אפשר גם אחרת: בדנמרק הבינו כי דווקא הסרת החסמים ומתן אפשרות למעסיק לפטר עובדים בקלות מיטיבה הן עם הפועל והן למצב המשק כולו.
בחסות ארגוני העובדים וחסידי המודל הסוציאליסטי, קיימת בישראל רגולציה שאמורה להגן על העובד, אך בפועל פוגעת בזכויותיו והופכת את העסקתו ללא-כדאית עבור מעסיקים רבים • לעומת זאת, בדנמרק הבינה אפילו קונפדרציית ארגוני העובדים הגדולה ביותר שדווקא הסרת החסמים ומתן אפשרות למעסיק לפטר עובדים בקלות מיטיבה הן עם הפועל והן עם המשק כולו • והפועל הדני? די מרוצה, תודה
נסו לדמיין את עופר עיני אומר את המשפט הבא: "חברות ישראליות מוכנות להעסיק יותר עובדים בתקופה של בנייה מחדש בהשוואה למתחרות שלהן באירופה, מתחרות שבניגוד לחברות הישראליות לא יכולות לפטר עובדים בקלות". על פניו, עצם הרעיון שראש הסתדרות עובדים יתייחס בחיוב לקלות פיטורי עובדים היא אבסורדית. אנשי "פועלי כל העולם התאחדו" בארץ ודאי היו מוקיעים אותו כבוגד.
אך לא כך המצב בדנמרק: רק תחליפו את המילים "חברות ישראליות" ב"דניות" בציטוט הנ"ל, והרי לכם משפט שלקוח היישר ממסמך רשמי של קונפדרציית ארגוני העובדים הדנית, הקונפדרציה הגדולה ביותר במדינה.
ואכן, נראה כי אנשי ההסתדרות הדנית מבינים על מה הם מדברים. נכון לחודש יולי 2013, אחוזי האבטלה בדנמרק עומדים על 4.4% – הישג אדיר, במיוחד במצב השוק העולמי כיום. לצורך ההשוואה, בצרפת – ההומאנית מתמיד, תחת הנהגת המפלגה הסוציאליסטית – אחוזי האבטלה עומדים על כ 10.9%, כאשר 27% מתוכם של האוכלוסייה הצעירה. על-פי ההערכות, אחוזים אלה עתידים לעלות בשנת 2014 ל-11%, ומהווים שיא צרפתי בכמות המובטלים מזה כ-12 שנה.
טוב למשק – טוב לעובד
מה סוד הקסם של הדנים? בפשטות: דאגה ליציבות המשק ולא רק לעובד. הדנים הבינו שמעסיק לא יהיה מוכן להעסיק עובד שפיטוריו יקרים יותר מהעסקתו, ולכן הם הפכו את הפיטורים לקלים בצורה יוצאת-דופן עבור המעביד.
אחת הנקודות המעניינות ביותר בשוק הדני נוגעת לעובדים בתחום הבניין. ברוב המקרים ניתן לפטר אותם תוך שלושה עד חמישה ימים. נקודה זאת ראויה לתשומת לב, מאחר ועובד הבניין הדני שייך למה שבארץ היה מכונה כ"שייך לאוכלוסייה מוחלשת": שכרו הוא בין הנמוכים במשק הדני (בין 34,000 ל 39,000 קרונות לחודש) בהשוואה לעובדי תעשייה אחרים במשק הפרטי (ממוצע של 42,500 קרונות לחודש, לערך). בנוסף, הירידה בביקוש לדירות במדינה, יחד עם זרם הגירה של עובדים זרים שהביא לירידה במחיר עלות העבודה, תרמו גם הם לשחיקה במעמדם של עובדי הבניין.
אם נבחן את שיעור ההעסקה של עובדי הבניין בדנמרק, נראה כי בשנת 2008 עבדו בתחום קרוב ל-200,000 איש, ואילו בשנת 2013 עובדים בו כ-140,000 איש, קרי, כ-60,000 איבדו את מקום עבודתם. ולמרות זאת, תנאי פיטורי עובדי הבניין לא השתנו; להיפך – הדנים מבינים כי הדבר משקף את צרכי השוק ואסור לכפות על השוק את רצון הפוליטרוקים של המדינה, כפי שעושים הסוציאליסטים בצרפת.
הדרך שבה מגינה המדינה ואיגודי העובדים על עובדי הבניין באה בדמות פיקוח מינימלי. המדינה לא קובעת שכר מינימום, אך מפקחת על כך שמהרגע שנקבע שכר כזה בהסכמה בין האיגוד למעבידים, הוא חל גם על עובדים זרים כחלק מההסכם הקיבוצי. בכך שומרת המדינה על הכדאיות של המעסיק להעסיק עובדים דנים, מבלי לפגוע ביכולת של המעביד לפטר עובדים או לנהל משא-ומתן על גובה השכר שהוא נדרש לשלם.
רגולציה במלכוד: הגנה שפוגעת בפועל
בהקשר זה ראוי לציין כי רבע מכל כוח העבודה הדני מחליף מקום עבודה כל שנה. הדבר יישמע מוזר למי שגדל בישראל, בה המדינה – האם הגדולה והמפקחת – חשה בדחף הבלתי-נשלט לדאוג להישארות הפועל הפשוט במקום עבודתו באמצעות אינספור חוקים, תקנות וסיבסודים. הדנים מבינים כי ככל שכוח העבודה אינו מיומן, חסר התמחות מיוחדת ומשתכר פחות, קל יותר למצוא לו תחלופה. במצב כזה, המעסיק מעדיף הרבה פעמים, מסיבות שונות, להחליף את שמעון בראובן, ואם יקשו עליו לפטר את מי ששכר – הוא פשוט לא יעסיק אותו.
הפתרון שנמצא בישראל מדגים כשל סוציאליסטי מובהק: ההגבלות, הפיצויים וההגנות על העובד הופכים את העסקתו של עובד לבלתי-כדאית עבור המעביד, מאחר והפיטורים יקרים ומסובכים גם אם העובד לא מספיק יעיל. מי שנפגע בעיקר מהרגולציה הם בעלי עסקים קטנים ובינוניים, והתוצאה הבלתי-נמנעת: הקמת חברות כוח אדם, שהפכו פיטורי עובדים ופגיעה בזכויותיהם לקלות. אנשי "פועלי כל העולם התאחדו", על כל חוקיהם ותקנותיהם, יצרו מציאות שבה הדרך היחידה להגיע ליעילות היא לפגוע פגיעה אנושה בעובדים שבשמם הם מתיימרים לפעול.
בשביל זכויות צריך לעבוד
לעומת זאת, בדנמרק לא מנסים לכפות על אף אחד דבר. הגמישות הזאת מביאה לא רק לרמת אבטלה נמוכה, אלא גם ליצירת מקומות עבודה חדשים, שמועילים במיוחד לפועלים קשי-יום, שמחליפים הרבה פעמים לא רק מקום עבודה אלא גם את משלח ידם (הפועל הופך לאופה, וכו') ומתאימים עצמם למשק.
ראש ממשלת דנמרק לשעבר, פול נירופ רנסמוסן, היטיב לנסח זאת בשנת 2007, כשאמר: " לאנשים יש את הזכות להשכלה ובטחון סוציאלי, ומוטלת עליהם החובה לתרום לחברה". בדבריו קבע רנסמוסן משוואה, לפיה קבלת זכויות מן המדינה מותנית בעמידה בסדרה של חובות וחוקי משחק מסוימים, שהעיקרי שבהם הוא שהבטחון התעסוקתי של אדם נקבע על-פי מידת ההצטיינות שלו בעבודה.
מה חושב על כך הדני הפשוט מהרחוב? נראה כי הוא דווקא מרוצה. מדד שביעות הרצון של ה-OECD משנת 2012 מדרג את דנמרק במקום הראשון מבין כל החברות בארגון. דנמרק חווה צמיחה כלכלי, ורוב כוח העבודה שלה מועסק, אך עובד פחות שעות בממוצע משאר מדינות ה-OECD.
אולי באמת כדאי לארגן פגישה בין עופר עיני ליו"ר ההסתדרות הדנית.
חוקי העבודה בדנמרק נושאים עימם גם יתרון גדול אחד לאותם עובדים “מוחלשים”. החוק קובע כי כל עובד יכול להיות חבר בכל ארגון עובדים בו יבחר גם אם שאר העובדים במקום עבודתו לא מאורגנים ואינם חברים באף ארגון ובלבד שהוא משלם דמי חבר. העובד גם יכול לעבור בין ארגוני עובדים שונים.
היכן היתרון הגדול? עובד קטן שמרגיש שזכויותיו נרמסו, זכאי לייעוץ משפטי ועזרה בכל מהלך ההליכים כנגד המעסיק. כך שגם עובדים מהמניין יכולים לקבל הגנה מפני מעסיקים בעייתיים ולא רק עובדים המשתייכים לועדים החזקים. מאידך, למעסיק הפועל על פי חוק אין ממה לחשוש.
אכן
בדנמרק אין צורך בחוקי מגן מקיפים כמו בישראל כיוון ששם איגודי העובדים חזקים מספיק כדי לכפות אותם על המעסיקים. בפרט, ההגנות על זכות ההתאגדות וזכות השביתה חזקות פי כמה מאלו הנהוגות בישראל.
וכיוון שכל חברה דנית בע"מ המעסיקה מעל 50 עובדים מחוייבת בחקיקה למנות שליש מהדירקטריון מקרב עובדיה, יש להם גם כוח רב בהנהלה.
לדוגמת הפיטורים, הם נעשים רק בהסכמת הועד, ועל מכתב הפיטורין חותם לא רק המעסיק, אלא גם נציג הועד.
שלום שי
א. זכות ההתארגנות והשביתה בישראל הם בין הבולטות בעולם המערבי. פס"ד פלאפון שיצא לא מזמן קובע כי שחופש הביטוי של בעל העסק בזמן ההתארגנות של הוועד לא קיימת. אין לו, ואסור לו, לדבר איתם או לנסות להשפיע על אופן ההתארגנות שלהם. תופעת מיקור החוץ, חברות כוח האדם ועובדי הקבלן התפתחו בארץ כפי שהתפתחו מאחר וועדי העובדים לא אפשרו, הלכה למעשה, פיטורים של עובדים. המציאות הזאת הולידה את עובדי חברות כוח האדם וחברות הקבלן שהיתרון שלהם עבור המעסיק היה היכולת לפטרם. חוק חברות כוח האדם של עמיר פרץ משנת 2000 (שנכנס לתוקף בשנת 2008) שינה את המציאות הזאת – גם מבחינת פיטורים וגם מבחינת יכולת ההתארגנות של חברות כוח האדם. התוצאה של החוק הזה, כמו של כל חוק סוציאליסטי ראוי לשמו, הייתה פיטורים המוניים של עובדי חברות כוח אדם.
ב. הגמישות של השוק הדנית מודגמת בכתבה. העובדה שבטווח של 5 שנים 50,000 איש איבדו את מקום עבודתם בתחום הבנייה משמעה שאיגודי העובדים לא הצליחו לעצור את המגמה. הניסיון שלהם למנוע את הפיטורים נעשה, כפי שציינתי, לא ע"י הפנייה למנהלים במועצת המנהלים אלא בניסיון להתאים את שכר המינימום (שנקבע בהסכמה) של עובדי הבניין גם לעובדי חוץ, כך שמיקור חוץ יהיה לא כדאי.
יחד עם זאת, הצעדים שנוקט וועד העובדים הדני בנוגע השוואת שכרם של עובדי הקבלן לאלו של עובדים מקומיים הם צעדים מסוכן. הסיבה שהצעד הנ"ל עובד הוא כי לא מדובר בצעד שנעשה בכפייה, אלא בהסכמה, וכאן החשיבות הרבה בכך שאין שכר מינימום קבוע בחוק – הסכמה בין הוועד למעסיקים לשמור על רמת שכר אחידה גם בקרב עובדי קבלן מצריכה פשרה, וזאת מגיעה, בד"כ, בדמות המוכנות של הוועד להורדת שכר המינימום. באם וועד העובדים בדנמרק יסרב לפשרה מן הסוג הזה חברות יעזבו את דנמרק ויחליטו כי תחום הבניין לא כדאי, מה שיגדיל עוד יותר את אחוזי האבטלה. אם דנמרק תאמץ את הרעיון הזה היא תהפוך למדינה סוציאליסטית קלאסית וההתרסקות לא תאחר לבוא, כפי שמתרחש כעת בצרפת.
ראוי לציין שלמרות היתרונות של המודל הדני, כדאי להיות מודעים לחסרונות שלו, ובראשם רמת המיסוי הגבוהה המונהגת במדינה, שהיא בין הגבוהות ב OECD (כמעט פי 2 מהישראלית). נכון לעכשיו, דנמרק יכולה לעמוד ברמת מיסוי כזאת כי רוב כוח העבודה – 75%, לערך – מועסק. בישראל רק 50% מכוח העבודה, לערך, מועסק.
כך או כך, הניסוי הדני – על כל חסרונותיו – מעניין.
בחברה האמריקאית הכל היה ברור נהיר וישר.בלי חוכמות. בחברה הישראלית בכל מה שקשור למשכורות ולתנאים הכל, היה בקומבינות . ועקום, רק בשביל לחסוך כמה שקלים. וככה נראה שוק התעסוקה בארץ
לדעתי, זוהי דרך קיצונית למדי.
חוסר ביטחון תעסוקתי הוא דבר נורא. ובהחלט נותן אפשרות לנצל את העובד המוחלש.
כמו כמעט בכל דבר בחיים, צריך למצוא את דרך הביניים.
תגיד לי, אתה רציני??
פועל בניין בדנמרק מרוויח – לפי הלינק לחיפוש שתאה עשית – 33,000 דולר אמריקאי, לא קרונות. זה פי שש בערך.
וחוץ מזה, בחיפוש שעשית מצאת את שכר פועלי הבניין ב- Denmark, Winsconsin,
שזה כידוע בארה"ב…
יא חביבי, תעבוד פעם הבאה יותר ברצינות!
שאלה : מה קורה בדנמרק בזמני הביניים, בין עבודה לעבודה אצל המובטל? ממה הוא חי? איך הזכאות לדמי אבטלה אם יש בכלל?
נעם – תודה על התיקון. מחר, בצאת החג, יעלה קישור מתוקן שמציג את אותה תמונה בדיוק, המדגים ששכרם של עובדי הבניין הדנים הוא בין הנמוכים במשק הדני. כך או כך, קישור אחר במאמר (אותו, אני משער, פספסת) מציין את השחיקה בשכר העובד שהיא תוצר הגירת העובדים הזרים שמוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך יותר. טענת היסוד של המאמר עדיין בתוקף, והיא מודגמת היטב בטבלת הפיטורים. כל זאת צוין במאמר, למרות זאת, הנה הקישור לנוחיותך:
http://www.nordiclabourjournal.org/i-fokus/social-dumping/article.2013-04-09.2120765308
דרור – בדנמרק דמי האבטלה משולמים באמצעות גופים פרטיים שמקבלים תמיכה ממשלתית. ישנם כשלושים גופים כאלו בדנמרק, חלקם מתמחים בתחומי עבודה מסוימים. הרישום לגופים הללו הוא חובתו של העובד. במקרה שהוא לא נרשם יכול להיות שהוא לא יהיה זכאי לדמי אבטלה. עובד שפוטר מעבודתו חייב להוכיח לחברת הביטוח שהוא מחפש עבודה. הפיקוח על כך הוא הדוק ביותר.
בנוסף לכספים שחברות הביטוח גובות ישירות מן העובד הן מקבלות סיוע מן המדינה, מה שמעלה את השאלה האם התיאור של גופים מן הסוג הזה כ"גופים פרטיים הפועלים ללא מטרות רווח" הוא אכן מדויק.
השאלה הזאת עולה במיוחד לאור העובדה כי דנמרק מנהיגה מדיניות מס הכנסה כבדה ביותר (יותר מישראל). בעוד נטל המס על רווק ישראלי המשתכר את השכר הממוצע במשק עומד על 19% בממוצע, מקבילו הדני צריך לשלם כפול מכך – 38% בממוצע. יוון, שחוותה קריסה כלכלית מוחלטת, עומדת על נטל מס של 41%, לערך.
בפרסומים רשמיים של ה OECD מוגדר המס הזה כ"מס ממוצע ונטל מס לבטחון סוציאלי", וזאת הגדרה מדויקת. יוצא שדמי האבטלה של ה"גופים שפועלים ללא מטרות רווח", המספקים את דמי האבטלה ואת ה"בטחון הסוציאלי", גובים מחיר גבוה מאוד בדמות נטל המס.
בהקשר זה ראוי לציין כי דנמרק לא הייתה מצליחה לשרוד – וסביר להניח שהייתה דוחה לחלוטין – את מה שמכונה בארץ כמודל "מדינת הרווחה", וזאת משום שהדרך היחידה שבה אוכלוסייה שמונה פחות מ 6 מיליון איש יכולה לשרוד בתנאי שוק תחרותי היא ע"י השתתפות גבוהה של כוח העבודה. במקרה של דנמרק 75%-80%, לערך, מכלל כוח העבודה משולב באופן פעיל בשוק. בישראל קיים מצב בו האוכלוסיות הערביות והחרדיות אינן לוקחות בשוק חלק פעיל (שיעור ההשתתפות של כל אחת מהן הוא פחות מ 50%). במקביל לכך, הן מקבלות תקצוב נכבד מן המדינה כתוצאה מריבוי ילדים. כך, ההערכות האופטימיות הן ש 66% מכלל כוח העבודה הישראלי עובד באופן פעיל בשוק.
לאור זאת, ניתן לקבוע כי אם מודל דמי האבטלה הישראלי היה קיים בדנמרק הוא היה מביא את המדינה לסף פשיטת רגל. לעומת זאת, אם מודל דמי האבטלה הדני היה קיים בארץ, הוא היה מביא לעלייה חדה ביוקר המחייה, שהיה מוביל, בתורו, לגידול באבטלה.
ניתן ללמוד מכך על נקודת החולשה של השיטה הסוציאליסטית בכל מודל שהוא, שמסתכמת בדרישה לגביית מסים גבוהה. רק העתיד יגיד כמה זמן יכולה להמשיך דנמרק עם מדיניות מיסוי שכזאת.