התשובה שאריק לקח אתו לקבר

אריק שרון ידע להפתיע את אויביו: את הפדאיון עם הקמת יחידת 101 ב-1953, את הצבא המצרי עם חציית תעלת סואץ ב-1973, את רוצחי בשיר ג'ומייל עם כניסת הפלנגות למחנות סברה ושתילה ב-1982, ואת פרקליטות המדינה עם הודעתו על "תכנית ההתנתקות" בסוף 2003.

האם שרון החליט על תכנית ההתנתקות רק כדי שפרקליטות המדינה לא תוריד אותו מהשלטון? לאחר ששרון הודח מתפקיד שר הביטחון בעקבות טבח סברה ושתילה, טען ידידו הוותיק אורי דן שמי שלא רצה את שרון כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה. נבואתו של אורי דן אכן התממשה כעבור עשרים שנה, אך אלו שהדיחו אותו אז ודאי לא השלימו עם כך. כאשר ליאורה גלט-ברקוביץ' הדליפה לתקשורת, ערב הבחירות של 2003, פרטים על החקירה נגד שרון, היא פעלה כדי לפגוע בסיכוייו להיבחר שנית. ואילו החקירות שהתנהלו נגדו לאחר הבחירות, היו מסתיימות ללא ספק בהגשת כתב אישום ובהתפטרותו.

שרון ידע בדיוק עם מי יש לו עסק, ולא הייתה לו כל כוונה להתפטר.

מיצחק רבין עד יעקב נאמן: אימת הפרקליט

בשנת 1977, היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרון ברק, התעקש להגיש כתב אישום (במקום להסתפק בכופר) נגד יצחק ולאה רבין, על החזקה בלתי חוקית של חשבון בנק דולרי בארה"ב (עם סכום של כ-30,000$). בשל ההתעקשות הזו, רבין נאלץ להתפטר ולשלם קנס של 250,000 לירות. סמוך להתפטרות התברר שגם לשר החוץ לשעבר אבא אבן היה חשבון דולרי בחו"ל, עם סכום של 300,000$, דהיינו, פי עשרה ממה שהיה לזוג רבין. אך משום מה, ברק החליט שלא להגיש נגדו כתב אישום.

אבן לא היה היחיד: כאשר ממשלה רבין השנייה החליטה למנות את איתמר רבינוביץ' לשגריר ישראל בארה"ב, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד המינוי משום שגם רבינוביץ' החזיק בחשבון דולרי בחו"ל בניגוד לחוק. רבינוביץ' זוכה בבג"ץ. רבין לא היה מופתע. כפי שאמר לשמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז: "אני מכיר אותם … הם יגנו על רבינוביץ' כי הוא אחד משלהם".

בשנת 1996 נבחר לרשות הממשלה אחד "לא משלהם," בנימין נתניהו, רק חודשים מספר לאחר מינויו של אהרון ברק לנשיא בית המשפט העליון. והחל בשנה זו, נרשמה אינפלציה מדהימה בחקירות נגד נבחרי ציבור: כל ראשי הממשלה בישראל מצאו את עצמם תחת חקירה: בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון, ואהוד אולמרט; כמו גם מספר חסר תקדים של שרים ואנשי ציבור נוספים.

כל שרי המשפטים שהיו "לא רצויים" מבחינת מערכת המשפט הודחו באמצעות הגשת כתבי אישום מפוברקים. בשנת 1996 יעקב נאמן התמנה לתפקיד שר המשפטים, והוא ביקש להחליף את היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן-יאיר. אך במקום שהשר יפטר את היועץ, היועץ פיטר את השר: בן-יאיר הכין נגדו כתב אישום מפוברק, שבעקבותיו נאלץ נאמן להתפטר. כאשר זוכה לבסוף היה זה מאוחר מדי, ולתפקיד שר המשפטים בממשלה זו הוא כבר לא חזר.

היכולת והנחישות של המערכת המשפטית למנוע מינוי של שר משפטים עוין שוב הוכיחו את עצמן עם ביטול מינויו של רובי ריבלין לשר המשפטים, בממשלת שרון הראשונה. גם נגדו נפתחה חקירה חסרת יסוד, ובמקומו מונה מאיר שטרית, שכמו צחי הנגבי (שהחליף את יעקב נאמן ב-1996) לא העז להביע דעה נגד הקסטה המשפטית.

עצמאות שיפוטית בכל מחיר

עם הקמת ממשלת אולמרט ב-2006, מונה לתפקיד שר המשפטים חיים רמון, שביקש להוביל מספר רפורמות, כגון רישום פרוטוקול בוועדה למינוי שופטים. עד מהרה הוגש נגדו כתב אישום בגין נשיקה צרפתית והוא נאלץ להתפטר.

משפט רמון חמור במיוחד: הופעל לחץ כבד על הקצינה שהתנשקה אתו, שתגיש נגדו תלונה במשטרה. התמליל של האזנות הסתר מוכיח כי מערכת המשפט רצתה להפיל את רמון, כדי שהוא לא ימנה את נשיא בית המשפט העליון. בשיחה בין האלוף שמני לבין המפקדת של הקצינה, מספר שמני שתת-ניצב מירי גולן, ששכנעה את הקצינה להגיש תלונה, אמרה לקצינה: "האיש הזה (רמון) ימנה את נשיא בית המשפט העליון". כל זאת בעוד שפרקליטות המדינה הכחישה שבוצעו כל האזנות סתר נגד רמון.

פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון לא רק מסלקים שרי משפטים שלא נראים להם, אלא גם אנשי ציבור שמעזים למתוח ביקורת על האקטיביזם השיפוטי ועל נטרול הרשות המחוקקת והרשות המבצעת על-ידי הרשות השופטת. בנובמבר 1996, התראיין יו"ר לשכת עורכי הדין דרור חוטר-ישי בעיתון 'יתד נאמן'. בראיון מתח חוטר-ישי ביקורת על האקטיביזם השיפוטי ועל עמדתו של אהרון ברק שהכל שפיט, תוך שהוא משתמש בביטוי "חוסר סבירות". כעבור מספר ימים הגישה פרקליטות המדינה כתב אישום נגד חוטר-ישי על עבירות מס, במקביל לפרסום מאמר מערכת בעיתון 'הארץ' תחת הכותרת: "לשכה שעבר זמנה". חוטר-ישי נאלץ כמובן להתפטר מהוועדה למינוי שופטים, שבה היה חבר. למרות שהתיק היה מפוברק לגמרי, נידון חוטר-ישי לשישה חודשי מאסר על תנאי ולקנס על סך 50,000 ₪. הוא ערער וזוכה מכל האשמות.

כך חיסלו באותה שנה (1996) אהרון ברק הפרקליטות שני חברים בוועדה למינוי שופטים (יעקב נאמן ודרור חוטר-ישי), שהתנגדו לאקטיביזם השיפוטי ולנוהל של "חבר מביא חבר" בבית המשפט העליון.

דניאל פרידמן מספר בספרו 'הארנק והחרב' כי עם מינויו לתפקיד שר המשפטים, התברר לו עד כמה חברי הכנסת התנגדו ברובם לאקטיביזם השיפוטי ולהצבתו של בית המשפט העליון בראש היררכיית הרשויות. לדבריו, אותם חברי כנסת נמנעו מלתרגם את עמדתם לחקיקה "בגלל חשש מפני הליכים פליליים כלפי אויבי המערכת".

כל שרי המשפטים שבקשו להוביל רפורמה סוכלו באמצעות הגשת כתבי אישום מפוברקים. היחיד שלא הותקף כך היה פרידמן עצמו, אלא שבמקום להפיל אותו אישית החליטה הפרקליטות להפיל את הבוס שלו, ראש הממשלה אהוד אולמרט: כבר בנובמבר 2007, המשטרה המליצה לסגור את תיק החקירה נגד אולמרט בעניין בנק לאומי, אך למרות זאת הותיר פרקליט המדינה משה לדור את התיק פתוח ללא סיבה, במשך שנה תמימה. ומתי לדור סגר את התיק? רק לאחר שאולמרט הודיע על התפטרותו.

האיגוף האחרון של שרון

האם על רקע זה טענתו של ח"כ לשעבר צבי הנדל כי "עומק הנסיגה כעומק החקירה" יכולה להיות תיאור נאמן של האירועים? אין לדעת. שרון ידע גם להפתיע את אויביו ולנצח אותם. ייתכן ששרון "ניצח" את הפרקליטות ואת התקשורת בכך שלא נותרה להן ברירה אלא להפוך את עורן ולהלל את שנוא נפשן, אך אין ראיות חותכות לכך. היחיד שידע את האמת, נקבר השבוע בגבעת הכלניות.

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצלייה, ועמית בכיר בפורום קהלת למדיניות.