ההגבלות על הנשק הכימי: צדקנות לא קונבנציונלית

עשרות מיליוני חפים מפשע נרצחו במהלך המאה ה-20 בלמעלה מעשרה מקרים שונים של רצח-עם, רובם באמצעות כלי נשק ושיטות קונבנציונאליות לעילא • אך משום-מה, נוהג העולם להביע זעזוע רק כאשר הדבר נעשה באמצעות גז או חומרים אחרים • רק כך ניתן להסביר את ה"קווים האדומים" של ממשל אובמה בסוריה, ואת פרס הנובל לשלום שיוענק השנה לארגון למניעת הפצת נשק כימי, בעוד הטבח הקונבנציונאלי בסוריה נמשך כרגיל

ביום שישי האחרון החליטה ועדת פרס נובל לשלום להעניק את הפרס היוקרתי לארגון למניעת הפצת נשק כימי (OPCW). למרות שהוועדה התאמצה להדגיש את העובדה שה-OPCW פועל כבר 15 שנה, עיתוי הזכייה ברור לכל: בימים אלה ממש פועל הארגון לפירוק הארסנל הכימי הסורי, בהתאם לסיכומים בין משטר אסד לבין האמריקנים והרוסים – עבודה חשובה, ללא ספק. אך דווקא מיקוד תשומת הלב בסאגת הנשק הכימי, לו תורמת ועדת הפרס תרומה נכבדה, פוגע בעם הסורי וייתכן מאוד כי אף מסייע לאסד עשרת מונים יותר מאשר הנשק הכימי עצמו; שהרי עתה הוא מצטייר כמשתף פעולה ועומד בהסכמים בינלאומיים.

בעוד האו"ם וה-OPCW טופחים לעצמם על השכם, נכון לעכשיו ישנם מעל ל-100,000 הרוגים במלחמת האזרחים הסורית, כ-2,000,000 פליטים וכ-130,000 נעדרים. על-פי ההערכה הגבוהה ביותר של הרוגי ההתקפה הכימית מדובר ב-1,500 איש – או במילים אחרות: "רק" כ-1.5% מכלל ההרוגים. מתן פרסים וציונים לשבח לעוסקים בפרוק הנשק הכימי מחזקת את התפיסה שנוצרה, כאילו נטרול הנשק פותר את הבעיות של העם הסורי ומונע טבח המוני. ובכן, הוא לא. אפשר להבין אפוא מדוע האופוזיציה הסורית אינה מרוצה מזכיית ה-OPCW: "אם בגלל הפרס הזה נדמה שהפיקוח על הנשק הכימי יוביל לשלום בסוריה, הרי שזו תפיסה שגויה", אמר לואי סאפי, בכיר בגוף האופוזיציה המרכזי.

סאפי הוסיף והזהיר מפני הסטת תשומת הלב העולמית ממלחמת-האזרחים ומהטבח היומיומי המתרחש במדינה באמצעות נשק קונבנציונלי, מהלך שהתגבש בדעת-הקהל העולמית מאז החלטת הממשל האמריקני להציב "קו האדום" לשימוש בנשק כימי. מדוע קבע הנשיא האמריקני את הקו האדום דווקא בנשק כימי? מה מייחד אותו? מדוע שימוש בו מהווה סוג של הפרת טאבו?

בלי בסיס מדעי

ההחלטה הראשונה בנוגע לאיסור השימוש בנשק כימי התקבלה בוועידת האג בשנת 1899, ונקבעה בהצהרה השנייה העוסקת ב"שימוש בקליעים אשר מטרתם פיזור גז הגורם חנק או הזיות". לאיסור זה בסיס אינטואיטיבי לחלוטין, חסר כל רקע מדעי; באותה השנה נחשב הנשק הכימי לנשק עתידני, ועד אז לא נעשה בו כל שימוש. אולם האינטואיציה הזו התקבלה כמעין אקסיומה, ומאז ועד היום, כל ההצהרות וההחלטות בנושא זה – אמנת חמש המעצמות, 1922; פרוטוקול ז'נבה, 1925; החלטת ועדת האו"ם לחימוש קונבנציונלי, 1948; אמנת הנשק הכימי, 1993 – כולן נסמכות על אמנת האג.

מהי בעצם אותה אקסיומה? ההצדקה המוסרית לאיסור שנקבע באמנת האג מתבססת גם היא על הצהרה מוקדמת יותר – הצהרת סנט פטרסבורג, שנחתמה בשנת 1868, שהייתה לפעם הראשונה בה נחתם הסכם בינלאומי המחיל הגבלה על אמצעי לחימה. הרקע לכינוס היה השכלול הרוסי של הקליע, כך שיתפוצץ גם במגע עם חומר רך ולא רק עם חומר קשה, כפי שהיה עד 1867. הממשלה הרוסית ראתה בנשק זה כלי "לא הומאני" שגורם "סבל מיותר", ולכן ביקשה למנוע גם ממדינות אחרות לעשות בו שימוש. בנקודה זו, הטענה כי ישנה משמעות לשאלה איך הורגים, ולא רק לשאלת תוצאות המלחמה, קיבלה הכרה וביטוי רשמי ממדינות העולם.

למרות הקביעה כי גז נחשב נשק לא הומני, נעשה בו שימוש נרחב במלחמת העולם הראשונה. הפעם הראשונה התרחשה במהלך לחימה היה בקרב איפר שבמערב בלגיה, באפריל 1915. אירוע זה נצרב עמוק בתודעה הבינלאומית כנקודת שפל מוסרית, ומשמש עד היום נקודת מוצא לדיונים בנושא. המעצמות גינו בזמנו את גרמניה בשל השימוש "הברברי והמגונה" בגז, מה שכמובן לא הפריע להם לפתח נשק דומה משלהם ואף להשתמש בו, כמו למשל בהתקפה הבריטית בסום. "גרמניה הפרה את הברית כבדת המשקל שלה עם שאר המדינות שלא להשתמש אף פעם בנשק כימי במהלך לחימה", אמר מושל אוהיו ג'יימס מ. קוקס במהלך מצעד פטריוטי בשנת 1918. "הבושה של העם הזה לא תשכח במהרה".

אך האם באמת מותם של חיילים בשאיפת גז הוא פחות הומני ומגביר את הסבל, עד כדי כך שראוי להחרימו? האם חייל מרוטש שנפגע מרסיסי פגז, השרוע מדמם וזועק בשולי שוחה, סובל פחות מחייל שנחנק למוות? אכן, כך חשבו רבים לאחר מלחמת-העולם הראשונה. אולם היו גם קולות אחרים. בשנת 1919 כתב עמוס א. פרייס, ראש כוח הלוחמה הכימית של צבא ארה"ב, על ה"מחשבה הפופולרית כי לוחמה בגז היא השיטה הנוראית ביותר שהומצאה אי-פעם, וכי משום כך יש להחרימה. ועדיין", הוסיף, "היא לא באמת כל כך נוראית". פרייס ומומחים נוספים ללוחמה כימית סברו כי לא הוכח בשום צורה כי חווית הסבל של חייל שנפגע מנשק כימי גדולה מזה שנפגע מנשק קונבנציונלי. אם נסכם זאת בדבריו הציניים של ארל ג. אטקינסון, מפקד גדוד הגז הראשון של צבא ארה"ב במלחמת-העולם הראשונה:

מלחמה היא תועבה עבור היחיד, אך הוא משלים עם פיצוץ אדם לחתיכות באמצעות חומרי נפץ; קצירת אנשים באמצעות מכונת ירייה; ואפילו הטבעת ספינה באמצע האוקיינוס, שעליה אלף או חמש מאות איש שעומדים מול מוות ודאי … אבל צריבת עורו של אדם – זה מה שמדליק את האינסטינקטים התרבותיים שלו.

החרדה של היטלר

היעדר מידע או ביסוס לא הפריע לטענת האי-הומניות להמשיך ולהוות בסיס לטיעוני הנגד לנשק הכימי עד ימים אלה. במלחמת-העולם הראשונה, טוענים המתנגדים, הבינו כולם כי שימוש בגז חמור מנשק קונבנציונלי, עד כדי כך שבמלחמת העולם השנייה אפילו היטלר לא השתמש בו. נשמע מוזר? כך טען בראיון פרופ' ריצ'ארד פרייס מאוניברסיטת קולומביה, מחבר הספר The Chemical Taboo:

אתה באמת לא רואה שימוש בנשק כימי נגד חיילים או בערים במלחמת-העולם השנייה. אז יש לך את המסורת הזו של אי-שימוש [בנשק כימי], ויש גם הדינמיקה הפוליטית הזה שבה אף אחד לא רוצה לחצות את הקו שאפילו היטלר לא חצה. הוא עשה שימוש בגז במחנות הריכוז, אבל לא ממש בשדה הקרב. במלחמה ההיא התגבש הרעיון הזה שחייבים להיות ממש רעים [כדי להשתמש בגז] אם אפילו היטלר לא השתמש בו.

הכשל ברור לעין כל: היטלר אכן השתמש בגז להשמדת יהודים, כך שלא היה זה המחסום המוסרי (וזו, כמובן, לא ההוכחה היחידה) שגרם לו להימנע משימוש בנשק כימי. מדוע, אם כן, לא השתמשו בו במהלך מלחמת-העולם השנייה?  רמז: זו לא הייתה ה"מסורת" או אבירות מסוג כלשהו.

פשוט לא יעיל

ובכן, על אף שתקדים קרב איפר הוכרז בזמנו כהצלחה, ומאז ועד סוף המלחמה נעשה שימוש נרחב נוסף בגז, האמת היא שמבחינה אסטרטגית כמעט ולא הייתה בו כל תועלת: כוחות ההסכמה לא נסוגו כמעט משום עמדה בה הותקפו בגז (כולל באיפר), וכמות האבדות (כ-100,000 איש) ביחס לכמות הכוללת במלחמה (כ-15 מיליון איש) לא הייתה מרשימה במיוחד או העידה על תועלת יוצאת-דופן של כלי הנשק החדש.

מעבר לכך, ישנו פן טכני מורכב, ההופך את הנשק הכימי לנחות מנשק קונבנציונלי משלל סיבות: הרוח בלתי-צפויה, וענן הגז עלול לחזור ולפגוע בתוקף; יש צורך בכמות גדולה מאוד של גז על מנת שההתקפה תהיה אפקטיבית; וחשוב מכל: קל מאוד להתגונן מפני הגז. מחקרים שונים גילו כי יעילותו פחתה מאוד כאשר הצבא או האוכלוסייה החזיקה באמצעי מיגון הולמים, ואלו אינם מסובכים.

משום כך, כמעט בכל המקרים של שימוש בגז כאמצעי לחימה התגלה כי הוא אינו יעיל מבחינה טקטית ואסטרטגית, או כפי שסיכם זאת בספרו הגנרל הרמן אושנר, מפקד הכוח הכימי הגרמני במלחמת-העולם השנייה: "גז לא נחשב כנשק יעיל בהשוואה לסוגי תחמושת אחרים". כך, לדוגמה, מחקרים שנעשו בנוגע לשימוש בנשק כימי במהלך מלחמת איראן-עיראק מצאו כי הנשק הכימי שכמעט ולא העניק שום יתרון טקטי, שסייע למהלך הלחימה. אין פלא אפוא שחוקרים שונים טוענים כי הוא גורם יותר נזק פסיכולוגי ומורלי מאשר פיזי.

פגיעת הנשק הכימי היא אם כן מיתוס מחולל היסטריה. המלחמה הכימית אולי מצטלמת היטב ויוצרת הדים פסיכולוגיים, אך הללו אינם מוצדקים. מדובר בנשק מורכב יחסית וקשה לפיתוח ושימוש, אך ההשקעה איננה משתלמת: אין נשק שקל יותר להתגונן מפניו, וממילא רוב כלי הנשק הקונבנציונליים יעילים הרבה יותר ממנו. משום כך ממעטים להשתמש בנשק הכימי ממילא, גם כאשר אין אמנות שונות בסביבה.

הרתעה לא רציונלית

כחלק מהדיונים על תקיפה בסוריה עלתה טענה נוספת בפי הסוברים כי נשק כימי חמור מקונבנציונאלי: ההרתעה. "המטרה כאן [בתקיפת סוריה] היא להרתיע רודנים בשנת 2022 מלהשתמש בנשק כימי בצורה נרחבת נגד אזרחים", אמר חבר בית-הנבחרים הדמוקרטי בראד שרמן בראיון ל-וושינגטון פוסט.

האם תרצה שרודן זה-או-אחר … יאמר לעצמו שאסד השתמש [בנשק כימי] בהיקף נרחב באוגוסט 2013, ושום דבר לא קרה אז הוא המשיך להשתמש בו? … אם זה יקרה, תוכל לקחת את הסכם 1925 [פרוטוקול ז'נבה – א.ג.] ולומר לו שלום ולא להתראות.

גם ההנחה העומדת בבסיס טענה זו שגויה. כפי שראינו לעיל, היעילות של נשק כימי לפגיעה בהיקף רחב אינה גבוהה. גם אם הנשק הכימי יחדל מלהתקיים בשנת 2022, הדבר לא יעצור או יעכב רודנים מלבצע רצח עם ולטבוח באוכלוסיות שלמות. כך הם "הטיהורים הגדולים" שביצע סטאלין בברית המועצות וגם ה"הולודומור" – הרעבת תושבי אוקראינה; כך הטבח ההמוני שביצעו האיינזצגרופן ביהודי מזרח אירופה ביריות רובים ואקדחים, כמו גם הטבח העצום שביצעו החמר רוז' בקמבודיה והצבא הפקיסטאני במזרח בנגל; כך הדוגמה הקיצונית של רואנדה, שם לימדו בני שבט ההוטו את העולם כי רצח עם אפשר לבצע גם עם מצ'טות, בהן נטבחו בין 800,000 למיליון איש בני שבט הטוטסי. וגם אסד הרי הספיק לרצוח עשרות אלפי אנשים, כולל נשים, ילדים וזקנים, הרבה לפני השימוש בנשק הכימי. קבוצות שונות מקרב המורדים, אגב, עשו ועושות בדיוק את אותו הדבר. והדוגמאות, למגינת הלב, עוד רבות, ובחלקן אף עדכניות, עד מאוד. כך שלהוציא במשחקי אסוציאציות ודמיון פורה, אין קשר בין נשק כימי לרצח עם.

מנצלים את האמוציות

מסקירת ההיסטוריה של המאה ה-20 עולה אפוא כי בכל הנוגע לנשק כימי, ההבחנה בין נשק קונבנציונלי ללא קונבנציונלי היא חסרת שחר. ממילא, ישנן שלוש אפשרויות: או שהבחנה זו נעשית ממניעים אמוציונליים ואינטואיטיביים שגויים; או שהיא נעשית ממניעים פוליטיים; או שאנשים בעלי מניעים פוליטיים עושים שימוש ציני ביחס האמוציונלי של הציבור כלפי הנשק הכימי. כך או כך, הפארסה שהתרחשה סביב השימוש של אסד בנשק הכימי אינה מוצדקת. העיסוק בקווים האדומים של אובמה הסיט את תשומת הלב מן השאלות המרכזיות בנושא התערבות זרה בסוריה ותפקידן של מעצמות בפוליטיקה הבינלאומית.

ובאשר לפרס נובל לשלום, קשה לדעת בוודאות האם מדובר בהחלטה פוליטית, ואם כן – מי עומד מאחוריה ומה מניעיו. בכל אופן, החלטות תמוהות אינן מפתיעות לאור בחירות העבר הקרוב של הזוכים בפרס נובל: אל גור (2007), שכלל לא ברור מה הקשר בין מלחמתו הפיקטיבית והצבועה בהתחממות הגלובלית; ולא אחר מאשר הנשיא ברק אובמה (2009), שתרומתו לשלום באה כנראה לידי ביטוי מובהק מיד עם כניסתו לתפקיד. אך אולי טוב שקיבל את הפרס כבר אז – שהרי לאורך כהונתו הכפולה הסכסוכים והאלימות ברחבי העולם בעיקר מתגברים ומתעצמים.