האובססיביות של קרי והחברים החדשים של אובמה

כשברק אובמה טוען שישראל היא רק "אחת מבעלות-הברית הקרובות" של אמריקה, זה סימן לדאגה • מי הן בעלות-הברית הקרובות האחרות? מה הן תוכניות הבית הלבן למזרח-התיכון? וכיצד כל זה קשור לאובססיביות משיחית של אישיות אמריקנית בכירה מסוימת? • דוד אומן מנתח את המערך הדיפלומטי האמריקני באזור ואת התפיסות המניעות אותו

בשנים האחרונות אנו עדים למתח ולריחוק הולך וגדל במערכת היחסים רצופת-המהמורות שבין ממשל אובמה לממשלת ישראל. התבטאותו של שר הביטחון יעלון כנגד מזכיר המדינה קרי והתנצלותו המאולצת הן רק סיפור אחד בשורה ארוכה של מקרים: החל בדרישה התקדימית מישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות כתנאי מקדים למו"מ עם הפלסטינים בשנת 2009, דרך חילוקי הדעות הפומביים בין נתניהו לאובמה וכלה בדיווחים על-כך שארה"ב לא עדכנה את ישראל על המו"מ הסודי שניהלה עם איראן בנושא הגרעיני, ועל תוכנו של נייר העמדה שליווה אותו.

מעבר לתקרית הדיפלומטית, מספר שאלות נוקבות עולות מפרשת ההתבטאות: כיצד ניתן להסביר את התמקדותו הבלתי-פרופורציונלית של ממשל אובמה בתהליך השלום הישראלי פלסטיני, בעוד המזרח-התיכון כולו בוער? האם באמת ובתמים הממשל מאמין שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יביא יציבות למזה"ת ומזור לצרותיה של ארה"ב באזור? איך ייתכן שבמסגרת המשא ומתן, הלחץ לבצע מחוות וויתורים מוטל כמעט בלעדית על כתפי ישראל?

מעל הכל מרחפת התחושה שיחסי ישראל עם ארה"ב הם כבר לא מה שהיו פעם. פליטת פה משמעותית של אובמה, מבהירה כי ישראל הפכה מהידידה ובעלת-הברית האסטרטגית החשובה ביותר של ארה"ב באזור, שהקשר עמה מבוסס על ערכים ואינטרסים משותפים, ל"אחת מבעלות-הברית הקרובות ביותר שיש לארה"ב באזור"?

מי הן "בעלות הברית הקרובות" האחרות? טורקיה תחת (ידידו ואיש אמונו של הנשיא אובמה) ארדואן? ערב הסעודית? הממלכה ההאשמית?

נשיא לא פופולרי

על-מנת לענות על שאלות אלו, עלינו להבין את האינטרסים הפוליטיים, את הרקע האידאולוגי של ממשל אובמה ואת השילוב בין השניים.

השנה וחצי האחרונות לא הטיבו עם ממשל אובמה, ואופיינו בשורת כישלונות, הסתבכויות ושערוריות מפנים ומחוץ: קצב ההתאוששות הכלכלית הנמוך; שערוריית חקירות רשות המיסים הפדרלית של ארגונים ממתנגדי אובמה וארגונים פרו-ישראלים שמרניים; שערוריית הציטוטים וחקירות העיתונאים; קריסת אתר ההרשמה ל-"Obamacare"; וכמובן, שערוריית האזנות ה-NSA למנהיגים זרים והחדירה לתכתובות של מיליוני אזרחים אמריקנים נתנו את הטון בזירה הפנימית.

גם מדיניות החוץ של ארה"ב נתונה לביקורת עזה על רקע פרשת רצח השגריר ואנשי הביטחון בשגרירות בבנגאזי וההסתבכויות בטיוח; פרשת חיסול 22 לוחמים מצוות "אריות הים" (Navy SEALS) באפגניסטן; הססנות הממשל בכל הנוגע לטבח המתמשך בסוריה; התחזקות אל-קאעידה וארגונים ג'יהאדיסטיים אחרים בעיראק, תימן, סוריה, צפון אפריקה ואפריקה השחורה; והידרדרות היחסים עם בעלות-הברית הערביות במפרץ הפרסי ועם מצרים לאחר הדחתו של הנשיא מורסי.

פרשיות אלו פגעו קשות בתדמיתו של אובמה והוא זוכה לאחוזי התמיכה הנמוכים ביותר מאז הנשיא ניקסון.

ישראל קלה להשגה

על רקע התפוררות המזרח-התיכון, הדרך הפשוטה ביותר להציג לציבור הישג משמעותי בזירה הבינלאומית לפני בחירות אמצע-הקדנציה לקונגרס ב-2014, היא להביא להתקדמות בתהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית, ולפחות להבטיח את המשכו דרך הסכם מסגרת.

כדי להניע ולשמר את התהליך, הפכו הלחץ על ישראל והיעדר מוחלט של לחץ על הרשות הפלסטינית לדפוס קבוע במהלך השנים, וסבב השיחות הנוכחי אינו יוצא דופן. הקהילה הבינלאומית, ובכלל זה ארה"ב, אינה מצפה מהרשות לוויתורים או מחוות בתחומים שונים. ועל-פי הדיווחים, הרשות בהחלט לא מתגמשת: היא מתנגדת להסכם המסגרת, מתכוננת ל"מלחמה דיפלומטית" ומקשיחה עמדותיה בנושא זכות השיבה.

ארה"ב, מצידה, לא תפעיל לחץ משמעותי על הרשות הפלסטינית בנושא המדיני או בנושאי שקיפות וזכויות אדם, מכיוון שמהלך כזה יבליט כשלון התמיכה האמריקנית: הרשות, שקיבלה סיוע הגדול פי-25 (לנפש) מזה שקיבלה מערב אירופה במסגרת תכנית מרשל לאחר מלחמת העולם השנייה, רק הולכת ונעשית אוטוריטרית ורחוקה יותר מאי פעם מדמוקרטיה, שגשוג אמיתי ושלום.

כך, באמצעות לחץ על ישראל, מבקש הממשל להגיע להישג, מוגבל ככל שיהיה, במזרח-התיכון, בניסיון לשמר את מעט היוקרה שעוד נותרה לו.

כפי שתיאר זאת לאחרונה שר ההגנה לשעבר רוברט גייטס, לאחרונה פועל ממשל אובמה על-פי שיקולים פוליטיים קצרי טווח; דבר שהומחש היטב בפרשיית ההתקפה על השגרירות בבנגאזי ב-11 לספטמבר 2012 (אותה מכנה הנשיא "שערורייה מפוברקת"). כחודשיים לפני הבחירות לנשיאות, כדי שלא לסתור את טענות הנשיא בדבר ה"מכה" שחטף אל-קאעידה וה"מנוסה" בו הוא נמצא, לא רק שהממשל שיקר וטייח במשך שבועיים וייחס את המתקפה לתגובה ספונטנית לסרטון נגד האסלאם שהופץ באינטרנט, הוא גם מנע מהצבא לבצע ניסיון חילוץ של האמריקנים בשגרירות, ומנע גישה ממחוקקים ואנשי תקשורת לניצולי האירוע במשך זמן מה.

דוגמא נוספת לעליונות הפוליטיקה על-פני ערכים אחרים, כגון עקרון הפרדת הרשויות ושלטון החוק, הוא סגנון ההתנהלות הממשל, המפר את החוקה האמריקנית, ממוסס את מערכת האיזונים והבלמים ומרכז בידי הנשיא כח חסר תקדים דרך מינויים בעת פגרות הקונגרס, מינויים אישיים של "צארים" האחראים על יישום מדיניות ואינם דורשים את אישור הסנאט ושימוש בצווים נשיאותיים המאפשרים עקיפת חקיקה, פסקי דין או אכיפה סלקטיבית.

"ההובלה מאחור"

מלבד הפרגמטיזם הפוליטי, למדיניות החוץ של אובמה יש גם שורשים עמוקים יותר. על-פי התבטאויותיו של אובמה בעבר, הוא חש חוסר נוחות עם תפקידה המסורתי של ארה"ב כמעצמת-על צבאית, המשתמשת בכוחה לקדם אינטרסים וערכים. בשל כך, נוטה הממשל לפעול באמצעות רעיון "ההובלה מאחור", שיושם בלוב ובסוריה, בו הטיל על קבלן המשנה החביב עליו – ארדואן האיסלמיסט – לגבש אופוזיציה פוליטית שכמובן היה בה רוב לנציגי האחים המוסלמים; בהססנות שלו לצאת לפעולות צבאיות ללא תמיכה רחבה בקהילה הבינלאומית; באמירה כי ארה"ב איננה מעוניינת בהפלת המשטר האיראני ובקיצוצים הנרחבים שבוצעו בתקציב הכוחות המזוינים צעד שיפגע משמעותית ביכולת הלחימה האמריקנית.

בעלי-הברית החדשים: 'האחים המוסלמים'

מלבד זאת, הממשל האמריקני מונע מתוך תפיסה "פרוגרסיבית" לפיה קיימים "אסלאמיסטים מתונים", דוגמת 'האחים המוסלמים', שבהינתן השלטון יתמתנו, יעשו פרגמטיים ויאבקו בתנועות קיצוניות יותר, דוגמת אל-קאעידה. תפיסה זו מתעלמת כמובן מעובדות שונות, כגון היות תנועת החמאס, המוגדרת כארגון טרור בארה"ב ואירופה, תנועת בת של 'האחים המוסלמים', וכן מהעובדה שמנהיג אל-קאעידה איימן א-זוואהרי צמח ב'אחים המוסלמים' ואף מושפע עד היום מהאידיאולוג המרכזי של התנועה, סייד קוטב. בנוסף נוטים הללו להתעלם מהאלימות והטרור שזרעו 'האחים המוסלמים' במצרים תחת מורסי, ומההתבטאויות האנטישמיות ואנטי-מערביות של מנהיגיו וכן הלאה.

דוגמה בולטת למי שמחזיק בתפיסה זו היא ג'ון ברנן, ראש הסי.אי.איי, אשר היה מעורב ב"טיהור" כל חומרי ההדרכה של ה-FBI, סוכנויות הביון והכוחות המזויינים ממונחים "איסלאמופוביים" כמו "אסלאם רדיקלי" ו"ג'יהאד". בשל תפיסה זו ובשם התקינות הפוליטית, מתמקדים כוחות הביטחון והמודיעין באל-קאעידה ובארגונים המזוהים עמה, המוגדרים כ"קיצוניים", ונאסר עליהם לטעון לקשר בין אסלאם לטרור, שהוחלף אף הוא במונח "קיצוניות אלימה", או "אלימות במקום העבודה" (הכינוי שנתן משרד ההגנה לפיגוע הטרור בבסיס Fort Hood).

מלבד זאת, במסגרת תכניות 'קשרי הקהילה' של הממשל עם הקהילות המוסלמיות מנהלים גופי הממשל הקשרים ענפים עם אישים מארגונים הידועים כארגוני קש של 'האחים המוסלמים', שחלקם אף סומנו כתומכי ומממני טרור במשפט המפורסם של גיוס הכספים לארגון החמאס (The Holy Land Foundation). בהוראת הדרג הפוליטי בוטלו החקירות נגד ארגונים אלו והם משמשים כיועצים למשרדים ולגופי הממשל ואף למזכירת המדינה לשעבר ולבית הלבן עצמו, בו הם מתארחים תדירות.

במסגרת תפקידיהם, יועצים אלו היו מעורבים עמוקות ב"טיהור" חומרי ההדרכה של כוחות הביטחון. בו בזמן, חוקרים, מחוקקים, עיתונאים ואף מוסלמים היוצאים כנגדם ומחזיקים בדעות שונות מנועים מלהרצות בפני כוחות הביטחון וסוכנויות הביון, מושמים ב"רשימות שחורות" ומתויגים כ"אסלאמופובים".

את המקרים של הפיגועים בבסיס פורט הוד ובבוסטון ניתן היה למנוע אם רשויות אכיפת החוק והצבא היו משתמשים חוקרים מראש את הסימנים והמידע הרב שהעידו על הנטיות הג'יהאדיות של המבצעים, אך תחת המדיניות החדשה, חקירות מסוג זה אינן קבילות. האירוניה היא שבעוד הממשל משקיע מיליארדים בהאזנות חובקות עולם ושנויות במחלוקת, הוא מונע מסוכנויות הביון ואכיפת החוק לבצע עבודת חקירה ובילוש פשוטה שיכלה למנוע טרור ולהציל חיים.

הסוד של מורסי

מוקף ביועצים מטעם 'האחים המוסלמים', אין להתפלא על כך שממשל אובמה בחר לתמוך דווקא במשטרו ה"דמוקרטי" של מורסי ו'האחים' ולהשאיר את הסיוע הצבאי על כנו, תוך התעלמות מדיכוי העם המצרי וריכוז הסמכויות בידי הנשיא. ואילו לאחר שהצבא הדיח את מורסי ו'האחים המוסלמים' מהשלטון, קיצץ הממשל את הסיוע הצבאי למצרים חרף התנגדות ישראל.

הפרגמטיזם הפוליטי, הקשיים מבית ומעל הכל: "בעלי-הברית" החדשים של ארה”ב במזרח-התיכון בדמות 'האחים המוסלמים' במצרים ובתורכיה, הם הרקע ל"אובססיביות המשיחית" של ממשל אובמה בכל הנוגע לנעשה בישראל. מוטב לזכור זאת היטב, כאשר נתבשר על "פריצות דרך" אלה ואחרות במשא ומתן הנוכחי.