דרשת חג: ותמלכי את לבדך – החטא התיאולוגי של מדינת הרווחה

למרות שחז"ל קבעו כי  בראש השנה "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון", הישראלים של המאה ה-21 יודעים היטב שזה לא ממש נכון. למי שחי במדינת רווחה מפותחת ומסועפת כל-כך, קשה להשתחרר מהתחושה שאחרי הכל, מרחף מעליו גורם אחראי ומסור, שלא ייתן לו ליפול ולהכשל, יהיו אשר יהיו מעשיו ושיגיונותיו: אם כבנים, אם כעבדים, אם כמעלימי מיסים, מהמרים כבדים או צרכני סמים – המדינה תמיד שם בשבילך.

זה הכל עניין של "פרוגרס"; הרי שכר ועונש זה כל-כך המאה ה-12, והאחריות על התוצאות של מעשיך זה בכלל המצאה של חזירים קפיטליסטים.

במצב שכזה, תפילות החג כמעט ונעדרות כל משמעות. וכי איזה תוקף יש להמלכת האל כ"מלך מלכי המלכים", בידי נתינים נרצעים של מנגנון ביורוקרטי יציר-אנוש? מה יכול להוסיף האינסוף ברוך-הוא לחייו של ילוד אישה המתפלל שלוש פעמים ביום לחברי הכנסת ש"יתערבו", "יסדירו" ו"יעשו משהו"?

כשהמדינה היא מי שמציל אותך, מי שבזכותו אתה מצליח ומי שמוסדותיו הם השיא העליון של החוויה האנושית, ניתן בימינו לסכם את כל הליטורגיה היהודית בתפילה לשלום המדינה.

חשדנות מקראית ברוכה

נביאי ישראל הפגינו חשדנות רבה כלפי מוסד המלוכה והסכנות שבו, והמקרא מלא בחשש שמא ההצלחה הממלכתית תביא למחדל של שכחת האל. השעבוד אל המלך וביטול האחריות האישית הכרוכה בכך, באה לידי ביטוי בייאושו של הכל-יכול כאשר בני-ישראל דרשו מהנביא שמואל שימנה להם מלך:

כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. (שמואל א, פרק ח, ז)

והם אכן מאסו. ופתחו בכך את תקופת המלוכה של בית-ראשון, אשר בה, ישועת העם באה מידיו של המלך, המולך מכוח שושלתו ההיסטורית; בניגוד לדינמיקה של תקופת השופטים, שחייבה פנייה ישירה ובלתי-אמצעית אל האל, ששמע את זעקת עמו ושיגר להם מושיע.

אולם, כשמעיינים מעט יותר לעומק, מתברר כי אפילו המקרא לא הצליח לחזות את עומק הכשל התיאולוגי של מדינת הרווחה המודרנית.

כאשר שמואל מתבקש להבהיר לעם את חסרונותיה של המלוכה, הוא מתרכז בסכנות שבריכוזיות וברודנות:

זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם:  אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. (שמואל א, פרק ח, י-יז)

אולם, העם בשלו, ממשיך מתעקש:

וַיְמָאֲנוּ הָעָם, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.  וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. (יט-כ)

העם מסרב לשמוע את החדשות הרעות, ומעדיף להתרכז בצדדיה החיוביים של המלוכה בדמות צבא הקבע והיציבות השלטונית.

אך דבר אחד חסר לנו בסיפור: מה חושב העם על תסריט העבדות שהוצג בפניו? האם בני-ישראל מעוניינים בכך שבנותיהם תשמשנה כאופות בבית-המלך? או שמא הם העדיפו להעלים עין ולקוות שמלכם יישאר נאור לעד? על כך אין לנו תשובה ברורה. שמואל, בכל-אופן, סבר שהם עוד יזעקו:

וּזְעַקְתֶּם, בַּיּוֹם הַהוּא, מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם; וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם, בַּיּוֹם הַהוּא. (יח)

ביום מן הימים, אפוא, אמור העם להתעורר, ולהבין כי המלכות הריכוזית היא יותר מחטא תיאולוגי, וכי יש לה תוצאות כואבות גם במישור המעשי.

כאן, יש להודות, כיזבה נבואת שמואל: אמנם, סביר להניח שבימי המקרא נתיני המלכות לא ליקקו דבש, אך לא תועדה במקרא אף פנייה לביטול המלכות או להגבלת סמכויותיה. למעשה, חוץ מאפיזודה אחת של תלונות על גובה המס (או יוקר המחיה), העם שומר על שתיקה.

הביטוח לאומי, האחריות כבר לא אישית

אין זה מקרה שהיה מי שזיהה את הסוציאליזם עם העבדות, כפי שפרסם כאן יהודה הראל מדבריו של הסוציולוג בן המאה ה-19 ג'ורג' פיטסו:

החלשים זקוקים להגנה של אדון, זו הסיבה לנהייתם אחר הקומוניזם והסוציאליזם.

העבדות היא התבנית הטובה ביותר של הסוציאליזם.

כך הוא בימי המקרא והעבדות, וכך ביתר-שאת במדינת הרווחה המגלומנית שלנו: לעם, כך מסתבר, נוח למדי לוותר על החירות, ובעיקר על האחריות. החלום הרטוב של רבים בישראל של 2013, הוא שהמדינה תואיל לבחור בהם לרוץ לפני מרכבתה, להיות עבורה "שרי אלפים ושרי מאות", ואפילו שאיפות לרקחות (עם קביעות) ולטבחות (בפנסיה תקציבית) לא נשמעות כקריירה נוראה כל כך.

בניגוד לעבדות, מדינת הרווחה היא דבר נוח למדי. מי שזוכה לחסות בצל כנפיה, ינחל חיים ארוכים על האדמה. ברם, נוחות סוציאל-דמורטית זו, והטלת האחריות על המדינה הנלווית אליה, רק מעצימה את חטא שכחת-האל ואת ההיבריס שמוביל לפגאניות.

"וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה", קראנו בפרשת-השבוע זה מכבר, יחד עם האזהרה הנצחית: "וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

התנאי הראשון בכדי לזכור את האל, הוא לשאת בגאון בנטל החיים ובאחריות הקיום. רק האדם האחראי הבלעדי, המודע לכך שאין מי שידאג לו "מהעריסה ועד לקבר" מלבד הוא עצמו, בני-משפחתו, חבריו, ואולי במידת-מה גם קהילתו הוולונטרית, יכול לחוש על בשרו את עצמת הדאגה המתלווה ל"מי יעני, ומי יעשר" ואת האימה שב"מי יישפל ומי ירום". וכשחושבים על זה כך, הסלוגן "באלוהים אנו בוטחים" (In God we trust), המככב על שטר הדולר, נמצא בדיוק במקום הראוי לו.

רק אדם המשוחרר מלפיתת הביורוקרטיה והרגולציה הממשלתית, העומד לבדו מול המציאות, יכול להתהדר במשפט "עבדיי הם ולא עבדים לעבדים"; ורק האדם שפרנסתו אינה תלויה בחסדי המדינה יוכל להזיל דמעה של אמת בתפילה "ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותגזור את גזר דינם".