כמעט בכל העולם כבר הבינו שאין להגביל ייצוא גז. אך ממשלת ישראל התעקשה, וחברת הקידוח החליטה להשעות את המיזם.
המדיניות הפופוליסטית של ממשלת ישראל בסוגיית הגז מתחילה לשאת פירות: חברת הקידוח של מאגר 'לויתן' הודיעה כי היא משעה את הקידוח, והציוד שלה יועבר למרבץ גז אחר • ככה זה כשמסרבים ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות, שהורידו תמלוגים לאפס ולא הטילו מגבלות על הייצוא • חכמי חלם, ירושלים 2013
סבי זכרונו לברכה נולד בעיירה פולנית בשם שברצ'ין. השם הזה אולי אינו אומר לכם הרבה, אך במיתולוגיה היהודית עיירה זו ידועה גם בשם חלם – המקום בו גאונים אדירים תכננו תכניות גרנדיוזיות, אשר פעם אחר פעם התרסקו אל קרקע המציאות העקשנית. בינתיים, מאורעות שונים אמנם הצליחו לרוקן את חלם מיהודיה, אך לו היו חיים היום זקני העיירה וחכמיה הגדולים – הם היו ודאי מביטים בהשתאות אל החלמאות שמגלים מיטב ראשיה שריה ויועציה של מדינת ישראל, בשעה שהם באים לעסוק בענף הגז המקומי.
לאחרונה התבשרנו ש'קידוח לויתן', אחת מתגליות הגז הגדולות בעולם בשנים האחרונות, יידחה בשנה לפחות. ציוד הקידוח של החברה נשלח למרבץ גז אחר בעולם, ואנחנו נצטרך להמתין בשקט לתורנו. הנזק – אין צורך לומר – הוא עצום: מדינת ישראל תפסיד משרות, הכנסות ממסים, ומינוף גיאו-פוליטי מול שכנותיה מצרים וירדן. משבר זה הוא הזדמנות טובה לבוא חשבון עם קובעי המדיניות בתחום הגז הטבעי בישראל, שסיפקו לנו כמה להיטים במשך השנים האחרונות.
ראשית, מועצת חכמי הוועדות: צמח וששינסקי. ברוב תבונתם של חכמי חלם המודרניים מוועדת ששינסקי, הוחלט להעלות רטרואקטיבית את המס על רווחי הגז, גם על תגליות קיימות. האורקלים שלנו כנראה שכחו את המשפט הלטיני המפורסם Quod licet Iovi, non licet bovi – מה שמותר ליופיטר אסור לשור – שכן הם החליטו על המהלך בהשראת מדינות ענק כמו ארצות-הברית, קנדה ורוסיה, שגם הן העלו לאחרונה את אחוזי המס על הרווח. יחי ההבדל הקטן: במדינות אלו קיימים מאגרי גז עצומים, ובנוסף יש בהן עבר והווה של תשתיות ותעשיית גז מפותחת. חברות הקידוח יעמדו בתור על מנת לשאוב גז במדינות הללו, גם אם אחוזי הרווח יהיו נמוכים יותר (ועדיין, במדינת אלברטה בקנדה חלה ירידה חדה בהפקה ופיתוח של בארות גז). בישראל לעומת זאת יש בעיקר עבר מפואר של פרטץ'.
חשוב לציין שבמדינות הקרובות לסדרי הגודל שלנו (ארגנטינה, בוליביה ווייטנאם), שבהן ננקטה מדיניות דומה על רווחי גז ונפט, חלה ירידה חדה בכמות המשאבים המיוצאים, וגם בהפקה לצרכים מקומיים של אותם משאבים.
במקביל להעלאת המס, החליטו בוועדה לשמור על תמלוגי הגז ברמתם הנוכחית (המס הוא על רווחים, התמלוגים הם על ההכנסות); המס על רווחי חברות הגז מסתכם בערך ב-60%, כאשר עוד לפני מיסוי הרווחים התמלוגים נוטלים מהן 12.5% מההכנסות. זאת, למרות שבמדינות המערב שבהן השתמשה הוועדה כנקודות ייחוס – אנגליה, נורבגיה ואוסטרליה – עומד שיעור התמלוגים על אפס.
ההיגיון שעמד בבסיס החלטת המדינות הללו להוריד את התמלוגים לאפס, ברור לכל כלכלן מתחיל: בעוד שמיסוי על רווחים אינו נכנס לפונקציית הרווח של החברות, ואינו מעוות את קבלת ההחלטות שלהן ואת התמריץ שלהן למקסם רווחים, תמלוגים דווקא כן משפיעים על ההחלטות ומעוותים אותן. חברי הוועדה אף מציינים זאת, אך משום מה לא מסיקים את המסקנות הנדרשות.
צמח וששינסקי מתחרים על ראשות מועצת חלם
למרות העלאת המס הרטרואקטיבית, תאוות הבצע המרושעת של האוסטרלים, האמריקנים והנתנייתים סנוורה אותם, והם המשיכו במאמציהם להוציא גז מעומק חמישה קילומטרים מתחת לפני הים. חברי ועדת צמח קינאו בהצלחתם של אחיהם מששינסקי, והחליטו להרעיב עוד קצת את הגמל, בתקווה שהוא יתרגל לא לאכול.
בפסקה הזויה שתיכנס לספר דברי הימים של הביורוקרטיה הישראלית, ציינו חברי הוועדה בדו"ח שלהם כיצד מדינות כמו בנגלדש, שקבעה ייצור גז לצרכים מקומיים למשך 50 שנה; טרינידד-טובגו שהגבילה 25% מייצור הגז לשימוש מקומי; ומצרים שרצתה לשמור 66% מהגז לעם המצרי הגאה – גרמו לחיסול של ענפי הגז המקומיים שלהן (במצרים שני מתקני קידוח מושבתים כיום, וטרינידד-טובגו ביטלה את המדיניות הזו בעקבות הנזקים שגרמה). המסקנה הבלתי-נתפסת של חברי הוועדה היתה… להגביל גם בישראל את ייצוא הגז ל47%(!):
מסקירה בינ"ל שביצעה הוועדה, עולה כי מספר מועט של מדינות בחרו לחייב אספקה למשק מקומי של חלק מהגז בשדות … מצרים ביקשה להבטיח כ-66% למשק המקומי (33% אספקה לצרכנים המקומיים ו-33% עתודות). מדיניות זו פגעה בתמריצים של היזמים והביאה להפסקת חיפוש ופיתוח שדות … אינדונזיה קבעה ב-2001 כי 25% מהגז המופק במדינה ייועד למשק המקומי. טרינידד-טובגו הנהיגה מדיניות של חובת אספקה למשק המקומי בהיקף של 25% מהגז המופק. מדיניות זו הביאה לנטישה של היזמים, ולאחרונה ממשלת טרינידד-טובגו ביטלה דרישה זו ... בהתאם לכך, המדיניות שהוועדה בחרה הינה שמרנית ביותר יחסית לעולם, כאשר למיטב ידיעת הוועדה אין כמעט מדינות שפועלות להבטחת צרכי המשק המקומי ברמה שמוצע בדו"ח הוועדה [53% לצרכים מקומיים].
אכן, מופת להיגיון בריא: אפילו חיוב של 25% לייצור מקומי פגע בתמריצים של חברות הגז, אז הבה נחייב אנחנו 53% לייצור מקומי.
כיום, מדינות המערב השונות נמנעות מהגבלות על הייצוא ברמות שעליהן דובר בוועדת צמח: נורבגיה מייצאת 96% מתפוקת הגז שלה, הולנד מייצאת 68% ובקנדה בוטלה כבר ב-1988 ההגבלה על ייצוא גז. בארצות-הברית, שהולכת והופכת ליצואנית גז נטו, וגם באוסטרליה, ממתינים לאישור עשרות מתקני הנזלה, שייצאו את הגז למדינות תאוות-אנרגיה.
הולכים עד הסוף המר
שוברי קופות נוספים של החלמאים הישראלים הם החלטת הממשלה להעתיק מחכמת החרטומים המצרים ולהעלות את הכמות שתוקצה לשימוש מקומי ל-60%; המאבקים בבתי המשפט בשאלה מי צריך להחליט – הכנסת או הממשלה – בנושא ייצוא הגז; סאגת מתקן הקליטה בעמק חפר; הקמת מערכת הזרמה תוך ארצית (ברוב מדינות המערב היא בבעלות חברות פרטיות); כשברקע כל אלו ממשיכה הקנייה של דלקים יקרים ומזהמים מחו"ל, ופגיעה במאזן המסחרי של ישראל.
השאלה הכלכלית-פילוסופית של שוק חופשי מול תכנון מרכזי, או השאלה המוסרית "של מי הגז הזה?", משניות כאן לחלוטין. במקרה הזה המדיניות הנכונה היתה להיות חכם ולא להיות צודק, ופשוט ללמוד מהצלחות או מכשלונות של אחרים בהפקת הגז. המצב היה טוב בהרבה אם מעורבותה של מדינת ישראל בסוגיה היתה מצומצמת, ולפחות לא חורגת מהמקובל בעולם: קביעת רגולציות ברורות ופשוטות על מנת להפחית אי-ודאות בקרב משקיעים (בשונה מהחקיקה הרטרואקטיבית שביצעה הממשלה), וקיצור ככל האפשר בהליכים הביורוקרטים בדרך להפקת הגז (למשל, מודל החכרת הקרקעות של הולנד, שפתר ביעילות את סוגיית הקצאת הקרקעות לתשתיות הגז).
לשיא היעילות והפשטות נדמה שהגיעה ארצות-הברית, שבה רק צריך להגיש בקשה רשמית לייצוא גז, ותו לא. אין מכסות ואין גיהנום ביורוקרטי.
לכל אלו מתווסף פקטור משמעותי נוסף: מצד אחד העולם צמא לגז ואנרגיה, ומחירי הגז (בעיקר במזרח הרחוק) הולכים ומטפסים; מצד שני, תגליות בתחום פצלי הגז – שנראה כי הם מצויים ברבות ממדינות תבל (פולין, גרמניה, ארה"ב, ארגנטינה, רוסיה ועוד) – עשויים לייתר את הצורך בגז, כנראה למשך 400 שנה. חלון ההזדמנויות לייצוא הולך אפוא ומצטמצם. הגישה האוטרקית של אספקת גז לעצמנו איננה עומדת במבחן התיאוריה הכלכלית, וחשוב מכך, במבחן המציאות.
כולנו זוכרים את החגיגות שערכו נבחרי ציבור שונים, כאשר עיניהם בוהקות והם חולמים על כסף שזורם מתמלוגי הגז ובונה כיתות לימוד מרופדות באייפדים, רכבת מגנטית מדן ועד אילת, ניתוחי לב פתוחים ברי השגה ואוצר מדינה שרק הולך ותופח. בינתיים, הגז ממשיך לשכב לו בנוחות במעבה האדמה, וכל החלומות המפוארים יורדים לטמיון (אגב, פירוש המילה המקורי הוא "אוצר המדינה"; הקדמונים עלו פה על משהו).
אולי בעוד כמה מאות שנים, כאשר צאצאינו ידברו על מקום אגדי שבו חיו גאונים גדולים עם כוונות טובות אך כושלות, הם יקראו להם "חכמי ירושלים" ולא "חכמי חלם".
מדוע אין מקור לציטטה שמופיעה במאמר? אפילו לא טרחת לכתוב מיהו זה שכתב את הפיסקה הזו.
אם יש לך טענה כלפי הדו"ח, לא עדיף לצטט מהדו"ח עצמו, במקום להביא ציטוט של בעל-דעה-אנונימי כלשהו?
כל קשר בין המאמר לבין המציאות מקרי לחלוטין.
– ייצוא הגז מארה"ב עומד היום על 4% , המגבלות הן אולי אחרות, אבל בפועל אין כמעט ייצוא למרות תעשייה מקומית משגשגת של ייצוא.
– הגז לא ממשיך לשכב במעבה האדמה – הוא זורם לכן דרך החיבור של מאגר תמר, והחברות מרוויחות יפה מאד ממכירה לשוק המקומי בישראל, לאחר המיסוי של ששנסקי.
– מערכת ההובלה של הגז בתוך ישראל – גם כאן היא פרטית. אבל זה לא מונע מחלמאות ממשלתית לעצור את זה. אם המדינה היא חלמאית בניהול, זה יכול לתקוע גם עסקים פרטיים.
– פגיעה במאזן המסחרי של ישראל – קשורה כמובן בהוזלת ערך הדולר מול השקל בגלל שישראל קונה פחות מזוט . הפגיעה הזאת תורע אם וכאשר ישראל תייצא גז.
– "תגליות בתחום פצלי הגז – שנראה כי הם מצויים ברבות ממדינות תבל (פולין, גרמניה, ארה”ב, ארגנטינה, רוסיה ועוד) – עשויים לייתר את הצורך בגז, כנראה למשך 400 שנה" – למה 400 שנה, אם אפשר לכתוב 400 אלף שנה, הנייר סופג את הכל. גודל מאגרי פצלי הגז שניתן להפיק טכנית דומה לגודל המאגרים המוכחים של הגז הטבעי הקונבנצונלי. זה בערך 60 שנות שימוש בגודל הצריכה של היום. אבל יש הבדל תהומי בין מאגרים שניתן באופן תאורטי להפיק באופן טכני (בלי שום שיקולי עלות, בלי לשאול כמה אנרגיה נצטרך להשקיע בהפקת אותה כמות של אנרגיה) לבין מאגרים מוכחים (כלומר שניתן גם כלכלית להפיק אותם). בסין לדוגמה יש מאגרי ענק של פצלי גז , אבל בעשור הקרוב הסינים מתכוונים להפיק כמות קטנה מאד לא בגלל שהם לא רוצים גז, אלא בגלל שיש להם קשיים טכנולוגיים – לדוגמה הם צריכים לשנע כמויות עצומות של מים לאיזורי הקידוח.
– 250 שנה של תגליות דלקים "חדשים" לא הביאו לכך שדלקים "ישנים" יהפכו למיותרים. לדוגמה נפט מלפני 150 שנה לא הפך את הפחם למיותר. מחיר הפחם עלה פי 4 בעשור האחרון.
– התחזית האחרונה של סוכנות האנרגיה הבינלאומית , לאחר שקלול כל עתודות הגז והנפט בפצלים השונים צופה עליה בשווקי הגז (יש 3 שווקים נפרדים) ועליה במחירי הנפט בעשורים הקרובים.
המס הכולל על הגז – תמלוגים (12%), מס חברות ומס שישנסקי הוא 60% וזה רק מיסוי אם מסתכלים מכירה בתוך ישראל. אם מסתכלים על מכירה לחו"ל אחוז המס נמוך בההרבה שכן רק אחוז המס של תמלוגים נשאר כפי שהוא, מס חברות ניתן להורדה דראסטית על ידי מכירה לחברות בת. מס ששינסקי מוטל על רווחים ולכן שוב ניתן לתחמן אותו כהוגן על ידי מכירה לחברות בת .
"מדינת ישראל תפסיד משרות, הכנסות ממסים, ומינוף גיאו-פוליטי מול שכנותיה מצרים וירדן"
– רוב המשרות בהן מדובר הן משרות של אנשים מחול שכן אין לישראלים ידע בהפקת גז או רצון לעבוד על אסדות קידוח ולהתחרות בהודים ופקיסטנים שעובדים במקוצעות אלה. האסדות נבנות בכל מקרה בחו"ל.
– הכנסות ממסיים – אכן נפסיד – אבל בעשור הקרוב ממילא רוב ההכנסות הן עקב שימוש בגז מקומי (והקטנת ייבוא דלק) ולא עקב ייצוא , הכנסת הכסף לקרן ששנסקי (למניעת מחלה הולנדית) ואז העברה של מה שהתקבל לתקציב. ההכנסות האלה בטלות בשישים לעומת ההנכסות של הגז כחסכון למשק.
– מינוף גאו פוליטי מול השכנות – גז הוא לעיתים קרובות מקור לחיכוחים. וכבר ראינו את זה מול מצרים. הם טענו שאנחנו קניניו את זה במחיר זול מידי בגלל שחיתות השלטון. כקונים הם יטענו שאנחנו מוכרים להם את הגז במחיר יקר מידי. הגז לא קרב בין המדינות. דבר דומה מתרחש ברוסיה מול אוקראינה בימים אלה. לפי עדות בוועדת צמח של ד"ר ברנדה שפר, "אין צינורות של שלום" אבל בישראל אף אחד אינו רוצה ללמוד ממחקרים ואפילו לא מהנסיון שלנו עצמנו.
טרינדד טובוגו ומדינות אחרות – הכותב מוזמן להשוות בין השטח הימי של טרינדד ומצבה הכלכלי ללא ייצוא (כמו גם מדינות אחרות שהוא מזכיר) לבין מדינת ישראל. כמו כן הוא מוזמן לחשב מתי יגמרו עתודות הגז של טרינדד שייצא כבר את רוב הגז שלה. הכותב "שוכח" שבמדינות שהוא ציין (לדוגמה מצרים, ארגנטינה) קבעו גם את מחירי הגז למחיר מקומי נמוך כך שלחברות לא משתלם להפיק גז.
גם לאחר מס ששנסיקי המשיכו להגיע לכאן חברות ולחפש כאן, אלא שאז הסתבר שמה שיוסי לונגיצקי אמר הוא נכון – את רוב מאגרי הגז הגדולים שיש כאן לגלות כבר גילו. המבנים שבהם מחפשים גז כיום הם מבנים גאולוגים שונים , פחות עשירים ולכן גם התוצאות פחות טובות. היות וישראל היא לא נורבגיה, השטח הימי שלנו קטן פי 120 מזו, אזי בשום מבנה מס, לא תהיה כאן בוננזה של מאות חברות.
מדינות משנות מיסוי רטואקטיבית כל הזמן. השאלה היא רק אם לחברות יש רווח שווה או מעל לממוצע בענף. העובדה היא שהממשלה משחקת בחברות לפי אינטרסים פוליטיים. לדוגמה BP היו כאן אבל ברחו לאחר שהתברר להם שאם יקדחו וימצאו גז הם לא יוכלו למכור לשוק המקומי.
אם החברות לא רוצות להפיק, הממדינה יכולה לעשות מה שמדינות אחרות עושות – לדאוג למימון ההפקה בעצמה (על ידי גיוס הון בארץ או בחו"ל – בדומה לתפקיד של תשובה – למדינה אפילו יש יתרון בגיוס ההון) ולקיחת קבלני משנה (כמו נובל, BP או קבלני משנה שנובל מזמינה מהם היום), יש חברות שישמחו לסייע בייעוץ מקצועי אם צריך (לדוגמה הנורבגים).
אז למה בעצם החברות מעכבות את הפיתוח? בכלל לא בגלל הייצוא, אלא בגלל שהממשלה מקיימת הליכי תכנון לא שקופים ותוך ריבים עם כל העולם ואשתו, כך שהתכנון הפיזי מתעקב. היבטים נוספים שמעודדים את החברות לעשות שרירים מול הממשלה הוא איום עליהם מצד הממונה על הגבלים עסקיים (שהרי הם מונופול, שלא יפוג גם אם יבואו הנה עוד חברות, שכן חוזי המכירה במשק כבר חתומים מול תמר, בניגוד לחוק ההסדרים ועם מחירים מונופוליים מפולפיים שהטילו את המיסוי של שישנסקי על הציבור), ובגלל שהממשלה הצהירה על תיקון הלקונה של המיסוי לייצוא