בלוג: תקוות דור העתיד

היום בלילה, לכבוד חגי תשרי והשנה החדשה, תחל בערוץ 2 סדרה שיככבו בה ד"ר מיכה גודמן ("חיפוש מתקדם") ומדרשת עין פרת. מובטחני שהתכנית תהיה מלאה באופטימיות, פרשנות יצירתית, עדכניות, אהבת אדם, אהבת עולם ומרץ שופע; אכן, כולן בדרך כלל תכונות מגונות להפליא, המובילות את האדם הביקורתי לכדי יאוש קוסמי, אלא שכאן יוצא הדופן, שכן בידי מיכה מקבל הדרש אותנטיות וחיות, שלא ניתן להתכחש להן.

אך לא כדי להקדימון לרעי נמשכתי לכתיבה כאן. הסיבה אחרת לגמרי. את הסדרה מלווה שיר חדש, "עוד הלילה", של להקת "פרחחי המעיין" (ובלעז: Fountainheads) שיסודה במדרשה בעין פרת. את השיר הקליט, שהפעם שפתו עברית, מלווה קליפ יוטיובי (שלא יופיע בטלוויזיה). בקליפ מופיעים שלושה ילדים וילדה אחת, מרגשים עד דמעות. על הילדים באתי לכתוב בקצרה, שכן מצאתי בהם הבטחת עולם.

ברצוני להדגיש, כי למרות ההתרגשות, אין כאן עניין של סנטימנטליות. הדברים שלהלן מבטאים אובייקטיביות צרופה. אני מומחה בניתוח מאפייני אישיות על-סמך התנהגות, ובגילוי שמות ילדים על-סמך תצפית בלבד. מסקנותיי, לפיכך, יסודות באבני הבוחן של המדע הרציונלי ביותר. בקיצור: הכל בדוק.

נפתח בילד הקטן ביותר. ניכרת בעיניו התכולות נחישות פורצת דרך. לרגע אחד נישאות עיניו אל אחותו, ואז מישירות מבט לפנים בהתמדה ורצון שאין שני להם. הרבה הוא עושה, דבר ילד יום ביומו, על דרך החיקוי, חצי שניה אחרי אחיו. הנה הוא מרים ידיו אחריהם, הנה זורה אחריהם לחלל האוויר המדברי גרגרי רימון, סימן לשנה החדשה. אבל לא הכל אצלו חיקוי, יש בו גם ראשוניות מקורית. הוא נעזר באחיו מפאת גילו, אבל לעתים גם מוליך אותם בתעוזה בלתי מצויה. עוז! בדיוק. זה ראוי להיות שמו. וכקטן ביותר הוא גם בנימין, שהוא גם חבל הארץ בו שוכנת מדרשת עין פרת. נקרא לו, אם כן, עוז בנימין.

והנה הגדול. איזו עוצמה. הגדול יודע להשתובב במשובת טרום-נעורים, כפי שניכר במעללי הרימון שלו, אבל קורנת ממנו אחריות במדרגה לאומית. ניכר לעין שאחיו שמים בו מבטחם, והוא משרה עליהם רוגע. הוא פתחם לעולם, כבמעשה הסמלי של תקיעת השופר, שהוא – אלא מי? – לוקח על עצמו. אתלטיות ותבונה שזורים בו יחדיו, וסימנו יציבות. הוא כאבן יסוד להם. צור הייתי מכנה אותו. ומתוך הסמליות הלאומית של הסרטון, צור יהודה.

והנה הילד האמצעי. כולו חוויה וגילוי. רציני אמנם, אבל גם מלא התלהבות ואהבת חיים. איך הוא מזנק לגילוי השופר, באיזו התמדה הוא מרים ידיו אל על. מדי פעם הוא אף נוטל את ההובלה, ועיניו בורקות. הנהו הולך יחידי במדבר, נושא על גוו הצעיר את מעמסת עמו, הנהו מרים רימון ומגלגלו באצבעותיו, צק בו משמעות. מדובר ללא ספק בילד שכולו טוהר ותום, ילד שנולד מן האור הנצחי של עם ישראל, ובו האור מתמצה. יאיר ישראל, הייתי קורא לו.

ואחרונה חביבה, הילדה. כמו המצלמה, כל רואיה נופלים בוודאי קורבן לקסמה. עיניה מלאות חכמה, כמו נסיונה בשנים גדול עשרות מונים ממניין שנותיה. ענווה מצד אחד, מרץ והתלהבות מצד שני, גילוי ונשיאת דגל עמה מצד שלישי. ראו איך לקראת הסוף – רגע לפני שהסרטון מסתיים בהתמקדו בה מביטה אל השקיעה וידיה נושאות את הנס – היא מחזיקה את יד אחיה הקטן ממנה, נוסכת בו משלוותה ונעימותה הרבים. נעמה. כך עליה להיקרא. ובסמליותה הלאומית, נעמה ציון.

עם ילדים כאלה, עם הבטחה שכזו, אפשר לנסוך בליבותינו המודאגים מעט בטחון. דור העתיד כבר כאן, והוא נראה נבון לאין קץ, אחראי במידה הראויה, ונכון למעשה בנחישות שלא בהכרח אפיינה את הדור הקודם לו.

לסיום, רומזים לי שנדרש כאן גילוי נאות כלשהו, ואני תמה; על כל דבר נדרש היום גילוי נאות? עד לאן הגענו, שצריך לדווח גם על התאמה גנטית מקרית ושכיחה לחלוטין, של לא יותר מ-50%?