ליברמן ניצח בבית-המשפט, אבל הפרקליטות לא תשלם מחיר, והרוויחה 15 שנות הכפשה. אז מי מפסיד? הדמוקרטיה הישראלית
לאליטה מסוימת בישראל יש תפיסה חדשנית ויוצאת-דופן של דמוקרטיה. לדעתה דמוקרטיה איננה שיטת משטר שמהותה עקרון הרוב ושלטון העם, אלא משטר שבליבו עומדות "זכויות אדם". חסידי הרעיון החדשני מכנים אותו "דמוקרטיה מהותית", ובפשטות הוא קובע שעיקר הדמוקרטיה נעוץ בתיאוריה משפטית מופשטת של זכויות אדם, שיש להפקידה בידי מומחים משפטיים. "המהפכה החוקתית" של אהרן ברק מבטאת את ההשלכות של הגישה על המבנה החוקתי של המשטר בישראל, בהשליטה את סמכות בית-המשפט על הכנסת.
נבחרי ציבור אינם אזרחים רגילים
בדמוקרטיה במובנה הרגיל, לנבחר ציבור יש מעמד מיוחד. הדבר מקובל על הכל, כולל השמאל, לפחות כל עוד מדובר בפוליטיקאי מן השמאל. למשל, מוסכם כי רצח של מנהיג פוליטי איננו רצח רגיל, מפני שמדובר בהפעלת אלימות לא רק כלפי האדם היחיד, אלא גם בניסיון למנוע את מימוש רצונם של כל בוחריו. לכן, הפגיעה בעקרון השוויון לטובת הפוליטיקאי היא מוצדקת, כל עוד זוכרים כי הזכות לבחור ולהיות מיוצג היא זכות שאין יסודית ממנה בדמוקרטיה.
אלא שאחת מתוצאות הלוואי של השתלטות תפיסת "הדמוקרטיה המהותית" היא החלשת חשיבות הייצוג הפוליטי על חשבון העצמת מערכות המשפט. העיקרון של "שלטון החוק" נתפס בישראל כצידוק להתערבות של מערכות המשפט בהחלטות שבאופן דמוקרטי רגיל מופקדות בידי הבוחר והרשויות הנבחרות. למשל, רק לאחרונה ביטל בית-המשפט, בניגוד חריף וחד-משמעי ללשון החוק, את כהונתם של ראשי עיר שנבחרו וכיהנו באופן דמוקרטי. גם הטענה ש"פוליטיקאים מושחתים" ואי-אפשר לסמוך עליהם בעוד השופטים הם כמלאכי מרום, עוברת כחוט השני בשלל פרסומים בזכות האקטיביזם המשפטי בישראל.
המעשים הללו מבטאים נאמנה את תחושתם של רבים במערכות המשפטיות כי הם, מתוך הבנתם הייחודית ב"זכויות האדם" ו"שלטון החוק", צריכים להיות מרכזיים יותר מנבחרי הציבור. אבל עם כל הרצון הטוב, יש בכל זאת בעיה קטנה: הכוח, כפי שטען ליברל קלאסי אחד, משחית, ורשויות המשפט אינן יוצאות מכלל זה. בישראל הפכה החזקת תיקי פוליטיקאים בפרקליטות לאומנות; כבר לא מדובר רק בח"כים ושרים, אלא גם בראשי ממשלה שהיו תחת חקירה ארוכה, ואת כהונתם ליווה חשד מתמיד שהם פועלים כדי לרצות את תובעיהם ושופטיהם במקום את בוחריהם.
רק מעטים מן הנאשמים העזו לצאת נגד המערכת המשפטית, ואחת הסיבות לכך היא השתרשות הרעיון כי המשפט נקי, ראוי וצודק יותר מן הפוליטיקה. על מצב זה, בו הפרקליטים והשופטים הם בעלי שררה מוחלטת ביחס לפוליטיקאים, מגוננים בחירוף-נפש בתקשורת, באקדמיה, במגזר השלישי, וברשויות המשפט. מי יעז לומר כי זכותו של פוליטיקאי לכהן כנבחר ציבור צריכה לגבור על דעתם של שופטים בעניין קלון או של יועצים משפטיים בעניין אשמה? הרי זה אנטי-דמוקרטי לתת לקהל הרגשני והנבער לגבור על תבונת השופט וצדק המשפט!
לא רק ליברמן הוכפש
אביגדור ליברמן הוא לא רק איש ימין, אלא גם מי שסרב, באומץ בלתי-מבוטל יש לציין, לשתף פעולה עם תלייניו המשפטנים. מסיבה כפולה זו הוא זכה ליחס רע במיוחד. אלא שלא רק ליברמן עבר התעללות; כל מצביעיו ובוחריו הושפלו והושתקו. הסיפור של ליברמן איננו רק אישי; זהו סיפור מאבקם של משפטנים יהירים – שמן הסתם גם אינם ברובם בוחרי ליברמן – בדמוקרטיה הישראלית.
וכך, אף-על-פי שליברמן זוכה, הפרקליטות לא הפסידה דבר. היא השחירה את ליברמן, ואיתו ציבור שלם של אנשי ימין ויוצאי חבר-העמים, במשך כעשור וחצי, ואיש בפרקליטות לא ישלם על כך מחיר כלשהו. זהו ניצחון מובהק של חוסר-צדק, מצב בלתי-נסבל לחברה דמוקרטית.
המסקנה ברורה. יש לשים קץ לשלטון המשפטנים. מערכות המשפט בישראל חטפו את הדמוקרטיה מידי הציבור, ונציגיו חייבים לדרוש אותה חזרה, על-ידי הצבת סייגים וגבולות ברורים לכוחן. עוד קודם לכן יש להשיב למקומה הראוי את התפיסה כי מהות הדמוקרטיה היא פרשנות משפטית לתיאוריה מופשטת של זכויות אדם: רעיון אקדמי מופרך גם אם חביב, שאולי אינו מזיק בסמינר אזוטרי כלשהו בין כתלי הפקולטה למשפטים, אך יש להרחיק אותו מכל מוסדות השלטון.
הייתי מעדיף שמערכת המשפט תשים לעצה סייגים ותחזור למקומה כרשות שופטת ולא בנסיונה להיות רשות מבצעת. אם ידרשו לתת לה סייגים מטעם הרשות המחוקקת זה יהיה ממש רע לכולנו.
דרך אגב- מספיק רק לבטל את החלק בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו שעליו התבססה כל הפסיקה של ברק שהובילה למהפכה האקטיביסטית הזו של מערכת המשפט. סעיף קטן בחוק יסוד שדורש שינוי שכל חובב דמוקרטיה חייב להסכים לו.
http://www.youtube.com/watch?v=Wx1B7Tsq4js
לבית המשפט אין ארנק ואין חרב, והוא עובד עם מה שנותנים לו. השופטים לא לקחו לעצמם את הכוח הזה אלא קיבלו אותו מהרשויות ומהציבור. הכנסת היא זו שצריכה לשאול את עצמה איך קרה שהשופטים קיבלו פתאום מעמד של מחוקקים, והתשובה נמצאת בכיוון של האופן המגוחך והפופוליסטי שהכנסת מתנהלת בו לפחות מאז שנות ה-80.
הפרקליטות מערכת דורסנית ועריצה ביותר
דמוקרטיה פירושה המילולי שלטון העם. האמצעי לדמוקרטיה ריבון המורכב מנציגים נבחרים ואלו מחוקקים מטעמו לטעמו והעיקר למענו. בדמוקרטיה – שלטון העם מתקיים שלטון החוק המחייב את כולם, בשלטון החוק הכונה היא שעל האזרחים וכך גם על השלטון להכיר בעליונות החוק לקימו ורק לפיו לפעול. במצב של שלטון החוק מערכת החוקים מחייבת את כפיפות כולם אליה, את האזרחים וכמותם גם את הרשויות. לאזרחים מותר הכל להוציא מה שאיננו חוקי לרשויות והממלאים תפקיד בהן ככאלה, מותר להם רק מה שכתוב בחוק. עליונות החוק היא המעניקה לאנשים ביטחון חירות ושאר שירותים. במדינה דמוקרטית חייב להתקיים שויון בפני החוק.
זהו המצב התקין. אלא שבישראל רשויות החוק החליטו שדמוקרטיה פרושה לא שלטון העם אלא רק "שלטון החוק" ובשל הכוח הרב הניתן להן אף הרחיקו לכת והחליטו שהן עצמן החוק! רשויות החוק רואות את עצמן כחוק בהתגלמותו ומזהות את שלטונן עם "שלטון החוק". לכן על פי התפישה הרודנית של רשויות אכיפת החוק ועמן חסידיהם – חלק לא מבוטל בעם, רשויות החוק הן עצמן החוק ולכן => הן "ה" דמוקרטיה" על כן => דמוקרטיה הינה שלטון ללא מיצרים שלהן => מכאן שכל פיקוח עליהן ודרישה מהן לנהוג על פי החוק, הינו => פגיעה בשלטונן המוחלט ומכאן => פגיעה ב"שלטון החוק" על כן גם => פגיעה בדמוקרטיה. רשויות החוק וחסידיהן השוטים מזהירים שאסור "להפריע" לפרקליטות, אסור לפקח עליה כיון שזו "פגיעה אנושה בדמוקרטיה"
שלטון החוק פירושו שגם על הרשויות לנהוג לפי החוק אך החוק איננו מופעל לגביהן. הפרקליטות מעולם לא רשמה כתב אישום נגד חוקרי משטרה אשר זיופים רבים וגלויים לה – מי שיודע אחרת שיקום! במקום זאת הפרקליטות משלימה את רמאויות המשטרה מסתירה את הביכול הראיות שניכר בהן מייד שהן מזוייפות ומציגה את אותן כביכול ראיות שהזיוף בהן אינו גלוי כל כך. בכך הפרקליטות נוטלת חלק במעשים הפליליים ומוסיפה את שלה. הפרקליטות משמיעה חזור והשמע את הביטוי "שלטון החוק" – הכל נעשה בשם "שלטון החוק" ועוד מזהירים אותנו הציבור מפני אנרכיה. לכן קידום "השגים" – כמו הרשעות שוא שהרשויות עצמן הציבו גם אם מנוגדות לחוק, הוא בעינהן קידום שלטון החוק. רשויות החוק ובעלי התפקידים בהן רואים את עצמם כבעלי סמכות כפיה על אזרחים אך לא כמחויבים הם עצמם לנהוג לפי החוק. כל דרך כשרה לכך כולל פריעת חוקים. האנרכיה הינה לא אחרת מאשר רשויות האכיפה ובתוכן לפרקליטות חלק מכובד מאוד. כיון שהפרקליטות איננה משתדלת לשמור על החוק, עבריינות שלטונית נעשית כדבר שבשגרה כשרשויות החוק העברניות מחפות זו על זו, הכל בשם "שלטון החוק".
לרשות הפרקליטות עומדת המשטרה אשר מוסרת לה את כל חומר החקירה. הפרקליטות יכולה להורות למשטרה להשלים חקירה, היא יכולה לחקור לודא בעצמה, להחליט לסגור תיק או להגיש כתב אישום. לאזרח/נאשם לא עומדת לרשותו המשטרה כדי שיורה לה להשלים חקירה או לעין מחדש במסקנותיה. אין לו יכולת לחקור בעצמו והוא חייב להסתמך על מה שפרקליטות מואילה למסור לו. מה עוד שמסקנותיו לא מתקבלות בפרקליטות או בבית המשפט. כל זאת למרות שלכל נאשם חייבת להנתן זכות הגנה ולכן זכות לעין ולהעתיק את חומר החקירה. ——
לשון החוק לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי:
" 74. עיון בחומר החקירה [67] [תיקון: תשנ"ה, תש"ע(2)]
(א) הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו.
(ב) נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו".
לנאשמים רבים הפרקליטות בניגוד לחוק מסרבת לאפשר לעין ולצלם את חומר החקירה. סנגורים הבאים לקבל את חומר החקירה מנועים לפי כללי האתיקה אותם קבעה לשכת עורי הדין, לצלם לוידאו וכך לתעד את התנהגות הפרקליטים. הפרקליטות מסתירה חומרי חקירה בתירוצי תקלות מסוגים שונים. פרקליטים רבים אינם מוסרים את כל החומר לנאשמים בטענה שהחומר שלא נמסר אינו קשור להרשעתם…כלומר החומר הוא דוקא לטובת הנאשם. זו גישתם במקום להתיחס אל כל החומר כדי להגיע לאמת גם אם הוא מוביל למסקנה שאין אשמה ואין הצדקה לכתב אישום. הם מנסים בכל דרך להשיג הרשעה, ומונעים מנאשמים הגנה לצורך זיכויים.
הפרקליטות זוכה לגיבוי בית המשפט, מחומר זה באים רוב השופטים ואם לא, הם מגיעים מהתביעה המשטרתית שהיא אף גרועה בהרבה מהפרקליטות [שופטים פליליים אחרים מגיעים מעריכת דין אזרחית, אין להם מושג בפלילים והם מסתגלים למקובל – הכל כדי להרשיע]. על כן לא כל השופטים נענים לבקשת הנאשמים לאפשר להשלים את החומר החסר. למרות שהמונח "חומר חקירה" הינו רחב שופטים יוצאי תביעה כמו מרים נאור טוענים כי "חייבת ההגנה להסתפק בהערכת הפרקליטות שאין בכוחם של הפרטים האמורים לסייע לה" וכן "נקודת המוצא היא "שפרקליטים ממלאים את תפקידם בנאמנות בהגינות ובמיומנות מקצועית", על ההגנה לקבל את קביעתם. השאלה היא למי התביעה נאמנה? זה בניגוד לחוק! וכמו גישת הפרקליטות שופטים טענו שאין לכלול כ"חומר החקירה " ראיות ששיכותן לתביעה רחוקה ושולית. זה מנוגד לכל התיחסות רצינית להוכחות לגביהן כל דבר הינו חשוב ואין לדעת מראש איזה חומר יכול להפריך אשמה ולהוכיח חפות ותכופות לכן נפסל. גישתם הינה פאשיסטית ביותר ומנוגדת להתימרות השופטים לדמוקרטיות, לעצמאות ואוביטיביות שיפוטית שהיא התכונה החשובה ביותר אצל שופט. כך עצם הזכות לקבל ולעין בחומר החקירה הוגבלה ביותר בדלת צדדית עד לביטול ערך. בשלב מאוחר יותר שפיטה אמנם החליטה על הקלה והרחבה של הפירוש למונח חומר חקירה וקבעה כי גילוי האמת העובדתית הינה ממטרות העל במשפט הפלילי. בית המשפט קבע: "..אל לתביעה להפעיל שיקול-דעת במה ראוי לו לסניגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו על-פי שיקול דעתו המקצועי". זאת ועוד נקבע כי : "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא בפניו". אלא שיחד עם זאת מייד "כאיזון" סייגו קביעתם בצורך ביסוד עובדתי ממשי כי חומר מסויים יסייע להגנה."ובלבד שקיים יסוד של ממש להשערה או לתקווה של הנאשם כי החומר אכן ישפיע על בירור האישום נגדו". באם הנאשם אינו מצליח להוכיח זאת, בית המשפט קובע כי החומר אינו להגנתו! השאלה כיצד יכולה ההגנה להוכיח אם לא ראתה את החומר? שהרי רק לאחר שרואים ולומדים את החומר יודעים מה יש בו!
בעוד שרשמית או תאורטית לנאשם זכות לעין בחומר החקירה, אין לו זכות להציג כל חומר חקירה בבית המשפט. כך שנאשם זקוק להוכחות לזיכויו אין בידו הזכות להציג זאת בבית המשפט. הנאשם לכל היותר יכול הוא עצמו או בעזרת בא כוחו לבקש מבית המשפט להורות לתביעה להציג את חומר החקירה. נאשם חף יודע שהוא חף והוא לעיתים גם יודע שקיימות הוכחות לחפותו – אכן נאשמים זקוקים להוכחות לחפותם, אך התובע יכול בכל תירוץ לסרב ובית המשפט הרואה עין בעין עם התביעה אינו מתערב!
תודות ליחסי הציבור וחסידיהן של הרשויות המדגישות את היותן אחראיות ל"שלטון החוק" אזרחים רבים אינם מודעים לעובדות אלו ואינם יכולים לחזות את התנהלותן והם מתודעים לה כמו אל רעם ביום בהיר. הפרקליטות פעם אחר פעם מוכיחה את חוסר עצמאותה וחוסר מקצועיותה בעשותה בדיוק את מה שמהשטרה מצפה מנה בחפותה על פשעי המשטרה.