על-ידי מנהיגים רוחניים מערב הסעודית ומדינות אחרות, וכמו כן יש גם אנשי-דת סלפים מקומיים רבים. ככלל, אלה צרפתים קתולים או יהודים שהתאסלמו, שכותבים תכנים קיצוניים מאוד ומפיצים את זרמי האסלאם הקיצוני תחת כינויים שונים, כמו זה של מיכאל אבו לינה אל-פרנסי, למשל, החתום על כל התכנים המקוריים באתר salafidefrance.com.

לעומת זאת, בגזרת 'האחים המוסלמים' והאידיאולוגיה שלהם אין בעיית חשיפה דומה, משום שהם אלה העומדים מאחורי 'התאחדות הארגונים המוסלמים בצרפת' (UOIF). בראש ההתאחדות עומד אחמד ג'באלה, נציג 'האחים המוסלמים' המכהן גם כחבר ב'מועצת הפתוה והמחקר האירופאית' (ECFR)' שהוקמה על-ידי השיח' הידוע יוסוף קרדאווי, ונחשבת למעוז 'האחים' באירופה.

על-פי סקרים שונים שנעשו במהלך העשור האחרון, רוב המוסלמים בצרפת סבורים כי דווקא ארגון זה, שמאוגד תחת מטריית הארגונים של 'האחים המוסלמים', מייצג את עמדותיהם מול הממשלה הצרפתית טוב יותר ונכון יותר מאשר ייצוגה הקיקיוני של 'המועצה הצרפתית לענייני דת האסלאם', המתונה והמקובלת יותר על רשויות צרפת.

הדור הבא של חיילי הג'יהאד

אותו נוער מוסלמי שמתארת לטיפה אבן זיאתין בספרה, המאמין כי מוחמד מראח הרוצח ממלא את רצון אללה עלי אדמות, הושפע, קרוב לודאי, מתרבות הרחוב המוסלמית בצרפת, שלה אין ייצוג פוליטי אלא כוח השפעה ריאלי על המוסלמים הצעירים, ואפשרות להעביר את מסריה בכל ערוץ אפשרי.

כך, לדוגמא, אם נבחן את ז'אנר הראפ הצרפתי, נראה כי מי ששולט בו, בדומה לארצות-הברית, הם נציגים ממדינות אפריקה השחורה וערבים מצפון אפריקה, רובם מוסלמים שמידת דתיותם נעה על סקאלת הדת מחילוניות המתובלת בסממנים אסלאמיים תרבותיים, כמו שימוש במילים ערביות בשירה, ועד לתכנים דתיים אסלאמיים, שמטרתם להביא את בשורת האסלאם לעולם.

למשל, השיר La France, של להקת Sniper, המורכבת ממוסלמים שחורים וערבים, שהשתלח במערכת הפוליטית הצרפתית ובניקולא סרקוזי בפרט, הוצא מחוץ לחוק באמצע שנות ה-2000 בשל הסתה לאלימות נגד המשטר. להלן תרגום חלק ממילות השיר:

צרפת היא כלבה ואנחנו נבגדנו על-ידה / המערכת היא זו שדוחפת אותנו לשנוא אותם / השנאה היא זו שהופכת את המילים שלנו למילים גסות… / בקרוב תוכלו לראות את הערבים והשחורים בשלטון בארמון האליזה [כינוי לארמון הנשיא]…

הנערים, ביניהם אלו שלטיפה מתארת בספרה, גדלו על שירים כאלה ועל אידיאולוגיית השנאה והאלימות. המדינה אינה מגיעה אליהם והם, למעשה, נערים בסיכון שמהווים חומר גלם לגידולם של חיילי ג'יהאד ממושמעים, או כפי שמסכמת לטיפה בספרה: "ראיתי מולי נחיל של מראחים קטנים, רוצחים לעתיד בשירותם של אלה המסלפים את האסלאם האמיתי שלי מתוך תאוות בצע ושלטון".

תודה לאלכס גרינברג על הסיוע בתרגום.