מעבדה היסטורית: עמים שהופרדו בין סוציאליזם לחירות

מזרח ומערב גרמניה, צפון ודרום קוריאה, הונג-קונג וסין; בכל אחד מצמדי המדינות הללו שוכנים בני אותו עם, שהופרדו על-ידי גבולות מלאכותיים שקבעו המעצמות • למרות שהתחילו מאותן נקודות פתיחה, המדינות שאימצו את השיטה הליברלית גברו על התאומות הסיאמיות שלהן, שנחנקו תחת המשטר הסוציאליסטי • מיקרוקוסמוס בין מזרח למערב

הוויכוח העיקש בין קפיטליזם לסוציאליזם ממשיך אמנם למכור עיתונים, למלא אולמות קולנוע ולהעסיק את טובי בנינו בוויכוחים אינסופיים, אך לרוב, ההתפלמסות נעשית סביב עובדות חלקיות ונתונים לא חד-משמעיים, הלקוחים מטווח הזמן הקרוב. כדי להתמודד עם קשיי הניתוח נדרשת הסתכלות ארוכת טווח, מפרספקטיבה של שנים.

כעת, זה אמנם בלתי-אפשרי לבודד אירוע היסטורי שיהווה מקרה מבחן מושלם להבדל בין השיטות, אך ההיסטוריה של המאה הקודמת סיפקה לנו מספר התרחשויות מרתקות, שמהוות את הדבר הקרוב ביותר לתנאי מעבדה: גבולות מלאכותיים, שהפרידו אוכלוסיות הומוגניות בעלות אותה תרבות ואותם תנאי פתיחה, וחצו אותן לשתי מדינות בעלות שיטות כלכליות מנוגדות. הקוריאנים, הגרמנים, הסינים ועמים רבים נוספים נקרעו זה מזה על ידי גבולות שכאלו, ולאורך זמן הוטבעו ההבדלים והונצחו על דפי ההיסטוריה.

קוריאה – צפון מול דרום

התקשורת העולמית אוהבת לצחוק על קים ג'ונג-און, העריץ הצעיר והתמהוני של הדיקטטורה הצפונית, אך היא מתעלמת ממשטר האימים שהוא משליט על אזרחיו. ג'ונג-און הוא כבר דור שלישי למשפחת העריצים שהעלה סטאלין, ופולחן האישיות של השושלת בפיונגיאנג מזכיר מאוד את זה שנעשה בעבר למאו, לנין, מרקס ואנגלס. כמו אצל אבותיו, גם תחת ג'ונג-און הלשנות למשטרה החשאית, מחנות עבודה ורעב מחפיר הם חלק אינטגרלי מחייהם של תושבי קוריאה הצפונית, המנותקים לחלוטין מהשגשוג והקידמה שחווה שכנתה מדרום.

האומה הקוריאנית פוצלה בתחילת המלחמה הקרה, לאחר מלחמת העולם השנייה, והייתה אחת הבמות המרכזיות לקרב הכלכלי שהתחולל בין מזרח למערב: ארצות-הברית סייעה להקמת דמוקרטיה ליברלית בדרום, וברית-המועצות הקומוניסטית נטלה תחת חסותה את הצפון. כך, שתי המדינות החדשות יצאו לדרך מאותה נקודת פתיחה ומאותם תנאים, עם אותו עבר ועם אותן מסורות ותרבות. בלא כל הבדל משמעותי. ייתכן אף שבשל התיעוש הרב תחת השלטון היפני שקדם למלחמה, והודות למשאבי הטבע האדירים שבשטחה – היה לקוריאה הצפונית יתרון מסוים בראשית הדרך.

65 שנים עברו מאז אותו פיצול היסטורי; בזמן שבסיאול עמלים על הפיתוחים הטכנולוגיים החדשניים ביותר, עסוקה שכנתה הקומוניסטית באיומי סרק על הסדר העולמי, מתוך ניסיון אומלל להסתיר את הכישלון הכלכלי הגדול ביותר בעת המודרנית. כדי להמחיש את הפערים האסטרונומיים בין המדינות השכנות, מספיק לציין שהתוצר הלאומי של קוריאה הצפונית מוערך בכ-40 מיליארד דולר, בשעה שהמחזור השנתי של חברת 'סמסונג' לבדה, מקוריאה הדרומית, עומד על 269 מיליארד, 30 מתוכו רווח נקי.

כאשר נכנסים לעובי הקורה של תכניות החומש הקומוניסטיות, מבינים עד כמה הקצאת המשאבים שלה משונה עד כדי גיחוך. מלבד התקציב הביטחוני העצום ומתקני הגרעין היקרים, בפיונגיאנג מתהדרים באצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בעולם, בעל הקיבולת של 150,000 צופים. אך לעומת הקמפ-נואו בברצלונה ו-וומבלי האנגלי, אצטדיון 'האחד במאי' אינו משמש לתחרויות ספורט והופעות רוק, אלא בעיקר לתחזוק הפרופגנדה הממשלתית באמצעות תהלוכות צבאיות והוצאות פומביות להורג.

למרות הפסקת האש השברירית בין הצפון לדרום, הנמר הדרום-קוריאני יוסיף לדהור קדימה בטווח הנראה לעין, וחברות ענק דוגמת יונדאי, קיה, LG וסמסונג ימשיכו לשפר את חיי אזרחי העולם בכלל, וקוריאה הדרומית בפרט. בשכנה מצפון לעומת זאת, צפויים להיאחז גם בעתיד הקרוב בתרומות מחו"ל ובקצבאות אורז, כדי לתחזק את המשטר הריכוזי ביותר על פני כדור הארץ.

גרמניה – מזרח מול מערב

בעולם שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי בתחילת שנות ה-90, היו גבולות מתוחים אף יותר מזה הקוריאני; חומת ברלין קרעה את גרמניה לשתי מדינות – המזרחית תחת שלטונו הריכוזי של סטאלין והמערבית תחת חסותו של המערב הליברלי – ושוב העמידה למבחן היסטורי מעניין את ההבדל בין שתי השיטות המדיניות-כלכליות.

יש הסבורים שהמדיניות האקטיבית והאסרטיבית של רייגן ותאצ'ר הובילה להפלתו של מסך הברזל, אך בפועל הייתה זו תרבות הצריכה המערבית שגרמה לקריסת האימפריה הסובייטית וברית ורשה. הכמיהה של אזרחי גרמניה המזרחית לאיכות החיים שיש ממערב להם העסיקה רבות את ה'שטאזי', המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, שניסתה ללא הצלחה להיאבק בהברחת סחורות אל המזרח ובבריחת אזרחים מיואשים אל המערב.

בנקודת המעבר לשעבר – צ'ק-פוינט צ'רלי – בברלין, מציגים עד היום את השיטות היצירתיות ששימשו את הבורחים והמבריחים. אזרחים מזרח-גרמנים נדחקו לתוך מנועי רכב פעילים, גלגלים נוסעים וגגות כפולים כדי לנוס על נפשם מאימת השלטון החונק. באותה תקופה, הקימו בצדה המערבי של החומה עמדות תצפית שאפשרו לתיירים ולגרמנים חופשיים להציץ אל הנעשה מעבר לגבול, משל הייתה זו הצגה; כתובות גרפיטי מתחכמות התנוססו על אותה החומה שייאשה את אחיהם במזרח.

על אף הפוטנציאל העצום של התעשייה הכבדה, ולמרות מוסר העבודה הגרמני המפורסם, נפתחו מהר מאוד פערים עצומים בין המזרח למערב – בכל הסקטורים של המשק הגרמני. בייחוד, קשה להישאר אדישים נוכח מה שהתחולל בתעשיית הרכב הגרמנית, שהיוותה מיקרוקוסמוס למה שהתחולל בגרמניה וביתר העולם. ב-1950 פוצל המפעל הברלינאי של תאגיד הרכב הלאומי, שאוחד תחת שלטון המפלגה הנאצית. כאשר שני הצדדים הופרדו על-ידי החומה, הם נותרו עם אותן תכניות, שרטוטים וכלים מכניים. הצד המזרחי פיתח את ה'טראבי' – קופסת מתכת איטית ומסוכנת, שהאיצה ל-90 קמ"ש תוך לא פחות מ-22 שניות. הצד המערבי לעומת זאת, ייצר באותו הזמן את המכוניות המודרניות, המהירות והאמינות ביותר בעולם, המוכרות לכולנו כ-'אאודי'.

כך התנקזו ההבדלים בין השיטה הסוציאליסטית, המסרסת את חירות האדם ואת כוחות היצירה שלו, לבין השיטה הקפיטליסטית, לתוך מפעל גרמני אחד. תמונה אחת שווה אלף מילים, והנה אאודי מול טראבאנט, שנת 1990:

רק לאחר נפילת החומה הברלינאית וקליטתו של המזרח בתוך הדמוקרטיה הגרמנית, החלו לתפוס את היקף הפערים. כבר בבוקר שלאחר האיחוד הוחל במחקר מקיף, שבחן את נפחי התעשייה ואת יכולות הייצור בכל צד. הסתבר, למרבה התדהמה, שגם אם מתעלמים מפער הטכנולוגיה העצום, התוצר של גרמניה המערבית גבוה פי 13 משל המזרחית. אותו עם, אותן מסורות, אותם תנאי פתיחה – וכאלה פערים עצומים. האם יש דרך טובה יותר להסביר זאת מאשר החירות הכלכלית?

סין והונג-קונג

ובחזרה למזרח הגלובוס; החומה הקוריאנית עומדת על תילה לעת עתה, אך לפחות זו המפרידה בין סין להונג-קונג במגמת שיפור. בשונה מההפרדה הקשה בין צפון לדרום קוריאה, כלכלת השוק ההונג-קונגית היא סמל ומופת לפיתוח ולחירות, המהווה נקודת אור שמעוררת את המזרח הרחוק ומאיצה את ההתקדמות של הענק הסיני השכן.

הבריטים כבשו את האי השומם כבר ב-1842, ובני ההאן – האוכלוסיה המקומית בדרום-מזרח סין – היגרו אליו לאורך כל המאה ה-19 וה-20, עקב הצמיחה הכלכלית המרשימה שהתרחשה במקום. הבריטים ניהלו את האי כתחנת מסחר משגשת בעלת שלטון קפיטליסטי, שווקים גמישים לחלוטין וכמעט ללא מסים ומכסים, בעוד שהשכנים הסינים תיחזקו באותה תקופה אימפריה טוטליטרית, שלאחר הפיכתו של מאו דזה-דונג הפכה למדינה הקומוניסטית המיושבת ביותר בעולם. גם כאן אפוא, נקודת הפתיחה שמשה שתי קבוצות בעלות אותם מאפיינים, שהתפצלו בין שיטות משטר הפוכות.

כמו במזרח גרמניה, גם כאן הציפו מהגרי עבודה סינים תאבי שגשוג וקדמה את חצי-האי קואלון שבהונג-קונג, למרות שהדבר היה אסור ונאכף בקפדנות על-ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. מאז 1997, כאשר הועברה הונג-קונג באופן רשמי מהכתר הבריטי לשלטון הסיני (היא נשארה בעלת עצמאות), היגרו אליה כמעט מיליון סינים במסגרת חוק איחוד משפחות.

הונג-קונג נמצאת כבר 19 שנים בפסגת מדד החופש הכלכלי של מכון הריטג', כאשר סין ממוקמת במקום ה-137 בין קמרון לליבריה. גם הנתונים היבשים אינם משקרים: העובד הסיני מרוויח פחות משליש מחברו ההונג-קונגי, על אותה העבודה. ובכל זאת, הליברליזציה הכלכלית שעוברת סין בשנים האחרונות, מסמנת מגמה של שיפור וצמצום הפערים. ההבדלים התהומיים בין מה שהתחולל בהונג-קונג מאז השלטון הבריטי, לבין קפאונה הכלכלי של סין עד לרפורמות הקפיטליסטיות שעברה בשנים האחרונות, מהווים עדות נוספת לאפשרויות הקדמה שנעוצות בהפחתת הריכוזיות ובביטול הרגולציה החונקת.

ארה"ב ומקסיקו

היריעה קצרה מדי מלהכיל את היקף ההצלחה של הניסוי האמריקני, שהחל ב-1776. המאה ה-20 הייתה המאה האמריקנית, וספק אם הייתה אי-פעם מדינה בהיסטוריה האנושית שהצליחה לייצר כל-כך הרבה עושר, עוצמה צבאית וחירות אזרחית, עבור מאות מיליוני אנשים ללא ייחוס משפחתי.

הגבול הדרומי של ארה"ב הוא הפעיל ביותר בעולם, עם מעל 5 מיליון רכבים שחוצים אותו בשנה. מלבד המעבר החוקי, הסתננו לארה"ב עד ל-2009 כמעט שבעה מיליון מקסיקנים, לעומת 65 אלף קנדים בלבד מהגבול הצפוני.

מדיניות ההגירה האמריקנית הייתה חופשית עד ליצירת מדינת הרווחה תחת רוזוולט וג'ונסון, ואין ספק שהיא הייתה קולטת בהצלחה עוד מקסיקנים וקובנים רבים, כפי שעשתה עם אירים ואיטלקים בעבר, לולא שינוי כיוון זה. לפני עידן מדינת הרווחה, כל מהגר נאלץ לעבוד, ליזום ולקחת אחריות על חייו, וההגירה השביחה את ארצות-הברית בידיים חרוצות ויצירתיות.

לאחר החלת מדיניות הרווחה והפגיעה באתוס האמריקני של עבודה קשה ויוזמה, נולד הצורך להגביל את המהגרים. הם כבר לא באו רק לעבוד קשה וליהנות מהחירות האמריקנית.

בכל אופן, התמריץ להגר צפונה תמיד היה גבוה עבור תושבי מקסיקו. השלטון הספרדי הריכוזי דיכא את ההתפתחות הכלכלית של המקומיים מאז ראשית המאה ה-16, ורק ילידי ספרד, הפנינסולרים המיוחסים, זכו ליהנות מאיכות חיים סבירה. זאת לעומת השלטון האנגלי הליברלי שהתקיים באותה תקופה במקביל בצפון היבשת, ונהנה מצמיחה ומשגשוג חסרי תקדים.

היום, הפערים בין המשק האמריקני לשכנו המקסיקני עצומים, כאשר התוצר לנפש בארה"ב גבוה פי 3.5, וההכנסה החציונית גבוהה פי 6.5. הנתונים מרשימים עוד יותר כשלוקחים בחשבון שהספרדים הקימו את המדינה המקסיקנית על בסיס האימפריה האצטקית, בעוד שהמתיישבים הבריטים בנו את התשתית למושבות מאפס. אין זה מפתיע אפוא, שאחד מכל חמישה מקסיקנים נוסע בחייו לשכנה הדמוקרטית מצפון, כדי למצוא איכות חיים, שגשוג כלכלי וביטחון אישי.

אמת, כאן מדובר בספרדים ובאנגלים – שאינם בני עם אחד שנחצה על-ידי גבול מלאכותי – אך בכל זאת, העובדה שהמירוץ הכלכלי התחיל כבר במאה ה-16, והבדלי ההישגים בין אלו של השיטה הליברלית האנגלו-אמריקנית ובין אלו של השיטה הספרדית הריכוזית בולטים מאוד לעין, מקשים מאוד להתעלם מכך. שני סוגי משטר הגיעו ליבשת אמריקה: ראו מה קרה בצפון למשטר הליברלי, ומה קרה בדרום למשטר הריכוזי.

אנשים מצביעים ברגליים 

ברחבי העולם הגבולות המדיניים מספרים סיפור חשוב ומרתק. הנהירה הספרדית אל שוק העבודה הגרמני, ההסתננות ההמונית של המקסיקנים לארצות-הברית, ואפילו מהגרי העבודה האריתראים במדינתנו הקטנה מראים לנו עד כמה זקוקים אנשים לחירות.

מלבד הדוגמאות החותכות של גרמניה בעבר, וקוריאה וסין היום, ניתן לראות שהקשר בין חירות לצמיחה כלכלית חזק וברור. מקרי הקיצון שהבאנו אמנם אינם נותנים מענה מלא לדיונים מודרניים על "הדרך השלישית" ושאר ססמאות, אך הם שופכים אור על היתרון העצום של המדינות הליברליות והדמוקרטיות בייצור עושר ואושר. חשוב לזכור שחומת ברלין, הגדר הקוריאנית והגבול בהונג-קונג נבנו על מנת למנוע מאזרחים החיים תחת משטרים סוציאליסטיים לברוח, ולא להיפך.