סוד הצמצום: 5 סיבות טובות להקטנת הממשלה

מדינת הרווחה הגדולה והחזקה, מביאה בכנפיה שפע נזקים ומחלות לחברה • מעל הכל, סובלות ממנה החירות האנושית, הדמוקרטיה והצמיחה הכלכלית • עם אוכלוסיה ש-20 אחוזים ממנה הם עובדי מדינה, הוצאה ציבורית של 45 אחוזים מהתוצר, לובינג אינטרסנטי ועריצות פקידותית, קשה לראות איך ממשיכים מכאן הלאה • מניפסט קצר עם חמש סיבות טובות מאוד לצמצמם את מנגנוני הממשלה 

באחת הרשימות הסרקסטיות והנהדרות שפרסם אפרים קישון, הוא מתאר את בהלת חודש דצמבר במשרדי הממשלה לקראת סיום שנת התקציב; כל השרים והפקידים אחוזי טירוף, נחפזים לכלות את עודפי התקציב שנשארו במשרדיהם בטרם תסתיים השנה. זאת מדוע? כדי ששר האוצר, האמון על תקציב המדינה, יראה שצורכי המשרד גדולים והכסף נוצל במלואו, וגם בשנה הבאה יעניק סכום מכובד שאיננו נופל מקודמו. וכך, היוזמות והארגונים הביזאריים ביותר שניתן להעלות על הדעת זוכים לפתע למימון נדיב של משרדי הממשלה, רק כדי שבשנה הבאה יוכלו האחרונים לבזבז סכום דומה.

והנה, הגיע חודש דצמבר, והתבשרנו על נס קטן שהתרחש במגזר הציבורי:

הוצאות משרדי הממשלה היו קטנות מהמשוער, דבר שתרם לצמצום הגירעון הצפוי בתקציב המדינה; במקום 4.5% של פער בין הכנסות להוצאות כפי שחשבו בתחילה, הגירעון יעמוד על 3%. אל ייקל הדבר בעיניכם, מדובר בכמה מליארדי שקלים טובים.

אז נכון, האמת היא שמשרדי הממשלה עדיין הצליחו להוציא יותר מבשנה הקודמת, ובכל זאת, מדובר בהישג ובסיבה-לא-רעה למסיבה – בתקווה שעם האוכל יבוא התיאבון, רק הפוך.

כדי שגם אנו נתרום את חלקנו לחיזוק המגמה המבורכת, מוגשות בזאת לשרי הממשלה חמש תובנות יקרות ערך, על החשיבות שבמגזר ציבורי קטן ורזה.

1. צמצום תופעת הלובינג

תופעת הלובינג, הנקראת גם שדולות, קבוצות אינטרס, או סתם הון-שלטון, ידועה לשמצה. ובצדק. התורה כולה מקופלת בדבריו של המאפיונר היהודי-אמריקני, מאיר לנסקי: "למדתי מאוחר מדי שהרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות, מאשר בדרכים לא חוקיות". או במילים אחרות: במגזר הציבורי והפוליטי מרוכז כוח רב, וניתן להשפיע עליו ולהשיג באמצעותו רווחים; הפיתוי לכך הוא גבוה מאוד.

בגדול, מדובר בגופים עתירי ממון, משאבים וידע, אשר טווים קשרים עם נבחרי ציבור ועם פקידי ממשל – מייעצים להם, מגישים להם ניירות עמדה, מפעילים עליהם לחצים, מעניקים להם טובות הנאה או מאיימים עליהם – והכל למען האינטרס הפרטי שלהם. לאורך השנים, השיגו קבוצות הלחץ הישגים משמעותיים בכל הזירות האפשריות: ממכסי מגן על חקלאות וסובסידיות למוצרים, דרך מכרזים תפורים והקלות בחקיקה, וכלה בהשגת תקציבים ומשאבי טבע ציבוריים.

דוגמה ישראלית ידועה לפעילות לוביסטית, היא חוק האפודים הזוהרים; בשנת 2006 עבר בכנסת חוק שמחייב כל בעל רכב להחזיק אפוד זוהר במכוניתו, מ"טעמי בטיחות". למעשה, מדובר היה בחקיקה התפורה לפי מידות החברה 3M, שתקן האפודים שלה הבטיח כי אזרחי ישראל יאלצו לקנות רק ממנה את המוצר המיותר (החוק, אגב, היה ידוע בכנסת כ"חוק 3M"). וכך, מצאו עצמם אזרחי ישראל האומללים מכלים את כספם על אפודים זוהרים שאין בהם לא טעם ולא ריח, ואם לא די בכך, הם אף חויבו להסתובב עמם בשעה שהם יוצאים מרכבם, משל היו חיילים בטירונות.

במקרה הזה, מדובר בשדולה שמימשה את האינטרס שלה באמצעות המחוקק, והעבירה כסף מכיסם של האזרחים לכיסה שלה בדרכי ערמה ולא מתוך תחרות אמיתית. למשפחה הזו שייכת החקיקה הפרוטקציוניסטית של הלובי החקלאי וגרורותיו, של חברות ענק, של מפעלים ושל טייקונים, שמשיגים לעצמם הטבות והגנות ממשלתיות. כך למשל, רבים ממשאבי הטבע של מדינת ישראל נמסרו לידיהם של אנשי עסקים מקושרים, כמעט חינם אין כסף, במקום שיופרטו במכרזים לכל המרבה במחיר.

משפחה אחרת של שתדלנים פרוטקציוניסטים איננה עסוקה בחקיקה, אלא במציצה של הכסף הציבורי הספוג כבר בתקציבי הממשלה הנפוחים. גם כאן, המנגנון פשוט מאוד: למשרד התרבות, למשל, יש שפע כסף שהוא צריך לחלק כתקציב למפיקי סרטים ישראלים. כיצד הוא יידע למי לחלק את הכסף? פשוט. לפי מי שמפעיל יותר קשרים, ויודע ללחוץ טוב בנקודות הנכונות. פרופ' ג'יימס ביוקנן, אגב, זכה בפרס נובל כאשר פיתח את תיאוריית ה'בחירה הציבורית', אשר מסבירה במונחים של תמריצים כלכליים כיצד מערכות הלחצים הללו עובדות.

והפתרון? מגזר ציבורי קטן ומצומצם, שימסמס את תופעת השתדלנות: בלי כסף שנמצא בידי משרדי הממשלה ופקידיהם, שמושך אליו את כל הלוביסטים כזבובים הנמשכים אל הדומן; בלי ועדות ותת-ועדות, שאמורות להחליט "באופן נייטרלי" לאן לנתב את כספי המסים של האזרחים;  ובכלל, בלי חקיקה, למעט הנחוצה ביותר. ככל שהמגזר הציבורי יהיה דל במשאבים ובמערכת פקידים, כך ללוביסטים לא יהיה מה לחפש את קרבתו.

2. חיזוק הדמוקרטיה וצמצום הביורוקרטיה

הרעה החולה השנייה, היא התפתחות שלטון הפקידים שאינם נבחרי ציבור. או בקצרה: ביורוקרטיה (ביורו – משרד). העולם המערבי אימץ לעצמו במהלך מאתיים השנים האחרונות את שיטת המשטר הדמוקרטית, שבה רק העם שולט (דמוס – עם). בכך הוא הפך ל"עולם החופשי", שמוסדותיו הם היחידים שמבטיחים חירות לאזרחים. אולם, למרבה הצער, רבות ממדינות המערב החלו בעשורים האחרונים בנסיגה אטית משיטת המשטר הדמוקרטית, עם צמיחת מדינת הרווחה לממדי ענק מבהילים.

מדוע מדינת הרווחה סותרת את הדמוקרטיה? בגלל גודלה העצום וריבוי הפעולות שהיא מבצעת, המצריכים מנגנון אדיר של מומחים ופקידים. הכלל הוא, שככל שיש יותר תקציבים וסמכויות בידי המשטר, כך מעמיק הנתק שבין נציגי הציבור לקהל הבוחרים – כשבתווך תקוע הטריז של הפקידות. כך, כל פעולה שמבצע המשרד זקוקה לאישורן של ועדות מוועדות שונות, לבחינה של אגף התקציבים באוצר, לייעוץ משפטי של הלשכה המשפטית במשרד, לתיאום עם החשב הכללי, להכוונה וליווי של המומחה הרלוונטי ועוד ועוד.

בשונה מהדמוקרטיה הישירה והאידאלית של יוון, שבה ניהלו האזרחים את עצמם, בדמוקרטיה המודרנית אפילו נציגי הציבור הם רק חלק ממנגנון מסורבל ומסובך. פרידריך האייק, בספרו 'הדרך לשעבוד', משרטט בדיוק את המכניזם הזה; על פני כמאתיים עמודים, הוא מראה בבהירות כיצד שאיפותיו של השלטון להסדיר תחומי חיים רחבים יותר ויותר, הופכות אותו אט-אט למשטר טוטליטרי שגוזל את החירות. במקום שהאזרח הקטן יחליט באופן עצמאי מה לעשות עם חייו ומשאביו, ונציג הציבור ידאג רק להסדיר את הדברים הקריטיים ביותר בחקיקה, היוצרות התהפכו: המדינה נוטלת לעצמה עוד ועוד סמכויות, וחירותו של האזרח מצטמצמת.

ניקח למשל את יוזמת החקיקה האחרונה של השר בנט, לאסור על תמחור מוצרים בערכים של 99 אגורות (שוקולד עלית ב-4.99 לדוגמה). מי ידאג לספק את הפיקוח והאכיפה של החוק, זה הרי לא יתבצע לבד? כמובן, המנגנון המדינתי. כעת, יש לגייס פקחים ורואי חשבון שיוודאו כי העסקים מקפידים על הכללים החדשים; יש להקצות גם חדר אחד או שניים, שישמשו כמשרד למחלקה החדשה; הטפסים והדו"חות יתחילו להיערם, ויש צורך לגייס מזכירים ומזכירות לטפל בניירת; ומה יקרה כאשר בעלי העסקים יתחילו להתחכם ולמצוא פרצות בחוק, ולתמחר מוצרים ב – "4.99, לכאורה. למחיר המלא שאל את הקופאית". כמובן, יהיה צורך להעמיד מחלקה משפטית, שתייעץ למשרד כיצד לסגור את הפרצות ולעדכן את התקנות. אולי גם תעלה יוזמת חקיקה חדשנית לפיה המחיר הסופי חייב להירשם על המוצר עצמו. וחוזר חלילה.

וכך, מעולם שבו נציג הציבור היה מעורב וקידם תהליכים באופן ישיר, הודות למנגנון קטן וליומרות חקיקה מתונות, הוא הפך למנכ"ל של פירמידה פקידותית עצומה שעיקר ההחלטות שלה מתקבלות אצל הפקידים. ככה זה כאשר היומרות הצנועות הן רק למגר את העוני, לצמצם פערים, להעניק חינוך חינם לכל פעוט, ילד, נער וסטודנט,  לספק רפואה לכל דורש, לתמוך במובטלים, לסבסד משפחות חד-הוריות ולתחזק בתי מדרש וישיבות; היומרות הללו חייבות מנגנון מינהלי עצום של רגולציה, ושלל הכלכלנים, המשפטנים, היועצים והמומחים למיניהם שמחים להצטרף לחגיגה ולספק את כשרונותיהם.

בשלב מסוים, מנגנוני המשרד כבר כל-כך גדולים ומתנהלים מעצמם, שלשר אין מושג מהם הנהלים במשרדו, מי מאייש את המחלקות השונות, מהי הפוליטיקה הפנים משרדית ואיך באמת הוא יכול להזיז דברים כאן (ראש ועד העובדים? המזכירה הבלונדינית? הג'נג'י עם המפתח?). אכן, קם הגולם על יוצרו.

זוהי אינה דמוקרטיה, אלא ביורוקרטיה, וגם כאן, הפלא ופלא, הקטנת הממשל וצמצום היומרות החקיקתיות של תיקון עולם ויצירת חברת מופת, יחזירו את השלטון לידי האזרחים.

3. הקצאת משאבים יעילה

 זוכה פרס נובל לכלכלה, מילטון פרידמן, ניסח מטריצה גאונית בפשטותה, אשר מבהירה היטב מדוע יש לצמצם את המגזר הציבורי למינימום. לפי פרידמן, יש ארבע דרכים להוציא כסף: א. כסף שלך שיוצא על עצמך; ב. כסף שלך שיוצא על אחרים; ג. כסף של אחרים שיוצא עליך; ד. כסף של אחרים שיוצא על אחרים. באפשרות הראשונה, הכסף יוצא בצורה היעילה והטובה ביותר – אדם משתמש בפירות עמלו בזהירות ובכובד ראש. אפשרויות הביניים הן יעילות פחות, אך עדיין נהנות מיעילות מסוימת. אולם, העיקר טמון באפשרות האחרונה: כסף שאינו שלך, שאתה מוציא אותו על אחרים. זוהי האפשרות שסובלת מהיעילות הנמוכה ביותר – מה אכפת לך? זה לא הכסף שלך, ואתה גם לא מוציא אותו על עצמך ונהנה ממנו.

למרבה הצער, כל המגזר הציבורי יושב בדיוק על המשבצת האחרונה: עשרות אלפי הפקידים במשרדי הממשלה מקבלים לידיהם מאות מליארדים מכספי משלם המסים, ומעבירים אותם באמצעות תשלומי העברה, קצבאות, תמיכות וכד' לאנשים אחרים. הם מוציאים כסף שאינו שלהם, על אנשים שהם אינם מכירים – מתכון שמבטיח ב-100% שהעסק לא יתפקד כראוי.

חוסר היעילות שמתפתח במנגנון הביורוקרטי הוא בלתי נתפס, וההיגיון מחייב לצמצם אותו ככל האפשר כדי להבטיח שימוש יעיל במשאבים החברתיים. כמו שכבר ראינו, במדינת ישראל הוצאת הכספים מתפלגת באופן שערורייתי: 45% למגזר הציבורי, ו-55% למגזר הפרטי(!) כמעט מחצית מהמשאבים עוברים דרך ידיהם של פקידי הממשלה.

הקצאת משאבים יעילה, שנעשית רק על-ידי המגזר הפרטי עם כספו שלו, היא גם יותר מוסרית וגם יותר כלכלית. יותר מוסרית – כיוון שהאזרח הוא הכתובת הטבעית והפשוטה לזכות ההחלטה בנוגע לכסף שהרוויח. יותר כלכלית – כיוון שהכסף שמוציא האזרח מתניע את גלגלי הכלכלה ומעודד צמיחה, בעוד שהכסף שמוציא הפקיד נשרף ומתכלה לשווא, כמעט ללא תמורה. הרי ממשלות אינן יודעות לחולל צמיחה; רק המגזר הפרטי יודע לעשות כסף מכסף ולהגדיל את העושר של החברה. בשביל יוזמה, חידושים טכנולוגיים, ייצור, הקמת עסקים חדשים והתפתחות תעשייתית, המגזר הפרטי זקוק לכסף כאוויר לנשימה. רק כאשר הכסף בידו, הוא יודע לחולל את הצמיחה וההתקדמות. כל תקציב שמוסט לכיוונים ממשלתיים במקום לכיוונים פרטיים, מדלל את אחוז החמצן החיוני לשגשוג החברה. ברירת המחדל אפוא, צריכה להיות שהכסף נשאר בידיים פרטיות.

אם כן, זוהי עוד סיבה נהדרת לצמצם את המגזר הציבורי. האינטרס הכלכלי שבהקצאה יעילה של משאבים מחייב ממשלה רזה ויעילה ככל האפשר, עם מנגנון פקידות קטן ומגזר פרטי עשיר.

4. הגדלת הצמיחה

בהמשך ישיר לסעיף הקודם, ובניגוד גמור למה שחושבים משום מה סוציאליסטים מושבעים, הקטנת המגזר הציבורי ותקציב הממשלה טובה לחברה. חד-משמעית, ללא שום ויכוח. מגזר ציבורי ותקציב ממשלתי גדולים מבטיחים ניוון וקיפאון כלכלי, לעומת שגשוג ופריחה שמבטיח מגזר פרטי עשיר וגדול.

מדוע? כיוון שהמגזר הציבורי איננו יודע לייצר מקומות עבודה וצמיחה. כל מה שהוא עושה זה רק לחלק מחדש את העוגה הכלכלית הנתונה, ולהחליש את הכוחות היצרניים של המשק. הרי שום צמיחה לא מתרחשת מכך שנוטלים מסים מפלוני ומעבירים אותם בקצבאות ובסובסידיות לאלמוני , דרך פקיד משועמם ועצלן שעולה הון עתק בפני עצמו. כלל הברזל הוא שלא חשובה חלוקת העוגה, אלא הגדלת העוגה באמצעות צמיחה. ככל שהעוגה תגדל, כך ייהנו ממנה יותר אנשים.

הקטנת המגזר הציבורי תוביל לצמיחה המיוחלת בתנועת מלקחיים: פעם אחת על-ידי הקצאת המשאבים היעילה שנידונה בסעיף הקודם, ופעם שנייה על-ידי השתלבותם של עובדי המדינה בכוח העבודה הפרטי. באשר לאחרון, המגזר הציבורי במדינת ישראל הוא עצום. ההערכות הן שבין 10% ל-20% מנושאי המשרות בישראל הם עובדי מדינה, מלבד מערכת הביטחון. כל אדם חמישי או עשירי.

קשה להפריז בחשיבות הכלכלית של הנתון הזה: מעל 10% מכוח העבודה איננו נושא בנטל הצמיחה הכלכלית. זה משעשע שתמיד מביאים את החרדים כדוגמה למגזר לא יצרני, בעוד שכאן מדובר במגזר גדול ממנו בהרבה, שלא רק שאיננו תורם כמעט דבר לכלכלה אלא אף מקבל על כך משכורות עתק (מעל מחצית מתקציב המדינה הולך על משכורות העובדים). מה חבל: כל-כך הרבה פקידים שתומרצו לבטלנות ולעשרות שעות של משחקי סוליטר, עם גיחות ביניים לקניון הקרוב, היו יכולים להשתלב במגזר הפרטי היצרני ולהקפיץ את כלכלת ישראל קדימה. מלבד הפקידות ההכרחית לקיומה התקין של המדינה, עובד מדינה הוא למעשה פיגוע כלכלי מהלך: גם לא תורם לצמיחה, וגם מקבל על זה משכורת.

אם כן, משתלם במיוחד להקטין את הסקטור של עובדי המדינה. מי שיתניע את התהליך הזה, יוביל את כלכלת ישראל לשגשוג ולפריחה כלכלית שלא ראינו כמותן כבר זמן רב. עם עוד כמה מאות אלפי עובדים שיצטרפו לשוק העבודה מהמגזר הציבורי, ועם עוד כסף במגזר שיודע הכי טוב להפיק ממנו מטעמים – מדינת ישראל תהפוך לאחת העשירות בתבל.

בעניין זה, אפשר ללמוד מהממשל האמריקני, שקיצץ לאחרונה קרוב ל-100 אלף משרות של עובדי מדינה.

5. חירות

כפי שתומס סואל הסביר ב'יסודות הכלכלה' שלו, אנשים נוטים לחשוב שכסף הוא עניין ל"שופינג" ותו לא, כשתרבות, ערכים, אישיות, חינוך וכד' נתפסים כגורמים עצמאיים שאין להם עניין לכלכלה. ובכן, מדובר בטעות עגומה ומצערת. האמת היא שלרוב ההכרעות של האדם יש משמעות כלכלית: השאלה אם ללכת לקונצרט או לקנות ספר, האם לשלוח את הילד לחוג או לצאת לבלות במסעדה, האם לטוס לטיול בחו"ל או לתרום את הכסף לצדקה – כולן שאלות תרבותיות וערכיות, שמתורגמות באופן חד ומיידי לכסף. אם היה הכסף לא היה מוגבל, היה ניתן לעשות את הכל; בגלל שכסף הוא משאב שבצמצום, אנחנו נדרשים להכריע על איזו מבין חלופות אפשריות להוציא אותו.

כעת, כאשר מבינים שהכסף הוא המנוע שמאפשר לאדם לבחור בין חלופות שונות, מתבהר גם הקשר שבין החירות והקניין הפרטי. החירות האנושית תלויה למעשה בחופש הקניין: טול מאדם את קניינו ואת פירות עמלו, ונטלת ממנו את חירותו. אם כן, השאיפה למגזר ממשלתי מצומצם, היא בעצם השאיפה לחירות; כאשר ועדה של משרד התרבות מחליטה באיזה סרט לתמוך כלכלית – באמצעות כספו של משלם המסים – היא נוטלת בכך את חירותו להכריע בעניין בעצמו: במקום שהוא ייבחר על איזה סרט מבין החלופות הוא רוצה לשלם, הוועדה עושה זאת עבורו בכספו שלו.

אם כן, כל רגולציה, כל פקיד, כל תקנה וכל מס, דוחקים עוד קצת את חירותו של האדם. השאיפה הראויה היא להשאיר בידי האדם את החופש לבחור בין חלופות שונות שמזמנים לו החיים, מבלי שיקבל "סיוע" ממשלתי בעניין.

במקום סיכום

בענייננו, מדובר במשחק סכום אפס: כל מה שהממשלה לוקחת, חסר במגזר הפרטי; הכל מתחיל ונגמר בחברה אזרחית חופשית, גדולה וחזקה, ובממשלה רזה ומצומצמת ככל האפשר. השגשוג והאיתנות של האומה תלויה בחירות שהפרטים זוכים לה מהשלטון.

החירות ליזום ולפעול, והאחריות שהיא מטילה על כתפי האזרחים, מבטיחה שגשוג חברתי מתמיד. רק כאשר מבינים באמת שממשל גדול ועתיר תקציבים פירושו פחות חירות אזרחית, הדרך ליחסי הכוחות הראויים מובטחת.