בלוג: מיומנו של מבקש מקלט

כשהשתחררתי מהצבא בסוף שנות התשעים בחרתי במסלול בו בוחרים צעירים ישראלים רבים. החלטתי לטוס לארצות הברית, לעבוד, לחסוך כסף לטיול הגדול ולשוב לארץ.

בתקופה בה עבדתי בארצות הברית, בתחילת העשור הקודם, שהיתי בה באופן בלתי חוקי ונתפסתי במסגרת מבצע משטרתי נרחב. כך מצאתי את עצמי "מבלה" תקופה לא קצרה באחד מבתי הכלא הרבים הפזורים בארה"ב.
לקראת סוף התקופה בה ישבתי בבית הכלא, יצא לי להיות באגף המהגרים, שלמעשה נכון יותר לקרוא לו אגף המסתננים או הפליטים כמו שאנו אוהבים לקרוא לזה בארץ.

באותו אגף ישבו מגוון רחב ומעניין של אנשים ממדינות שונות. המשותף לכל האסירים באגף הייתה העובדה שכולנו נכלאנו לתקופה העולה על חודש לא בגלל שבצענו עבירה פלילית חמורה, אלא רק כי עברנו על חוקי ההגירה של ארצות הברית. די בכך בכדי לרצות תקופת מאסר הכוללת גם בידוד וחקירות.

היו שם מספר דמויות עם סיפורים מעניין מאד, על אחת מהן ארצה לספר כאן בקצרה.
ישב איתי באגף בחור צעיר בתחילת שנות העשרים לחייו, שמדינת מוצאו מוכרת לכולנו היום: אריתראה. אותו אריתראי סיפר כי בהיותו כבן שש-עשרה, הוא גויס לצבא שניהל באותו זמן סכסוך מלחמתי עם שכנותיה, ולמרות גילו הוא נאלץ לקחת חלק בלחימה. באחד הקרבות נפצע מכדור רובה ברגלו (על פי הצלקות הסיפור נראה מהימן), אך מכיוון שלאחר תקופת החלמה הוא התבקש לשוב לשדה הקרב, הוא החליט לשנות את גורלו ולברוח מהמדינה.
בהחלט נשמע שהבחור היה פליט חרב ולא מהגר: אחרי הכל, אם ישוב למדינתו סביר להניח שיישפט על עריקה שדינה הוא מוות, כך לפחות טען בזמנו.

לאחר שהחליט לברוח ניצבו בפניו שתי אפשרויות: מדינת ישראל (מסתבר שכבר אז ישראל הייתה יעד מעודף, בעיקר אילת) או ארצות-הברית. מכיוון שלבחור הייתה משפחה שכבר היגרה לארה"ב הוא בחר במדינה זו ויצא לדרך.

אינני זוכר את המסלול המדויק של בריחתו מאריתראה ואת תחנותיו, אך בסופו של דבר הוא הגיע לארצות הברית בטיסות ללא ניירות וללא אישורים. מיד כשירד מהמטוס לקחו אותו לבית מעצר בשדה התעופה שם הוא בילה מספר ימים שבמהלכן מילא טפסים וביקש מקלט מדיני.
היות והבחור טען שהוא עריק שאיננו יכול לחזור למדינתו הלא-דמוקרטית מפחד לחייו, האמריקנים ניאותו לבחון את בבקשתו, אך הוא לא שוחרר לחופשי. מבית המעצר בשדה התעופה העבירו אותו לבית כלא רגיל באחת ממדינות ארה"ב. כל עוד עניינו נמצא בבדיקה, הם לא נתנו לו אישורי שהייה זמנים, לא עבודה ולא כלום, הם פשוט הכניסו אותו לכלא כאחרון הפושעים.

כשאני פגשתי אותו, הוא כבר "ישב" בכלא כמעט שנתיים בהמתנה לתשובה על בקשתו למעמד פליטות. מתקן פתוח עם היתרי עבודה, היה יכול להיות עבורו נס גלוי.

וזה לא היה הסיפור היחיד: באותו כלא, שהה גם בחור מאחת ממדינות מזרח אירופה, שהגיש בקשה להכרה כפליט. כשנפגשנו, הוא היה כלוא כבר למעלה משנתיים.

לפי ההסברים ששמעתי ממבקשי המקלט שהיו כלואים יחד איתי, קיימת בארצות הברית מדיניות הגירה נוקשה, שבמסגרתה יש מכסה קבועה לקליטת פליטים. מכסה זו מחולקת על-פי מדינות המוצא באופן לא שווה, כך שהאמריקנים יכולים להעדיף לקלוט פליטים על-פי כישוריהם בהתאם לצרכים ולהעדפות אמריקניות. מי שבקשתו לפליטות נדחית מגורש ללא שהיות, כפי שגם אני גורשתי: אחרי ישיבה ממושכת בכלא, הוסעתי לשדה התעופה מלווה בסוכנים פדרליים, עד למטוס עצמו.

בשמאל אוהבים להזכיר לנו כי במערב קיימת דמוקרטיה וכי ראוי שמדי פעם נתבונן מעבר לכתף אל הנעשה בה. הם שוכחים רק, שכאשר מתבוננים כך מתברר שבארצות הברית ובאירופה מנהלים מדיניות הגירה בלתי מתפשרת ונחושה הרבה יותר מאשר בישראל.

למרות ההסתה והקמפיינים במימון זר, עלינו לזכור כי מדינת ישראל חיבת לאכוף את חוקיה, להעניק ביטחון לאזרחיה ולשמור על צביונה של המדינה, על חוקיה ומשטרה הדמוקרטי.