פצצות קטנות ומלוכלכות: עליית האנשים החופשיים

האדם לא נולד לתוך עולם שכולו טוב, עליו להפוך את עולמו לטוב. בזמננו זה, בו הטוב שבידי האדם ליצור מאותגר על-ידי קונספציות מדינתיות חונקות ופטרנליסטיות, מוצא אלון מזרחי שורה של מנהיגים מערביים הלוחמים למען החירות ובד בבד גם מגלים חוש פטריוטי מפותח. האם ביכולתם להצית זיק של תקווה למערב?

"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" מודיעה לנו מסכת עירובין שבתלמוד הבבלי. יותר טוב היה בשבילך לא להיוולד. ולא כי אתה לא נחמד ומתוק, חלילה, אלא החיים הם מטלה קשה ומפרכת, מבחן ארוך ורצוף אתגרים שיש בו מעט רגעי תהילה ונחת לעומת רוב ידיעות וניסיונות שיש בהן כדי לדכדך את האדם.

אכן, החיים אינם טוזיג. הם בוודאי לא היו טוזיג בימי גולת בבל המעתירה. אולם אם איתרע מזלך להיוולד בארבעים או חמישים השנים האחרונות, ואם נוספה על צרה זו של לידתך גם נטיה טבעית לאמת ולחופש – אבני הבניין הבלעדיות של כל דבר טוב – הרי אתה, אחא, בצרה צרורה של ממש.

דיכוי החירות והאמת

לא רק שנולדת בעידן שבו החופש האנושי לפעולה הולך ומצטמצם על-ידי ממשלות שכוחן לחוקק ולכפות ולאכוף עולה והולך בקצב מסחרר, אלא שעידן זה של עליית כוחן הממארת של הממשלות מלווה בכיווץ מקביל של חופש המחשבה על-ידי אינספור התארגנויות שנועדו לשים גבולות ברורים, גם אם מלאכותיים, על מה שמותר ואסור לחשוב.

אם אתה אוהב אמת וחופש ונולדת באחת מארצות המערב בעשורים האחרונים הממסד התרבותי סביבך עושה כל שביכולתו כדי לגרום לך להרגיש חוטא וסוטה, גזען ופרנואיד, חסר לב ופושע. אם אתה מעדיף לחיות בחברה שבה אנשים דוברים את שפתך וחולקים את ערכיך אתה שונא זרים. אם אתה רוצה חופש לפעול כלכלית בלי להיות מוכרח לדווח לפקיד על כל צעד ושעל אתה אכזרי כלפי העניים. אם אתה חושב שהאסלאם הוא סכנה של ממש לאמת ולחופש, שהם עיקרי אמונתך, מקומך לא יכירך בחברה תרבותית. אלו עמדות שלא מנומס לבטא, לא יפה להחזיק.

על-ידי שלילת הלגיטימיות של העמדה הימנית המסורתית – מדינה דמוקרטית עם קווי לאום ברורים, מעורבות ממשלתית קטנה ככל האפשר בחיי הכלכלה והתרבות – השמאל פטר את עצמו מהצורך להתמודד עם העמדות עצמן. הביקורת משמאל נשארה כמעט בלעדית בתחום לכלוך האופי של המחזיקים בדעה שונה ושמירתם מבוישים, מבודדים, שקטים וחסרי-השפעה.

עם הקמת האיחוד האירופי, שהוא ניסיון לשים קץ למדינות הלאום ולדמוקרטיה באירופה, עליית כוחו של האו"ם ומוסדותיו, ושליטה ללא מיצרים של השמאל בתקשורת העולמית, נדמה היה שאובדת כל תקווה לסובב את הגלגל לאחור. שהיכולת של היחיד לבחור את מנהיגיו ולקבוע בעצמו את כוחם וסמכויותיהם, כפי שדמוקרטיה נועדה להיות, גוועה לתמיד.

את הרושם הזה, של מחיקת היחיד והעברת מרכז הכובד הפוליטי-תרבותי מהמדינות העצמאיות לעבר מוסדות בינלאומיים בלתי-נבחרים ובלתי-נגישים לאזרח, מבקשת התקשורת השמאלנית לעודד. כדי לעשות את זה שוטפים לנו את המוח עוד ועוד בסיפורים על בתי-דין בינלאומיים והצהרות של שרים של האיחוד האירופי, מעשיות על "המשפט הבינלאומי", ואגדות כאילו ישנו איזה מקור סמכות אחר בעולם מלבד אצבעו המאשרת או שוללת של אזרח המדינה.

השמאל העולמי מבקש ליצור תמונה אחידה של ניצחון והתקדמות לעבר המטרה הגדולה שלו, כי, כמו שאמר לי חבר חכם יוצא חבר-העמים כשדיברנו על הסיבה שהקומוניזם היה חייב להשתלט על כל העולם או להימחק: קיומו של משטר אחר, חופשי ומצליח, מבליט את הנחשלות שלו. בצורה דומה השמאל חייב להציג תמונה טוטאלית של ניצחון מוחלט, ולכתוש, למחוק, ולמחות כל זכר של התנגדות לדרכו. כי דרך חיים אחרת, נוגדת את שלו, תהיה מצליחה יותר והמחשה מעליבה של איוולתו.

כוחות של טוב

ולכן, כתמונת נגד לנטייה להציג את הדברים כאילו הם אינם תלויים באזרחי כל מדינה אלא בנורמות בינלאומיות שאף אחד לא שאל או ישאל אותם לגביהן, ברצוני לסקור כאן בקצרה מספר כוחות עולים בעולם היום שהם שותפים נאמנים למי, שכאמור, נולדו בזמנים שלנו ויש להם נטיה טבעית לאמת ולחופש. כי המצב מאתגר מאוד ולא פשוט במאבק בין שוחרי החופש הדמוקרטי-מקומי למקדמי הדיקטטורה הגלובלית-בינלאומית, אבל אנחנו לא לבד. פועלים עוד כמה כוחות של טוב סביבנו.

ראש וראשון, לטעמי, לנציגי האנשים החופשיים בעולם הוא הפוליטיקאי הבריטי המבריק, המזהיר, הנועז, נייג'ל פרג'. פרג' הוא הרוח החיה מאחורי מפלגת העצמאות הבריטיתUKIP  (United Kingdom Independence Party). המפלגה, שהוא אחד ממייסדיה, הוקמה בשנות ה-90 בבריטניה במחאה על הכוונה לרכז כוח גובר בידי המוסדות העל-מדינתיים של האיחוד האירופי, וכך לשלול עוד ועוד סמכויות ויכולות תמרון מהמדינות החברות בארגון, וכפועל יוצא להפוך את ההליך הדמוקרטי של הצבעה עממית לחסר משמעות או תוכן.

UKIP הבריטית העבירה שנים ארוכות וקשות בשוליים של הפוליטיקה הבריטית, כשהיא מוקעת כמפלגה של – אין צורך לומר – פשיסטים וגזענים. היא אמנם מתקדמת בכוחה ממחזור בחירות אחד למשנהו, אך לא מצליחה להפוך לכוח פוליטי דומיננטי בבריטניה. בד בבד, ועם התפתחות המדיום האינטרנטי כאלטרנטיבה לאחיזת החנק של השמאל על דעת הקהל, הופך נייג'ל פרג' עצמו לאישיות פופולרית. ככל שרבים יותר נחשפים לנאומיו השנונים בפרלמנט האירופי, כך גוברת הפופולריות של המפלגה; ככל שהאיחוד האירופי מתגלה כמפלצת ענק ביורוקרטית חסרת-היגיון (מדינות משקיעות מיליארדים בקרן חילוץ שנועדה לחלץ … אותן?) כך הרעיונות נופלים על כר פורה יותר בחזית האלקטורלית הבריטית.

שעתה הגדולה של UKIP כמנהיגת טרנד עולמי של נסיגה מארגונים בינלאומיים וחזרה למודל הישן והטוב של מדינות עצמאיות עוד לפניה, אולם הבחירות המקומיות בבריטניה מבשרות הפיכה שלה לכוח פוליטי משמעותי בממלכה המאוחדת. הקפיצה שלה מתוארת כ"נסיקה הגדולה ביותר של מפלגה בבריטניה מאז מלחמת העולם השניה". היא מגיעה רביעית במספר הצירים הנבחרים לשלטון המקומי הבריטי ותופסת את המקום השלישי בתחזיות המצביעים לבחירות הכלליות. העלייה של נייג'ל פרג' ומפלגת UKIP בבריטניה הם אחד הסממנים המשמחים ביותר בפוליטיקה העולמית המדכאת והמשמימה.

האדם השני המייצג את התחייה המחודשת של רעיונות החירות גם הוא יליד בריטניה. טוני אבוט, ראש ממשלת אוסטרליה שנבחר זה עתה לתפקידו, הוא נציג מפלגת הליברלים האוסטרלית. לאבוט הקתולי תארים במשפטים, כלכלה ואומנות. אין לו הכריזמה והכישורים הרטוריים המשובחים של פרג', אולם בניגוד לפרג' הוא נבחר לעמדת כוח. והוא נבחר תוך הבעת דעה ברורה נגד האג'נדה הירוקה של השמאל הבינלאומי, תמיכה חד-משמעית באווירה של חופש כלכלי, ואפילו וידוי על אי-נוחות אישית מול הומוסקסואליות. בחירתו של טוני אבוט, וההשתרשות של חשיבה חופשית באוסטרליה, גם הן סיבות טובות לאופטימיות.

האדם השלישי שהוא מקור לאופטימיות עבור אוהבי חופש הוא ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר. הרפר, המשמש בתפקידו מאז 2006, הוא ראש מפלגת המפלגה השמרנית הקנדית, שהיא מפלגת ימין-מרכז ליברלית, פרי מיזוג בין שתי מפלגות ותיקות בפוליטיקה הקנדית. הרפר הוא קפיטליסט ומגן קנאי על החופש. קנדה, שבאופן מסורתי היא מדינה ששומרת על חופש פעולה כלכלי, חווה בתקופתו שגשוג והתקדמות היא נחלצת מהמשבר הכלכלי של 2007 מהר וטוב יותר כמעט מכל כלכלה מערבית אחרת. קנדה, מדינה של 34  מליון איש, היא בית ל-69 מהחברות הגדולות בעולם – חמישית בעולם בדירוג הזה, מיד אחרי צרפת שאוכלוסייתה כפולה. בבחירות 2011 הגדילה מפלגתו של הרפר את כוחה בפרלמנט הקנדי, והיא שולטת בבטחה וללא איום אופוזיציוני ממשי. אם אתה ליברל אוהב אמת וחופש, סטיבן הרפר, המפלגה השמרנית הקנדית וקנדה עצמה הם סיבה שלישית לשמוח.

ולא במקרה: סטיבן הרפר, טוני אבוט ונייג'ל פרג' הם תומכי ישראל גלויים עד נלהבים.

גלובליזציה של חירות

הגל הזה, של ימנים-ליברלים, קפיטליסטיים ולאומיים, לא תחום רק באנגליה, קנדה ואוסטרליה: בארה"ב יש את מסיבת התה, שהיא התנועה העממית החזקה והמשפיעה במדינה. בהולנד יש את חירט ווילדרס, שמפלגתו זוכה לפופולריות גוברת. בנורבגיה יש את סיב ינסן, שרת הכלכלה מטעם המפלגה השמרנית שכנראה תהיה ראש ממשלה ביום מן הימים (מומלץ להציץ בטור המצויין של אמיר וייטמן על נורבגיה ומיתוס מדינת הרווחה הצפון אירופית). באוסטריה יש את מיכאל ספינדלגר, נציג מפלגת העם, שר האוצר וסגן הקנצלר.

הדוגמאות לא נגמרות פה, כמובן: לנו יש את בנימין נתניהו שלנו, שהוא דוגמא קלאסית למנהיג מהזן הזה. ואם בוחנים את האישים המוזכרים כאן ואת התחושות והתקוות של הארגונים והמפלגות שהם מייצגים, מותר בהחלט להאמין שיש תקווה לדמוקרטיה המערבית ולעתיד שיש בו פחות שטיפת מוח תקשורתית; פחות קביעות שרירותיות של מוסדות בינלאומיים מושחתים; פחות הגירה בלתי-מבוקרת של אנשים שאינם חפצים לחיות בדמוקרטיה אלא לנצל ולשבור אותה; פחות מהפוליטיקה הבינלאומית מעוררת הקבס; ויותר מדינות לאום דמוקרטיות, תוססות, בריאות ובעלות משטרים שקופים, חופשיים ומחויבים בראש ובראשונה לאזרחי מדינותיהם.