הצרות של ארדואן

ארדואן החל ככוכב עולה והשתלט במהרה על מוקדי הכוח בתורכיה, אך עתה הוא ניצב בפני בעיות קשות • מסוכסך עם אסד והאיראנים, מרגיז את המערב ומרחיק את ישראל – נראה כי מדיניות "אפס בעיות עם השכנים" התורכית לא ממש עובדת • גם בתחומי המדינה מצבו אינו מזהיר: מאז מחאת פארק גזי הרחוב התורכי אינו שקט, הכורדים לא מרוצים וכך גם הכמאליסטים • האם יצליח ארדואן להתגבר על האתגרים? התמרונים הפוליטיים הכושלים מעלים תהיות רבות באשר לעתיד שלטונו

בשנת 2002, עם ניצחונו של ארדואן ועלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) הפכה תורכיה לשחקנית מרכזית במזרח-התיכון. בניגוד לקודמיהם, ארדואן ואנשיו אימצו מדיניות שונה משל הצבא התורכי (TSK) ויישמו בהדרגה שינויים שהובילו לשחיקת מערכות האיזונים והבלמים במדינה. כך, בשנת 2010 הצליח ארדואן להשתלט על המערכת המשפטית בעזרת שורה של רפורמות, שהתירו לו למנות שופטים וקטגורים לבתי משפט. בשנת 2011, הרמטכ"ל דאז אישיק קושאנר התפטר מתפקידו, לאור שורת המעצרים נגד חיילים שתכננו, לכאורה, הפיכה צבאית נגד ארדואן. כבר באותה שנה ארדואן מינה במקומו את הרמטכ"ל הנוכחי נג'דט אוזל, שהיה נכון להפסיק את התערבותו המסורתית של הצבא בפוליטיקה התורכית. אולם לאחרונה, ובמיוחד אחרי אירועי ה"אביב הערבי", השלטונות מצאו את עצמם בסערה גדולה של אי-ודאות חיצונית ופנימית.

האיש המשפיע ביותר על מדיניות החוץ התורכית הוא, ללא ספק, שר החוץ הנוכחי אחמט דאווטאולו. בספרו "עומק אסטרטגי" (Stratejik Derinlik), הוא הסביר כי על תורכיה לנצל את העבר העות'מאני שלה בכדי להגביר את יכולת התמרון במזרח התיכון. את הפרספקטיבה הזו הוא ביסס על מדיניות המכונה "אפס בעיות עם השכנים". עד ה"אביב הערבי" מדיניות זו הייתה מוצלחת במידה רבה, אך היום, כאשר בוחנים את יחסי תורכיה עם שכנותיה במזרח-התיכון, כגון סוריה, עיראק ואיראן, ניתן לומר כי מדיניות זו פשטה רגל.

תומכים במורדים, משלמים את המחיר

למרות ירח הדבש עם בשאר אסד בתקופה שקדמה ל"אביב הערבי", לאור המרידות המוצלחות במצרים ובלוב, תורכיה בחרה לעמוד לצד המורדים הסורים. היא החלה לתמוך בצבא הסורי החופשי (FSA), בתחמושת ובמתן שירותי בריאות. לפרק זמן מסוים המטה של FSA אף הופיע באתר הרשמי שלו כממוקם בעיר חאטאיי שבתורכיה, אך לאור המחאות הציבוריות ה-FSA העביר את המטה שלו לדמשק, לפחות על הנייר.

תורכיה שילמה מחיר כבד ביותר על לקיחת הצד של ה-FSA באופן גלוי. כתוצאה מכך, היא נאלצה להתמודד עם גל ענק של פליטים סורים, שמספרם היום מגיע ל-600,000 נפשות, פי-שש מהרף העליון לקליטת פליטים שקבעה. לאור המתיחות עם סוריה הסחר לאורך הגבול הוקפא, ובעקבות זאת כלכלת תורכיה ותושבי אזור הגבול נפגעה. ערים תורכיות כגון חאטאיי, ג'יילאנפינאר ואקצ'אקאלה ספגו אש של פצמ"רים ואבדות כבדות. בנוסף לכך, התרחש ברייחאנלי פיגוע חמור בו נהרגו 52 אזרחים. מתיחות זו אף הגיעה אל סף מלחמה, כאשר הסורים הפילו מטוס תורכי ביוני 2012, וכשהתורכים הפילו מסוק סורי באמצע חודש ספטמבר השנה.

היום היחסים בין שתי המדינות מתוחים עוד יותר, לאור הטענה כי תורכיה תומכת גם בלוחמי אל-קאעידה של ג'בהת אל-נוסרה. טענה זו אמנם נדחתה על הסף על ידי משרד הפנים התורכי, אך בכל זאת גורמת לאי נוחות במערב. המערב, אגב, מוטרד עוד יותר מהידוק היחסים שחל לאחרונה בין תורכיה לסין. בשנת 2010 שתי המדינות ערכו תרגיל צבאי אווירי משותף בסיוע תדלוק איראני. השנה החליטה תורכיה לרכוש מערכות הגנה נגד טילים מסין במקום מבעלות בריתה מ-NATO.

עיראק, איראן וישראל: תמרונים מדיניים כושלים

מדיניות "אפס הבעיות" לא פשטה רגל רק בסוריה. אנקרה לא הצליחה ליישר קו גם עם ממשלת אל-מאליכי בעיראק, אשר מתנהלת כלווין איראני. לאור זאת, בניגוד למדיניות המסורתית שלה, תורכיה התקרבה לכורדים של צפון עיראק ואף חתמה עמם על הסכמי ייצוא נפט מבלי לקבל את הסכמתה של בגדד, מה שרק העמיק את המשבר בין המדינות. מהלך זה וכן ההתנגדות למשטר אסד השפיעו לרעה גם על יחסי התורכים עם האיראנים. התנגשות האינטרסים עם טהראן הגיעה לשיאה עם הצבת המכ"ם של NATO, שהוקם במאלאטיה קורג'יק, אל מול האיום האיראני על אירופה.

עם זאת, מספר רב של פוליטיקאים תורכים סבורים כי המכ"ם הוקם על מנת להגן על ישראל מפני איראן, טענה שמצביעה, לכאורה, על חימום היחסים בין אנקרה לירושלים. אך כיום אנו לא רואים שום התפתחות חיובית ביחסים בין המדינות, למרות ההתנצלות הישראלית על אירועי משט המרמרה. בנוסף לאי ההתקדמות בשיחות בין הצדדים בשל סוגיית הפיצויים, לאחרונה התפוצצה פרשת מסירת אנשי המוסד לידי האיראנים על ידי ארגון הביון התורכי (MIT). פרשה זו גרמה נזק רב ליחסים. למותר לציין כי תורכיה היא זו שקובעת את הקצב ואת איכות היחסים עם ישראל.

ההתנגדות הפנימית לארדואן גוברת

בדומה למדיניות החוץ התורכית, השנה שחלפה הייתה שנה של התרחשויות רבות עבור הפוליטיקה הפנימית. ההתרחשויות הבולטות ביותר היו מהומות פארק גזי, השתקפות ההפיכה הצבאית במצרים בתורכיה, תהליך השלום מול הכורדים וחבילת הדמוקרטיזציה שנחקקה ב-30 לספטמבר השנה.

מחאת פארק גזי, שהחלה כמחאה אקולוגית מקומית, הפכה להיות מחאת ההמון התורכי בעקבות הדיכוי האלים של המשטרה ב-27 למאי 2013. המטרה העיקרית של המפגינים הייתה בלימת בניית קניון על פארק ציבורי בלב ליבה של איסטנבול. המחאה יצרה ברית שלא הייתה עולה על הדעת בתנאים רגילים: תנועות ירוקות, קומוניסטים, סוציאליסטים, לאומנים, כמאליסטים, לאומנים כורדים, פמיניסטיות ואוהדי כדורגל שונים, שבימים כתיקונם לא היו משתפים פעולה אלה עם אלה, התאחדו נגד ארדואן.

הסיבה העיקרית למחאה הייתה ההתערבות היתרה של ארדואן בחיי היום-יום של האזרחים. לפני המחאה ארדואן דירבן זוגות נשואים להביא לעולם לפחות שלושה ילדים, התנגד נחרצות להפלות, תמך בהגבלת ניתוחים קיסריים, הגביל את צריכת האלכוהול ואף החל לתפקד כראש עיר כשהתערב בתהליכי בנייה בערים. ניתן לומר כי המחאה הציפה את הזעם של הרחוב מול ארדואן. הרשתות החברתיות הביסו את המנגנון שהצליח להשתלט על האזרחים בעבר, ומנע מהם לצאת לרחובות כדי להפגין. הודות לפייסבוק ולטוויטר מפגינים מתאחדים גם היום ומארגנים מחאות חדשות נגד ארדואן.

הכמאליסטים זועמים, הכורדים לא מרוצים

סיבה נוספת לכעס הציבורי כלפי ארדואן נובעת ממדיניות מחיקת הסמלים העיקריים של הרפובליקה הכמאליסטית. הדוגמאות הבולטות ביותר למדיניות זו הן איסור על הנחת זרי פרחים לרגלי פסלי אתאתורכ, איסור על טקסי יום הזכרון ואירועי ספורט על שם אתאתורכ באצטדיונים ואף איסור על חגיגות יום הרפובליקה בכיכר של הפרלמנט הראשון בבירה. המדיניות הנוקשה הזו הביאה להתלקחות אלימה בין כמאליסטים לבין כוחות המשטרה ביום הרפובליקה התורכית בשנה שעברה (29 לאוקטובר 2012).

אנאליסטים רבים בתחום סבורים כי הסיבה לאימוץ מדיניות מחיקת העבר הכמאליסטי נובעת לא רק מהתנגדותו של ארדואן לכמאליזם, אלא גם מרצונו לקדם את תהליך השלום מול הכורדים. בתקופה הכמאליסטית כורדים סבלו ממדיניות הטמעה באוכלוסיה הכללית ונאסר עליהם להשתמש בשפתם. שיחות שלום התחילו בשנת 2009, ומנוהלות על ידי ראש ארגון הביון התורכי, האקאן פידאן. למרות חשיפתן של השיחות, ממשלת ארדואן מסרבת לגלות פרטים על התהליך. מה שבולט לעין לאור הרפורמות של ארדואן הוא שלוחמי המחתרת הכורדית, ה-PKK , אכן נסוגו מחוץ לגבולותיה של תורכיה.

עם זאת, לאור חוסר ההתקדמות בתהליך מתן זכויות נוספות לכורדים, ה-PKK עצר את הנסיגה באופן חד צדדי בספטמבר האחרון. על מנת להתניע מחדש את התהליך, ארדואן נאלץ לגבש חבילת רפורמות חדשה, בשם "חבילת הדמוקרטיזציה", שפנתה למיעוטים בתורכיה. בנוסף לאמור לעיל, ארדואן קיבל החלטה נוספת ששמחה את הכורדים והרגיזה את הכמאליסטים: במסגרת ה"חבילה", ארדואן ביטל את הצהרת הנאמנות לתורכיה ולרפובליקה החילונית, שנאמרה מדי בוקר על ידי התלמידים התורכים מאז 1933. אך גם כאן התמרונים של ארדואן לא הועילו לגמרי: מתן הזכויות הנוספות לכורדים, כגון תעמולת בחירות בשפת אמם, לימוד השפה הכורדית בבתי ספר פרטיים ושינוי שמותיהם של כפרים לשמות כורדיים, לא השביעו את רצונם, והם דורשים גם חינוך בשפת אמם באופן מלא ושחרור אסירים.

האם ארדואן יהיה "פוטין התורכי"?

לאור כל המתרחש שנת 2014 תהיה שנה קריטית עבור ארדואן. הבחירות המקומיות והבחירות לנשיאות עומדות כמבחנים רציניים לפניו. אחרי שלוש קדנציות כראש הממשלה, ארדואן שואף להיות נשיא בעל כוח פוליטי, בסגנון רוסיה. במילים אחרות, ארדואן מנסה ליישם את תוכנית ה"פוטיניזציה" שלו. הציבור בתורכיה מחולק בעניין זה ולא ברור אם ארדואן יוכל ליישם את השינוי המשמעותי של מעבר מהשיטה הפרלמנטרית לשיטה הנשיאותית. סוגיה נוספת, חשובה לא פחות, היא אחוז החסימה, שעומד כיום על 10%, וידוע כגבוה ביותר בעולם. בחבילת הדמוקרטיזציה ארדואן ציין כי יש סיכוי שיוריד אותו ל-5% או יציב חסימות מחוזיות שונות. אחוז החסימה יקבע גם את ההצלחה של מפלגות קטנות יותר נגדו.

לסיכום, גם בזירה החיצונית וגם בפנימית תורכיה נכנסת לתקופה מאוד לא יציבה ואף סוערת. הקיפאון בסוריה, המתיחות עם ישראל וההתקרבות לסין מראות כי מדיניות החוץ התורכית פתוחה לכל ההתרחשויות. כאשר מדובר בפוליטיקה הפנימית, הצלחתו של ארדואן בבחירות המקומיות והנשיאותיות יקבעו במידה רבה מאוד את עתידו. גם הצלחה בתהליך השלום מול ה-PKK אמורה לחזק אותו, אך למרות זאת, נוכח רוח מחאת פארק גזי, ניתן לומר כי בכל מקרה לא תהיה זו ריבונות מוחלטת.

_________

חי איתן כהן ינרוג'ק הוא דוקטורנט בלימודי המזרח-התיכון ואפריקה בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ועמית מחקר צעיר במרכז משה דיין ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה.