גלגשת, טוזיג וחממית הן רק קומץ מהמילים שחידשה האקדמיה ללשון עברית, ושאיש לו משתמש בהן. אם גם התנ"ך הסתדר בלי האקדמיה ללשון, מדוע שאנחנו לא נצליח?
בסוף חודש אוקטובר 1913, בדיוק לפני מאה שנים, התחוללה בארץ ישראל "מלחמת השפות". מעברו האחד של המתרס לחמו הגרמנים, ומעברו השני רוסים וצברים. כולם יהודים. "היקים", היהודים הגרמנים, חשבו שמוטב יהיה לחנך את תלמידי הארץ בשפה הגרמנית, בהיותה שפה עשירה ומותאמת למציאות המודרנית, אך אחיהם הארץ-ישראלים התייצבו כנגדם בחרי-אף, כשבראשם אליעזר בן-יהודה, ודרשו ללמד בעברית בלבד. כמו בשתי מלחמות אחרות במאה העשרים, גם כאן נחלו הגרמנים תבוסה – הפעם בלי הרוגים – והעברית הפכה לשפת ההוראה הרשמית בארץ ישראל.
בן-יהודה, שהיה זה לו אחד הקרבות המרכזיים על השפה העברית, כבר היה ידוע כפעיל מרכזי בחזון תחיית השפה. שנים מספר לפני-כן הוא ייסד את 'ועד הלשון העברית' – ארגון וולונטרי שהתקיים לסירוגין עד קום המדינה. הוועד, שנתקל בביקורות רבות מיום היווסדו (ביניהן של המשורר נתן אלתרמן), נטל על עצמו את משימת הכשרת השפה והדור זו לזה. לימים, הציע בן-גוריון בהקמת המדינה, כי הוועד יהפוך לאקדמיה ממלכתית-רשמית ללשון.
ואכן, לפני שישים שנה, בשנת 1953, חוקקה הכנסת את "חוק המוסד העליון ללשון העברית", שהסמיך את האקדמיה ללשון עברית כגוף התקינה הרשמי של השפה העברית במדינה. לפי הגדרת החוק, "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית, על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה". בתקנון האקדמיה, הורחבה ההגדרה כך:
לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק.
במקרה או שלא במקרה, הסעיף הזה מספר את הסיפור כולו: סיפורו של מוסד ביורוקרטי מיותר, שהיומרנות וההיבריס מבית המדרש של השמאל המתכנן והריכוזי שולטים בו.
את הביקורת כולה ניתן לתמצת באוקסימורון המצוי בסעיף, שכבר תהו על קנקנו: "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית, לפי טבעה…". אם שפה מתפתחת בטבעיות, מדוע לנסות לכוון אותה מגבוה?!
גלגשת, תחפיף וצהלולים
תקציבה הממשלתי של האקדמיה ללשון עברית לשנת 2012, עמד על כמעט 12,000,000 שקלים – תרומה שנתית ממוצעת של מעל לחמישה שקלים, מכל בית אב בישראל.
התמורה שהאזרח הקטן מקבל מהאקדמיה ללשון עבור שקליו, לא תסולא בפז: מסרר, נעימון, נגדה, מצלה, יעפת, טוזיג, חממית, גזרון, אמונית, גלגשת, צהלולים, תחפיף, תקריש ורכינוע, הן רק חלק קטן מהמילים שעומדות כעת לשירותו, במקום הנהמות והשריקות ששימשו אותו לפני כן – והכל הודות לאבירי השפה שעושים לילות כימים כדי לעצב עבורו את לשונו.
מלבד חידוש מילים שטעמן מוטל בספק, האקדמיה ללשון משקיעה כבר שנים ארוכות גם ביצירת מילון עברי-עברי מקיף, שהצורך בו לאחר תקדימים כמו מילון אבן-שושן מוטל בספק. [מכל מקום, מוזר שעד היום האקדמיה ללשון לא הצליחה למצוא תחליף (או אולי תחפיף?) בעברית למילה 'אקדמיה'].
ברי לכל, שהדיוטות כמונו אינם יכולים להעריך נכונה את חשיבותו הלאומית של המוסד. ממילא, גם אין ביכולתנו להבין כראוי את צירוף המילים המופיע בלשון החוק, לפיהן "חברי המוסד מתמנים לכל ימי חייהם", או את העובדה שבחירת המועמדים החדשים נעשית… על-ידי חברי האקדמיה עצמם. אכן, נשגבות הן דרכי מתכנני השפה.
תל טרמיטים עצום
העובדה שהאקדמיה ללשון עברית שואבת את השראתה ממוסד דומה שקיים בצרפת, איננה מקרית. צרפת היא הרי ערשו של הרציונליזם המדיני האנטי-שמרני, דוכסית התכנון והנדסת התרבות. כמו שורה של ניסיונות שחצניים, אוויליים ורעים להנדס ולתכנן את הכלכלה, את התרבות, את הדת ואת הסולידריות, כך הוא גם הניסיון להנדס את השפה. למען האמת, הניסיון להנדס ו"לכוון" את השפה, הוא הניסיון הנואל והטפשי ביותר מכולם. שהרי, אין דבר אנושי מפואר, מתוחכם ומורכב, ובד-בבד ספונטני, אקראי ובלתי-מתוכנן, יותר מלשונם של בני אדם. השפה האנושית, ותהא זו עברית, סינית או גרמנית, איננה יצירה של אף אחד: איש מעולם לא תכנן אותה, אף מועצה של הומו-ספיינס קדמונים לא קבעה אי-שם את כלליה, ובטח שאף אקדמיה מעולם לא השכילה להנדס לה אחת משלה.
ובכל זאת, למרות שאיש לא יצר במודע את השפה, הינה היא ניצבת לפנינו, חיה ובועטת, ומעסיקה כבר דורות של בלשנים המשתאים ממבניה המורכבים והמתוחכמים. הפלא הזה, שהוציא את בני-האדם משרשרת המזון והפך אותם לאדוני הארץ, הוא בעצם יצירה קיבוצית של אינספור אנשים, שבמערכת בלתי פוסקת של תיאומים ואינטרקציות מפתחים את השפה בלא הפסק. היטיבה לבטא זאת המשוררת לאה גולדברג, בביקורת שהשמיעה על האקדמיה ללשון:
מעולם לא בנתה שום אקדמיה את השפה. השפה נוצרת על-ידי העם, ועל-ידי טובי הסופרים והמשוררים.
למרות הספונטניות וחוסר התכנון המרכזי, השפה מתגבשת עם לכידות פנימית מרשימה, בקוהרנטיות שלא היתה מביישת אף חיבור פילוסופי.
בספרו גלגולי לשון, היטיב לתאר הבלשן גיא דויטשר את התהליכים המרכזיים שמעצבים את השפה. מצד אחד של המשוואה קיימים מנגנונים חזקים שלוחצים, שוחקים ומבלים את מילות השפה באופן מתמיד, ומהצד השני קיימים מנגנונים שמתיכים, מחברים ומחדשים כל העת מילים חדשות. כך, אט-אט, השפה מתחדשת ומתפתחת ללא הפוגה, בתהליכים שרק ממרחק השנים ניתן לעמוד עליהם.
הדבר דומה לשדה עצום מוקף בכפרים, שבהקלטה רצופת שנים ממבט הלווין ניתן לראות כיצד נכבשים בו כל העת שבילים ומשעולים חדשים, וננטשים אחרים. למתבונן בתמציתו של סרטון כזה, השדה משנה את פניו כל העת, לובש ופושט מסלולים בלי הפוגה. הדרכים, כמובן, אינן נכבשות על-ידי אדם אחד, אלא על-ידי אינספור אנשים בלא שהדבר יוכתב מגבוה.
גם התנ"ך הסתדר בלי האקדמיה ללשון
מנגנוני השחיקה וההתכה מגוונים, וביניהם נמצא למשל הצורך בהדגשה ובהבלטה של תוכן, או הצורך לקצר ולפשט את ההגייה. כך לדוגמה, מילה שעד תקופה מסוימת העבירה מסר בצורה אפקטיבית, עשויה להישחק ולהפסיק למלא את הפונקציה. כדי לחזק את המילה שנחלשה, תוצמד לה מילה חדשה שתהפוך אותה שוב לאפקטיבית, עד שבחלוף הזמן הן עשויות לעבור התכה ולהפוך למילה אחת – בגלל הצורך לקצר את ההגייה – שגם היא בתורה תתבלה, וחוזר חלילה.
דויטשר מביא דוגמה נאה לעניין (שמגובה במחקר פילולוגי בספרות עתיקה):
במשפט "אפילו אם תעשה כך וכך…" שרווח היום, ה'אם' באה לחזק את ה'אפילו' שאיבד מכוחו, ולהדגיש את המסר. שכן, בעבר הסתפקו במילים "אפילו תעשה כך וכך…" בדיוק לאותו מסר. למרבה ההפתעה, ה'אפילו' עצמו הוא התכה של צורה קודמת, שמופיעה במשנה הארץ-ישראלית כך: "אף-אילו". שתי המילים התמזגו לצורה "אפילו". אך זה לא נעצר כאן: צירוף המילים "אף אילו", הוא למעשה חיזוק של הצורה 'אילו' לבדה, שגם היא הביעה בעבר מסר דומה, כאשר ה'אף' נחלץ לעזרתה של ה'אילו'. ואם לא די בכך, הצורה 'אילו' גם היא התכה של שתי מילים בעלות אותו מטען, 'אם' ו-'לו', שיכולות לשמש גם הן באותה צורה במשפט. או בקיצור: אם לו ← אילו ← אף אילו ← אפילו ← אפילו אם ← אפילים?
האטימולוגיה של מילים היא אינסופית, ונסתפק רק בחידה אחת נוספת, גם היא בהשראת ספרו של דויטשר. המשפט "למרות שהפוסק השנון התחבט בסוגיה, הוא הכריע לבסוף באופן נחרץ", ברור לכל ישראלי בן ימינו. אולם, איזו משמעות תתקבל למשפט אחרי עבודה בלשנית "ארכאולוגית"? לוּ הוא היה נאמר כפי שהוא בנקודת זמן רחוקה בהיסטוריה, כך הוא היה מובן: "למרוד שהחותך החד הרביץ לעצמו בהליכה, הוא הוריד לברכיים לבסוף באופן שרוט".
ברור שהמשפט לפי פרשנותו ההיסטורית חסר מובן כיום, בדיוק בגלל תהליכי השחיקה שעברו על המילים הללו: משמעותה המקורית של המילה 'למרות' היא למרוד, ובאופן די ברור היא התגלגלה למילה שמביעה לעומתיות. 'פוסק' פירושו בארמית 'חותך', וגם כאן ההיגיון ברור – חיתוך היא מטאפורה ליכולת קבלת החלטות שנדרשת מפוסק. 'שנון' כיום עניינו סרקסטי, או חד מחשבה, ויש להניח שהדבר נלקח במטאפורה מ'שיניים', שבטבע הן חדות וגם נושכות. הקשר ברור. הלאה: 'התחבט' הוא פעולה עצמית משורש ח.ב.ט, שהקשר בינו ובין התלבטות לא מופרך – בדומה לביטוי "אכול ספקות". 'סוגיה' היא הצורה הארמית של הליכה, בדומה למשמעות שקיבלה המילה 'הלכה'. 'הכריע' מלשון כ.ר.ע – הוריד מישהו אחר על ברכיו. גם כאן הקשר ברור, הכרעה היא סוג של הכנעה (המתבטאת בהורדה על הברכיים) – הכנעת הספק. 'אופן' – אפשר לדון האם הוא גלגול של המילה התנ"כית המבטאת גלגל ("אופני מרכבותיו"). 'נחרץ' – מלשון חריצים, שריטות. ניתן להבין גם פה את הקשר: דבר חד יכול לחתוך ולחרוץ.
גם כאן, איש לא קבע שהמילים הללו יישחקו ויחליפו משמעות, או ישמשו מטאפורות למילים אחרות. זהו תהליך שנמשך שנים ונוצר באופן ספונטי על-ידי דוברי שפה רבים, שהופכים אותה לאתר זיכרון חי למילים ומושגים מהעבר.
המון אדם אפוא, מסוגל ליצור במהלך אינספור אינטרקציות אקראיות ו"מבולגנות", מוסדות מתוחכמים, יעילים, מורכבים ומתואמים להפליא כמו השפה האנושית, בלי יד מכוון, ולהשתמש בו באופן יעיל מבלי שמישהו יהיה באמת מודע לכל עומקו והיקפו. אותו המון שאוצרות לשונו יצרו את התנ"ך, וגם מילים כמו "יישום" "דיבוב" "אחסון' ו"לדווח", איננו זקוק לשום אקדמיה מכוונת.
בינתיים, נוכח הצלחתם המטאורית של חברי האקדמיה ללשון לשרש מילים "מוטעות" שהתקבלו בציבור, ולהשריש מילים "מדויקות" שהם חפצים להנחיל, נראה שיותר משהם מעצבים שפה לעם, הם מעצבים שפה לעצמם: יושבים להם אנשים בחדרים ממוזגים, ומנהלים דיונים מעמיקים באיזו שפה הם ידברו ביניהם. מחזה מוזר.
אגב, מרתק לעיין בפרוטוקולים של ישיבות האקדמיה ללשון בראשית דרכה. כפי שנכתב בתחילת המאמר, ההיבריס וההתנשאות אכן שולטים בכל מיזם של הנדסת תרבות:
תפקידה של האקדמיה הוא לשמור על הלשון העברית הקיימת, ולא להיגרר אחר חידושים של אנשים שלא קראו ולא שנו ולא למדו עברית, וחוש לשונם הוא גרמני או אנגלי, (ישיבת המליאה סג) ; אין לנו עסק בעם מגובש בעל מסורת רצופה. אנו פועלים בעם העשוי טלאים טלאים, ואין תווית המדינה מחפה ומכסה על העובדה הזו. העם זקוק להדרכה (ישיבה קט) ; וכמובן – גם המילים "בורות הציבור" (ישיבה קמ) לא נעדרו מהישיבות.
למרבה התמהון, אפילו מההתנשאות ומהמקצועיות של חברי האקדמיה ללשון כבר לא נשאר הרבה. כיום, כדי לשרוד את הביקורת הציבורית, האקדמיה יוצאת במיזמים פופולריים דוגמת "מן השטח", שהיא בקשה לעזרת הציבור במציאת מילים. ואם אפילו חברי האקדמיה ללשון כבר תוהים על ההצדקה לקיומה ומבקשים את עזרת הציבור, מה יגידו אזובי הקיר?
כלכלה, שפה ושמרנות
הדבר נכון להיבטים רבים נוספים של חיינו, בייחוד לכלכלה. במקום ידו המכוונת של הממשל, ניתן להסתפק ב"יד הנעלמה" של אדם סמית, שעושה את העבודה הרבה יותר טוב. מילטון פרידמן, בקטע מרתק ומפורסם בן שבע דקות, מדגים בדיוק את העניין הזה: למרבה האבסורד, אין אף אדם בעולם שיודע באמת כיצד להכין עיפרון פשוט מא' ועד ת' (החל מכריית העופרת, דרך עיבוד העץ וכד'), ובכל זאת, במערכת תיאומים מורכבת ומסועפת שאיננה עוברת הכוונה ממשלתית, העיפרון מיוצר לבסוף.
אם תרצו, זוהי כל התורה השמרנית על רגל אחת: אל תפריעו לחברה ליצור בקלות ובאופן ספונטני, את מה שאף גוף אחר – מתוחכם ככל שיהיה – לא יצליח לעשות גם בהרבה מאמץ. ובטח שאל תקצו לכך את המיסים של האזרחים.
ובחזרה לאקדמיה ללשון עברית. דבריה של פרופ' מירה אריאל יכולים לשמש סיכום נאה לדברים:
אני חושבת שהאקדמיה ללשון היא מוסד ארכאי לחלוטין. שפה משתנה מעצמה, מתוך היגיון פנימי ומתוך שימוש שאנשים עושים בה, ואין כל מקום להכתיב מלמעלה צורה נכונה או לא נכונה. זה כמו שתהיה מועצת אופנה שתחליט מה האופנה. מה שלא שימושי נופל ומת, ודוברי שפה יודעים לייצר לעצמם מכשיר יעיל להפליא.
אה, ועדיין לא דיברנו על האקדמיה ללשון הערבית.
מר בעז לוי ומערכת מידה,
מותר בהחלט לכתוב מאמר שבו מסבירים לציבור שהאקדמיה ללשון עברית היא מוסד מנוון ובזבזני שאין בו צורך. אולם אסור בתכלית האיסור, בהקשר שכזה, להציג תמונה חלקית ולפיכך מעוותת של פועלה של האקדמיה. מה לגבי פרויקט התלמוד הירושלמי שהוציאה האקדמיה? הוצאת הספרים? כתב העת? לא רק 'חידושי מילים' בחדרים ממוזגים יש שם, אלא גם מפעלים מרשימים של לשונאים מקצוענים. הנסיון לעצב את שיפוטו של הקורא תוך הבאת מידע חלקי הוא לא הוגן, הגם שאין ספק שכותב המאמר יודע את כל הפרטים.
ציטוט מתוך המאמר:
"מלבד חידוש מילים שטעמן מוטל בספק, האקדמיה ללשון משקיעה כבר שנים ארוכות גם ביצירת מילון עברי-עברי מקיף, שהצורך בו לאחר תקדימים כמו מילון אבן-שושן מוטל בספק".
שיבוטה, אתה לא מצפה שאמנה את כל המפעלים שלה, נכון?
מה גם, שמה שמנית איננו סיבה למסיבה: הוצאת ספרים? יש הרבה כאלה, כתב עת? לא חסר בארץ, פרויקט התלמוד הירושלמי? יש מספיק חוקרים באקדמיה.
מר לוי היקר,
מה בדיוק בקשת להראות לי? שטרחת לציין שפרט לחידושי מילים האקדמיה עובדת על מילון שאין בו צורך? נדמה לך שעכשיו הוכחת שאתה מייצג את מפעלה של האקדמיה באופן הוגן? נראה שלא הבנת את דברי.
ולעצם העניין:
אשר למילון שברוב יהירותך טענת ש"הצורך בו מוטל בספק": מדובר על פרויקט מילוני עברי בהיקף חסר תקדים, שבו לצד כל מילה עברית יופיעו כל מקורותיה והופעותיה במקורות. אבן שושן ובן-יהודה היו הראשונים להתפעל ממפעל כזה, וכן כל מי שהעברית קרובה ללבו. אבל אתה הרי 'מעל כל זה', וממש קשה להרשים אותך. באותה מידה אתה ממש לא רואה 'סיבה למסיבה' בהוצאה ראשונה של כתב יד ליידן של התלמוד הירושלמי. זכותך כמובן להיות אדיש, אבל דע זה שלא מלמד טובות על יחסך לאוצרות הרוח של עמנו.
אשר לשאלתך, בוודאי שאני מצפה שתמנה את המפעלים של האקדמיה כשאתה טוען שצריך לסגור אותה. ואתה הרי עושה זאת, רק בחוסר הגינות משווע: אצה לך הדרך לקשקש ללא הרף על חידוש מלים עבריות (שהוא באמת קצת מגוחך), על עפרונות ודרך יצורם, על תיאוריות של היווצרות שפה מלוות בדוגמאות ארכניות; לעומת זאת אתה מתקשה לכתוב שהאקדמיה הוציאה מהדורה של התלמוד, שיש לה כתב עת ללשון עברית שפועל עשרות שנים ופורסמו בו אינספור מאמרים חשובים, הוצאת ספרים שמתפרסמים בה מעת לעת מחקרים גדולים, שהיו חברים באקדמיה כמעט כל גאוני ישראל שעסקו בלשון עברית, וכיו"ב? שנינו יודעים שלא ציינת זאת, לא בשל חוסר מקום, אלא בשל אי-ידיעה או הסתרה או שיפוט שגוי. בשלושת המקרים מצבך לא טוב.
לסיום אציין, סתם כך, שאני בוודאי לא חבר באקדמיה ואין לי שום קשר אליה. אני פשוט יודע להעריך הישגים ממשיים, לא ממהר כמוך לזלזל באופן בלתי הגון באנשים רציניים, ויש לי אלרגיה לכתבים נרגנים שלא מבינים על מה הם כותבים.
מר שיבוטה, אם אתה חושב שהאקדמיה חשובה זאת זכותך, אתה מוזמן לתרום כספים ולממן את המועסקים שם. אני אישית מעדיף לקחת את ה 5 שקל שלי ולקנות איתו משהו אחר היות ואני לא אשתמש במילון שלהם כניראה, לא אקרא את כתב העת וכל שאר ה״מפעלים״ שלהם לא מעניינים אחרת הייתי יודע שהם קיימים לפני שקראתי את הכתבה של בעז.
הבעיה עם הגישה שלך אליעזר – היא הכפייה.
לשיטתך יש צורך באקדמיה ללשון, אז כולם חייבים לשלם בשביל לספק את תאוותיך.
אני לא רואה במוסד הזה ערך. אתה כן? נהדר! תרום לו מכספיך. למה אתה מכניס לי ולשכמותי יד לכיס?!
אין לי בעיה עם רצונותיך, למעט העובדה שאתה כופה אותם עלי.
שלום גיל,
צריך להעמיד דברים על דיוקם: לא ידעתי עליהם גם אחרי שקראת את הכתבה של בעז. למדת עליהם רק אחרי שקראת את התגובה *שלי*, וזו בדיוק הנקודה כאן.
שנית, אני מבין שקפה בקופיקס יותר חשוב לך מתלמוד וממילון עברי מקיף וכד'. אז בנקודה זו באמת נגמר הויכוח ביננו.
על כל מפעל של האקדמיה ללשון, אני יכול להביא עשרת אלפים שנעשו ביוזמה פרטית.
בעז, מאחר ואתה בוחר לא להשיב לטענותי, אלא לטענות אחרות לגמרי שלא אני טענתי, לא נותר לי אלא לאחל לך דרך צלחה. אני מקווה שלמדת את הלקח, ולהבא תנהג בהגינות רבה יותר כאתה קורא בפומבי לסגירת מוסדות כאלה או אחרים.
האקדמיה ללשון עברית: 47.15 משרות
האקדמיה ללשון ערבית: 4.25 משרות
מקור: הממונה על השכר באוצר, 2011
לאחרונה מתרבות באתר כתבות מתלהמות ומגמתיות, בדיוק כמו אלה שמייסדי האתר יצאו נגדן עת הקימו את האתר.
האם הכל כשר על מנת להצדיק את עקרונות הכלכלה החופשית?
חבל.
מה מתלהם ומגמתי בכתבה? האם כותב התגובה מסוגל לנהל דיון אמיתי או רק להטיל רפש ללא שום ביסוס?
הטענה העיקרית בכתבה היא ששפות מתפתחות לבד ואין שום יכולת או סיבה לתכנן אותן. מבחינה אמפירית, הכותב צודק – לא קיים עם ששפתו תוכננה מהמסד לטפחות.
אז למה לעזאזל כספי המיסים שלנו הולכים לשטויות?
מאמר מצוין בועז.
מאמר שקצת מעליב את הקוראים- כפי שנכתב, האקדמיה ללשון העברית לא מתמצה בהמצאת מילים או השרשת מילים. ערך מאוד גדול יש לאקדמיה כמוסד מחקר (ולמי שמתכנן להגיב שבשביל זה יש אוניברסיטה, אז יתפלא כבודו- יש המון מוסדות מחקר של האוניברסיטה, חיצוניים לאוניברסיטה ושפועלים איתה, במקביל לה ובהתמחויות דומות ושונות).
בנוסף, על אף הנסיונות לעיתים הכושלים, יש גם נסיונות יפים כמו קולנוע ואפילו המילה "עיפרון" בה השכלתם להשתמש כאן. לא צרי לשפוך את התינוק עם המים וגם תמיכה בגישה הליברלית הופכת להיות מאוד מעיקה אם היא לא מסוייגת כלל. ברור מה האג'נדה של האתר הזה, אבל אל תחרגו מהמתווה ה"עיתונאי" שאתם עצמכם טענתם שנכון לקיימו.
ראה תגובתי למעלה.
הרשה לי להטיל ספק בכך שעמך ישראל לא היה מצליח למצוא מילה חלופית למילים כמו קולנוע או עיפרון. בשביל זה לא צריך להחזיק מוסד.
הבעיה אינה באקדמיה ללשון כמוסד מחקרי (למרות שיתכבד כבודו להוכיח מה המוסד המכובד בעצם הועיל לנו בכובעו המחקרי), אלא בגבהות הלב וטמטום המוח שהוביל חבורת אנשים לחשוב שעוצמם וכח ידם לבדו יכול לתכנן דברים בלתי מתוכננים בעליל, כמו שפה.
הוויכוח כאן הוא על חוסר התוכלת ובזבוז כספים המשווע שבגישה הריכוזית תכנונית שכופה עצמה על כל פינה בחיים בה יש חירות.
בדיוק כמו ש"מדעני" האקלים מנסים לתכנן לנו את האקלים. או טיפשים שחושבים שניתן לתכנן את מחירי המניות בבורסה, או סוציאליסטים שחושבים שניתן לתכנן התנהגות של מיליוני בני אדם.
תבינו, זה גדול עליכם. זה חזק מכם. לעולם נחייה בחוסר וודאות מה צופן בחובו העתיד. לעולם לא נוכל לשלוט בהכל.
דחילק. תרפו.
הדגש הנכון של המאמר הוא על ניסיון לשלוט בשפה. שפה מתפתחת מעצמה, לא לפי הוראותיהם של חכמי האקדמיה – כפי שמוכיחה גם קבלתם של כמה חידושי מילים פרי האקדמיה, שכן ההחלטה מה יתקבל ומה לא הייתה בידי… ההמון.
לפעמים יש צורך במוסד,מנחה במיוחד כאשר הציבור באמת בור בשפתו. איננו מכירים את מקורותינו ואנו משתמשים ביום יום,במילים,לועזיות שיש להן תחלופות עבריות מקוריות קלות יותר על תחבירנו. אנו אכן מאמצים תחבירים לא לנו כמו כתיבת זה במקום,הוא וכן,הלאה.
אל לנו לזלזל בחבורת האנשים המתמחים במקצוע מסויים ומנסים להנחיל. אותו לכלל. אלמלא האקדמיה והוועד השפה העברית לא היית קמה לתחייה. אלמלא הכוונתם שפתנו היית דלה. קשה להאמין שמישהו היה מוצא את השורש טוס,ומשייך אותו לאווירון. רק יחידי,סגולה כמו,ביאליק טשרניחובסקי בן,יהודה ודומיהם מכירים את אוצרות,השפה העברית.
כולנו שמחים להגיד טייסת במקום אווירנת ולדעת להגיד סוכרת ולא סכרת.
יש צורך באנשי מקצוע שיכווינו. מאמרך מזכיר את הקומוניזם שטוען שיש לבאר את האנכרוניסטיות ודי פופוליסט. אני חשתי נעלב כשקראתי אותו.
בנוגע למילה אקדמיה. הם מסבירים באחת התשובות,מדוע לא חיפשו חלופה ושהומעו חהם חלופות על ידי,הממשל
הפוך גוטה, הפוך.
אליעזר בן יהודה נפטר 27 שנה לפני קום המדינה. ביאליק 13. וטשרניחובסקי 5.
השפה העברית קמה לתחייה מחודשת הרבה לפני שיד ממשלתית מכוונת ניסתה להחיות אותה.
יחידי הסגולה שציינת קמו, חקרו ועשו ללא תקציב ממשלתי. מה שמוכיח שאוצרות הרוח של עם אינם תלויים ברצונם הטוב של פקידי הממשלה. או בקיצור, אתה שוב משלה את עצמך שניתן לעצב כל פן במציאות אם רק הממשלה תשפוך לשם מספיק כסף. זה לא עובד ככה. יש דברים שהם מחוץ ליכולת התכנונית של בני האדם. שפה היא אחת מהם.
אמיר, נקודה למחשבה: אילו האקדמיה לא הייתה קיימת, ייתכן מאוד כי מספר המילים הלועזיות בעברית המודרנית היה עולה על גדותיו, ובמקום מחשב, מסך, אחסון, מדפסת ושאר המונחים שהיום נראים טבעיים ביותר, היינו משתמשים בומפיוטר, דיספליי, הוסטינג ופרינטר.
כדי לחרוץ את גורלה של האקדמיה ללשון, יש לשאול שתי שאלות: 1. האם המוסד הזה נחוץ? 2. האם הממשלה חייבת לממן את הפעילות שלו? אפשר להסכים עם כותב המאמר כי תורם פרטי וולונטרי עדיף על פני משלם מסים שברוב המקרים זקוק לאקדמיה כלשלג דאשתקד. לגבי השאלה הראשונה, לי אישית נראה שלולא האקדמיה, העברית המודרנית הייתה נראית כמו העברית הרבנית. מין תערובת מוזרה של עברית ולועזית בתעתיק יידישאי, "נסעתי לביבליאָטעק במעטראָ, אחר כך אכלתי ברעסטאָראן,התחיל הגשם, אז פתחתי את האמברעלא" וכו' וכו'
ממתי האקדמיה ללשון עברית מתחברת לשמאל. מי כמוני ימנית אדוקה מחוברת היטב לשפה ומתחלחלת רק על המחשבה של העילגים לסרס אותה.
השקלים שלי מתבזבזים בלי סוף על המון ממרחבי הבירוקרטיה. אתגבר אם איזה שקל יגיע גם ללשונאים
האקדמיה עצמה מכירה במגבלותיה, היא אינה קובעת עוד את הלשון אלא מציעה ומיעצת. חוקרי האקדמיה מגישים לציבור מחקרים ומידע חשובים, בראשם מפעל 'מאגרים' והמילון ההיסטורי הנגישים חינם לכל אדם, וכן דנים ומשיבים לכל שואל בשאלות לשוניות רבות. באתר האקדמיה יש ונוסף כל הזמן מידע חשוב ומסביר פנים בכל פינה ופינה של הלשון. אקדמיה ללשון קיימת היום גם לשפה האנגלית, הספרדית ועוד.
את כל זה כתבתי מנסיוני כאדם שנהנה רבות ממפעלי האקדמיה. האקדמיה ללשון עברית היא תפארת וכבוד לעם ישראל ולמדינתו.