ימין ושמאל, רק שמאל ושמאל

בואו נחזור לקרקע: חוק העמותות שאושר אתמול בוועדת השרים לחקיקה לא יאושר במליאת הכנסת בהרכב הקואליציה הנוכחי. החוק אמנם אושר בוועדה בתמיכת שמונה שרים מול ארבעה מתנגדים, אולם בסרט הזה כבר היינו. ב-13 לנובמבר 2011 אושרו הצעות חוק כמעט זהות בוועדת השרים לחקיקה, אך מיד לאחר מכן הוקפאו הצעות החוק בעקבות בקשתו של השר בלי תיק (לשעבר) בני בגין מראש הממשלה נתניהו. נתניהו, שנכווה קשות מהצרות שעשו לו בגין, מרידור ודומיהם בקדנציה הראשונה שלו, העדיף להימנע מכאבי ראש על אף תמיכתו בחוק.

כעת אנו נמצאים כמעט באותו המצב, רק שהפעם מי שמבקש לבלום את הצעת החוק היא שרת המשפטים ציפי לבני וסיעת 'יש עתיד', ולא בני בגין. הסיכוי שהצעת החוק תאושר למרות התנגדות שרת המשפטים הוא קלוש ביותר. בהיותה יו"ר ועדת השרים לחקיקה, בסמכותה של לבני לקבוע את המועד שבו תעלה ההצעה להצבעה, כך שבאופן מעשי – כל עוד שרת המשפטים היא ציפי לבני – חוק העמותות לא יקודם מעבר להצבעה אתמול. וחבל.

הסיפור האמיתי שמתרחש כאן הוא למעשה ספין פוליטי על הגב של כולנו, אם כי רבים מהשותפים לו ודאי אינם מודעים לכך: איילת שקד יכולה לרוץ לאולפנים ולהיאבק כנגד עמותות השמאל הקיצוני, ולזכות לרווח נקי בקרב קהל הבוחרים שלה. ציפי לבני יכולה לבלום את הצעת החוק ולהפוך את עצמה לרלוונטית בעיני מצביעי השמאל, ושוב, בקרב קהל הבוחרים שלה מדובר ברווח נקי.

ומי שמרוויח יותר מכולם הוא ראש הממשלה נתניהו: באופן אבסורדי, הפכו הארגונים האירופים דוברי העברית לכלי האפקטיבי ביותר במאמציו של נתניהו לשמור על שלמות הקואליציה. כל עוד ציפי לבני שרת המשפטים וסיעת 'יש עתיד' היא השותפה הקואליציונית הבכירה, התיקון לחוק העמותות יישאר מוקפא. אך במידה שהם יעזבו את הממשלה ויוחלפו בסיעות החרדיות, תוכל הצעת החוק לנוע קדימה וארגוני החתרנות האירופים יאבדו עשרות מיליוני שקלים מתקציבם. כעת, לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין מי יהיו הראשונים שילחצו על לבני להישאר בממשלה. באופן אבסורדי, הכסף האירופי שאמור לממן ולקדם את השמאל בישראל, הפך כעת לתעודת הביטוח האולטימטיבית להרכב הקואליציה של נתניהו.

היועץ המשפטי למען חתרנות

היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי הוא מתנגד לחוק העמותות מכיוון שאינו "מידתי". מה מסתתר מאחורי ההצהרה שהחוק אינו "מידתי"? השימוש בשפה המשפטית המעומעמת הזו מסתיר את האמת הפשוטה: היועץ המשפטי לממשלה פועל בעניין זה ממניעים פוליטיים מובהקים.

דבר זה נעשה שקוף כאשר בוחנים את הנימוקים שהעלה ויינשטיין להחלטתו:

נתחיל מהקביעה כי הצעת החוק "לוקה בפגם של אי-חוקתיות ויש בה פגיעה בשורה של זכויות חוקתיות, והראשונות בהן – חופש הביטוי וחופש ההתאגדות". ובכן, כאן מדובר בלא פחות מאשר דבר הבל. הצעת החוק הרי אינה אוסרת על עמותות השמאל הקיצוני לבטא את עמדתן, והיא גם אינה אוסרת או פוגעת ביכולתם של אנשי שמאל להתאגד.

אותם ארגונים אנטי-ישראליים שעמדו מאחורי דו"ח גולדסטון ורדיפת בכירים ישראלים בחו"ל יוכלו להמשיך בפעילותם הנבזית, אך יצטרכו לעשות זאת כמו כל עמותה אחרת: במימון תורמים וקרנות פרטיות, ולא במימון מדינות זרות. הטענה לפיה עצירת מימון ממשלתי זר מהווה פגיעה בזכות ההתאגדות ובחופש הביטוי, זהה למעשה לטענה לפיה מי שאינו סוכן זר של ממשלות אירופה – כלומר, כולם מלבד ארגוני השמאל הקיצוני – לא יכול להתאגד או להתבטא במדינת ישראל.

לדעת וינשטיין, כפי שעמדתו מצוטטת בתקשורת, "בפועל אין מדובר כלל במס אלא בקנס, מעין אמצעי ענישה, אשר מטרתו ליצור 'אפקט מצנן' ולסכל מתן תרומות לעמותות אלו, ובכך לפגוע בשיח החופשי במדינת ישראל, שהוא אחד מהעוגנים הדמוקרטיים המרכזיים של המדינה". במקרה הזה, מדובר בלא יותר מססמאות חלולות, שאותן לא טורח היועץ ללוות בהסברים או בנימוקים בעלי תוקף חוקי, משפטי או לוגי. שהרי כדי לטעון כך, יש להניח שפעילותן של העמותות היא לגיטימית וראויה להגנה. אולם, בפועל וינשטיין נמנע באופן עקבי מלהתייחס לשאלה עקרונית זו. מדוע הוא בורח מהתמודדות עם שאלות אלו? משום שהוא יודע שמדובר בסוגיה פוליטית מובהקת. משום שהטענה לפיה מדובר בתרומות לגיטימיות היא טענה פוליטית רדיקלית, לא משפטית, ולכן וינשטיין נזקק לניסוחי "מתחם הסבירות" המעורפלים, ולססמאות חוקתיות שנועדו להסתיר את העובדה הפשוטה שוינשטיין הוא שחקן פוליטי.

הבעיה שמעוררות תרומות מישויות מדיניות זרות, שעוברות לארגונים פוליטיים הפועלים במדינה אחרת, היא פשוטה; אפילו עורך-דין פלילי חסר השכלה מדינית מסוגל להבינה. לו רק ירצה. לו רק לא היה שחקן פוליטי.

החופש לרמוס

בדמוקרטיה, זכותם של ארגונים לקדם את עמדותיהם הקיצוניות. מה שאינו לגיטימי הוא רמיסת הדמוקרטיה עצמה, ורמיסת ריבונותה של ישראל על-ידי מדינות זרות, באמצעות שימוש באותם ארגונים. אין מקבילה עולמית לכך שמדינות המחזיקות בקשרי ידידות מקיימות מערכת יחסים מעוותת כמו זו של ישראל ומדינות אירופה: ממשלות אירופיות מעבירות מדי שנה עשרות מיליוני שקלים לארגונים ישראליים העוסקים בהכפשת ישראל וצה"ל.

תארו לכם שישראל הייתה תומכת בארגונים ספרדיים הקוראים לעצמאות חבל הבאסקים, או מעבירה כספים לארגונים איריים שרודפים בכירים בריטים ברחבי העולם. הדבר היה מוביל לסערה דיפלומטית אדירה, ולאיום של ספרד ובריטניה בהחזרת שגריריהן לארצם עד לפרסום התנצלות רשמית של ישראל, על התערבותה הבלתי לגיטימית של ישראל בענייניהן הפנימיים.

העובדה שמיעוט רדיקלי מקבל תקציבי עתק ממדינות זרות, יוצרת מציאות אנטי-דמוקרטית שבה למיעוט זניח יש כוח ביטוי, ארגון וייצוג גדולים פי כמה וכמה מאשר לציבור כולו. והעובדה שהיועץ המשפטי לממשלה תוקף את הצעת החוק שמבקשת לתקן את העיוות הזה, היא התערבות פסולה בסוגיה פוליטית.

כפי שכתב לפני כשנתיים יועצו של ראש הממשלה רון דרמר למגזין "טיים": "קשה לתאר מדינה דמוקרטית המאפשרת התערבות של ממשלות זרות בענייניה מבית, על-ידי מימון ארגונים מבית שלא רק עוסקים בביקורת על מדיניות מסוימת של הממשלה – אלא בערעור עצם היסודות של המדינה".

קשה עוד יותר לתאר מדינה שבה היועץ המשפטי לממשלה ייחפז להגן על חתרנות מדינית זרה שמערערת את עצם יסודות המדינה, תוך שהוא משרת אינטרסים פסולים של מיעוט רדיקלי. לו חברי הכנסת והשרים של הימין רוצים לקדם הצעת חוק בעלת ערך אמיתי, מוטב שיפעלו להחזיר את היועצים המשפטיים לגודלם הטבעי כיועצים אמיתיים ולא כמעצבי מדיניות. עד אז תמשיך הדמוקרטיה הישראלית להיות בדיחה שבה הציבור בוחר פעם ימין ופעם שמאל, אך תמיד מקבל שלטון שמאל.