מחיר ניפוחן של מילים

לא רבים יודעים זאת אולם מכל הרעות החולות שהקיום האולטרא-מודרני מטיח בנו –  פרסום תת-הכרתי, מדוזות בשיא הקיץ, הרצאות של TED – על כולן עולה הרעה מספר אחד: הדיבור הנפוח וחסר-המשמעות.

הדוגמאות רבות מני מיגרנה: מספיק לקחת ליד עלון פרסום כלשהו או לשאול משהו נציג מכירות של משהו – ומי לא נציג מכירות של משהו בימינו – ומיד אתה טובע בזה. דיבור סחור-סחור תוך הדגשה מוגזמת של הישגים-לכאורה חסרי כל ממשות: "אנחנו עושים כל מאמץ", או "אנו מציעים מגוון פתרונות", או "יש להתגייס לצורך יצירת אווירה חיובית יותר כלפי". האדם המודרני עושה את דרכו בתוך עולם שהופך מילולי יותר ויותר, והעולם המילולי המקיף אותו מורכב יותר ויותר משקרים מוחלטים ואמירות חסרות-משמעות של מי שהקדישו את מיטב שנותיהם למציאת מגוון פתרונות עדכניים לאי-אמירת משהו בעל השלכה ממשית בעולם החושי המוכר.

ספרים, כידוע, היו מעצבי שיער ועכשיו הם אומני שיער. מזכירות היו למנהלות אדמיניסטרטיביות. דוגמניות הפכו לטאלנטים. מפריחי קלישאות הפכו למאמנים אישיים להצלחה. כל אלה מוכרים היטב ומדוברים רבות. אבל נדמה לי שיש תחום אנושי אחד שתצבורת משגל המוחין הכלואה בו עולה על זו המגולמת בכל שאר תחומי הפעילות האנושיים גם יחד, ושהערמה זו של אפס משמעות רב-הברתי בתחום הספציפי הזה משבשת את תפיסת המציאות התרבותית והאישית של כולנו, ואף גורמת לדכדוך נרחב ותחושת חוסר-משמעות גוברת והולכת בתרבות המערבית.

התחום הזה הוא חינוך.

שפה היא הכלי הראשון במעלה עבור בני אדם להתייחס איתו אל ולתאר איתו את המציאות. גישה לשפה, אם כן, היא במידה רבה גישה למציאות. אנשים מעשיים נוטים לדבר במשפטים קצרים ותכליתיים; אנשים שלא סגורים על עצמם נוטים למשוך בחוצות הצהרות שהן שאלה שהן תמיהה שהן שיר בלי שאין לדבר התחלה וסוף. ואין עוד מקום שבו מרוכזים כל כך הרבה אנשים עם כל כך הרבה מילים שלא באמת אומרות משהו כמו תחום החינוך.

מהו חינוך? אם תשאל איש חינוך, או פילוסוף של חינוך, או עסקן של חינוך, או תאורטיקן של עסקנות של פילוסופיה של פדגוגיה חינוכית, הוא יתן לך תשובה שאורכה 17 קורסים תקניים שלכל אחד מהם רשימת קריאה בת 45,000 מאמרים, כל אחד מהם לא קצר מ-25,000 מילה. וזה רק כמבוא לדיון בכיתה. לאמיתו של דבר לחינוך יש משמעות אחת פשוטה: ללמד אנשים דברים.

ואמנם אנחנו כתרבות, והמערכת האיומה והמפלצתית שצמחה סביב העניין הפשוט של ללמד ילדים דברים, התרגלנו לחשוב על חינוך כנושא שמצריך 50 שנות מחקר ולימוד אינטנסיביות, שלא לומר רצף אימננטי-קדורני של מילוליזם רב-שכבתי. אבל לאמיתו של דבר, אין צורך בפילוסופיה של חינוך יותר ממה שיש צורך בפילוסופיה של תיקון מכונות כביסה או שימוש במעדר.

הסיבה שסביב החינוך ישנו ריכוז כה בלתי נסבל של מילים היא אחת: היא מאפשרת למנגנון עצום לשלוט במורים ולתפוח בלי הרף, תחת מצג שווא של חדשנות גדולה והתקדמות והתעדכנות ורפורמה ותמורה ושינוי. בשורה התחתונה כל מה שהממסד החינוכי, להבדיל מהמורים עצמם, עוסק בו, הוא הגדלת אוצר המילים הלא-שימושי וחסר-המשמעות בעוד ועוד מושגים מטופשים ומיותרים – ע"ע "למידה משמעותית" של שי פירון, שהוא האדם הראשון בעולם שעשוי כולו ממילים.

התוצאה מכמעט 100 שנות ניפוח של עוד ועוד שכבות סביב החינוך וסביב מה שהוא אמור להיות באמת – לימודים, היא מנגנון כל כך עצום, הן אנושי והן תודעתי, שהוא פשוט לא מאפשר למורים ללמד.

מה שדרוש לנו הוא ניקוי של מערכת החינוך מכל הדיבורים חסרי-השחר והמושגים המופשטים ומכל הראשים החלולים שאוהבים לדוש ולדוש באלה בלי הרף. דרוש לנו מנגנון קטן ויעיל, שלא יפריע למורים ללמד את מה שהם יודעים ללמד ואת מה שהם רוצים ללמד.

בראשות משרד החינוך צריך לעמוד מישהו שמדבר במילים פשוטות וטכניות וברורות, וזה צריך להיות המסר שמחלחל מטה עד אחרון המורים: אנחנו באים ללמד ילדים א' ב' ו ג', וזה הדבר היחיד שמעניין. כל ענייניי הזהות והאחרות והעצמיות לא צריכים להיכנס בשערי בית-הספר. והם לא צריכים להיכנס בשערי בית-הספר לא רק כדי להימנע מזה שילד שנכנס לכיתה א' יעבור במהלך לימודיו חמישה שרי חינוך, כל אחד עם תריסר רפורמות תלושות משלו, מה שיותיר אותו חסר כל יכולת לגבש מסר אחיד מהמערכת שהוא עובר דרכה, אלא כדי להבהיר את החזון החינוכי הפשוט והאפקטיבי: ילד בא לבית-הספר כדי ללמוד דברים, אף פקיד או מנהל או מורה לבעלים איננו בעלים של התודעה שלו. וכשהילד יגדל וייצא אל החיים הוא יבין לבד שכשהוא בא במגע עם הבריות הוא לא אדון על התודעה שלהם, ואם הוא רוצה להשאיר חותם בחייהם הוא צריך ללמד אותם משהו קונקרטי ומובן.

חברה שעוסקת בלי הרף במושגים מופשטים וחסרי משמעות קונקרטית גורמת לחבריה לחיות בתוך מרקם נוזלי שמשרה חוסר-ביטחון ועצבנות. כל אחד יודע מה זה כשיורים עליו ומה זה כשלא, אבל כשמדברים על ירי שנעשה במסגרת השלום זה הופך את המרחב התרבותי למעורער. וכשמדברים לילדים במונחים כמו "האחר הוא אני" זה גורם להם לחיות בתחושה ששום דבר לא ברור בעולם סביבם. זה מתכון לתחושת ניכור גדולה כלפי עצמך וכלפי החברה הסובבת אותך, שמרגישה יותר ויותר כמו שותפות גדולה באיזשהו שקר שלא ברור איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.

הזווית החברתית

השיגעון הגדול עם תאוריות חינוכיות, שנועד להקנות עוד ועוד יוקרה וכסף ותפקידים לממסד החינוכי, מוליד עוד השלכה חברתית שלילית מאוד: הוא גורם לכך שתהיה תפיסה לא בריאה ולא נכונה של תפקיד הלימודים. במקום שהלימודים ייתפסו כמכשיר טכני לרכישת ידע בתחום ספציפי, הם נתפסים כאיזה כרטיס כניסה למועדון נעלה של חשיבות שכולם רוצים להיות חלק ממנו. זה, בתורו, יוצר שני עיוותים: הראשון הוא שלעסוק במקצוע שאינו מחייב לימודים אקדמיים הופך לבושה, השני, שצריך כל הזמן להוריד את הרמה של הלימודים האקדמיים כדי להעניק לעוד ועוד אנשים את כרטיס הכניסה למועדון  הנחשב.

וכך, באמצעות דיבורים על לימודים במושגים מוגזמים ומנופחים של נפש האדם ועיצוב החברה משיגים בבת-אחת שלוש מטרות שליליות: הראשונה היא ערעור היכולת לחיים במרחב קונקרטי ומובן, השני הוא הפיכת מקצועות לא-אקדמיים למקור לבושה, והשלישי הוא הורדה של הרמה האקדמית.

הבלבול המכוון בין חינוך להשכלה נועד לאפשר למנגנון העצום בדיוק את ההשפעה המקלקלת שיש לו: במקום שהמערכת תתרכז בדבר פשוט ומובן כמו ללמד היא מתעסקת בדבר כמו חינוך שמעולם לא נועדה לעסוק בו ואינה יכולה לעסוק בו: איזה אדם מרצונו הטוב יבחר שילדו יקבל את אותה חותמת תודעתית כמו מליוני ילדים אחרים?

בלי מילים גדולות ובלי בירוקרטיה משתקת ובלי גמולים מומצאים על קורסים הזויים: בתי-הספר צריכים ללמד. בחינוך צריכים לעסוק הורים.

מהשכלה אקדמית צריכה לרדת ההילה היוקרתית שיש לה. אדם שיש לו תואר בנושא מסוים הוא אדם שיודע משהו על נושא מסוים, וזה הכל. הוא לא טוב יותר מאדם שלא למד את הנושא הזה, הוא לא חכם יותר מאף אחד, הוא לא שווה יותר כאדם. הוא פשוט אדם שיודע משהו על נושא מסוים.

ואולי כשתרד ההילה המזויפת מלימודים אקדמיים, יוכל לחזור למקצועות הכפיים הכבוד שמגיע להם. אולי לא תהיה חובה חברתית להציג כרטיס כניסה למועדון השווים באמת. ואולי לאקדמיה יגיעו רק המוחות המוכשרים ללימודים מהסוג הזה, ולא אנשים צעירים שיבזבזו שנים יקרות על לימודים שלא יתנו להם שום דבר בעל ערך, אלא רק הילה מזויפת שתגרום להם להרגיש ממורמרים לשארית חייהם: הרי לא תסתפק בסתם עבודה אם אתה שייך לאיזה מועדון נעלה, נכון? אתה צריך להיות מינימום מנכ"ל.

תפוצת-יתר של לימודים אקדמיים, שנובעת מתפיסה רומנטית ומוטעית של תפקיד ההשכלה, מביאה לכך שאנשים לא יוכלו להיות מרוצים בעבודות שהם יכולים להשיג ולא יעבדו בעבודות שכן מתאימות להם ויכולות להועיל מאוד לחברה ולעצמם באותה מידה. באופן הזה נוצר ואקום מלאכותי כלפי מעלה בסדר החברתי, שמביא לכך שבכל חברה לא יישארו מי שיעסקו בעבודות כפיים. בכל הארצות המערביות מרוב בעלי תארים אין מי שיבנה בית או יתקן רכב או יטפל בקשיש, ולכן צריכים להביא מהגרים בכמויות גדולות, שגם הם בתורם ירצו להצטרף למעגל הנחשבים, מה שיחייב להביא עוד מהגרים, מה שבסופו של דבר יגרום להתמוטטות המודל החברתי כולו.

דיבורים גבוהים מידי על השכלה הם גורם ישיר לשחיקה במעמדה של מלאכת הכפיים, וגם זה עוול שצריך לתקן.

הזווית המזרחית

חלק לא מבוטל מהאנשים שעוסקים במלאכות כפיים בישראל הם מזרחיים וערבים. בחברה בעלת אובססיה למילים גדולות ומושגים מופשטים הם נחשבים לתחתית הנוראה ביותר של הקיום האנושי. לחזור עם ידיים מלוכלכות הביתה בישראל של ימינו זה העלבון הנורא ביותר, וצעירים רבים יעדיפו לציית לבוס נרגן במשרד של מטר על מטר ולהעמיס על עצמם נוגדי דיכאון ושירים עצובים של להקות גראנז' באוזניות, רק לא להתבזות חלילה בעמל של ממש.

אבל השכלה אינה חינוך. ולימודים אינם ערובה לאנושיות משופרת. ועבודה במשרד אינה תואר אצולה. כבוד לזולת כן. כבוד למבוגר כן. יושר אישי כן. זהירות ברכוש החבר והלקוח והשכן כן. תואר בתקשורת או גאוגרפיה או משפטים או קרימינולוגיה או מחשבים? ממש לא.

כשנוריד מההשכלה את ההילה המזויפת נוכל גם להחזיר מעט מתחושת הערך העצמי למאות-אלפי הישראלים שעדיין עובדים בעבודות כפיים. כי יש כבוד בעבודה הזאת, וכשמקימים מוסדות עצומים שכל תכליתם היא לא להרבות חוכמה אלא להציל אנשים מהגורל הנורא של עבודה מלכלכת או מזיעה, משדרים מסר לא-אנושי ולא-בריא לכל מי שעוסקים בעבודה שאינה הזזת נתונים ממקום למקום.

החזרת הכבוד למסחר ולמלאכת הכפיים היא דבר שיאזן וייטיב עם החברה שלנו ויאפשר ליותר אנשים למצוא את מקומם בה בלי סטיגמות וקשיי תדמית והערכה עצמיים. וזו אחת הסיבות החשובות ביותר לכך שמערכת החינוך צריכה פחות אנשים שמבלבלים במוח, יותר אנשים שפשוט מלמדים.