המאבק על הנגב: הסתה ופעילי שמאל בכפר הבדואי אריכא

המורים וההורים של ילדי בית-הספר 'צין' במדרשת בן-גוריון, היו המומים מהתכנים אליהם נחשפו ילדיהם במהלך סיור לימודי שנערך באזור. במסגרת הסיור ביקרו הילדים במיזם תיירותי חדש בכפר הבדואי הלא-חוקי 'נחל אריכא' (באזור מצפה רמון), המתהדר בכינוי המוגזם למדי "כפר רועים אקולוגי". כאן, מלבד סיפורי הפולקלור הרגילים אודות עיזים, חלב ומדבר, זכו הילדים לשמוע מפי מנהל המיזם סלמאן סדאן, כי אנשי 'רשות הטבע והגנים' הם אנשים רעים שמאיימים על ילדים קטנים עם רובים שלופים. הילדים חזרו מזועזעים, והמורים בבית-הספר נצרכו אף להקדיש זמן לשיחה מיוחדת בכדי להרגיע את הרוחות.

ההורים אולי היו מופתעים מהמסרים הקשים של סלמאן, אך מי שמכיר את הסיפור לעומק יודע שזהו רק קצה הקרחון. הכפר הלא-חוקי בנחל אריכא יושב למעשה בתוככי שטח אש צבאי המשמש את בית-הספר לקצינים (בה"ד 1) הסמוך. בשטח האש, לפעמים כמה מאות מטרים בלבד מהכפר הלא-חוקי, מתקיימים אימונים סדירים בשעות היום והלילה, בהשתתפות מחלקות מקלעים, מרגמות וטנקים. הסכנה של המצאות נפלים או חפצים מסוכנים אחרים בשטח היא מוחשית ביותר. רק לפני חודשים מספר נערך במקום תרגיל באש חיה של יחידת 'קרקל' בהשתתפות אלוף פיקוד הדרום, והנקודה ממנה בחר לצפות בתרגיל הייתה בתוככי הכפר עצמו.

הכניסה לשטחי אש ללא תיאום אסורה כמובן על-פי חוק ועל-פי נהלי משרד החינוך. בעקבות הסיור, כך נודע לנו, ערכו גורמים במשרד החינוך בירור עם המנהל.

כך מלבינים יישוב לא-חוקי

כמו מרבית הפזורה הלא-חוקית והלא-אקולוגית בנגב, גם אנשי כפר אריכא, המונה כ-200 נפשות, נמצאים בשטח כשלושים שנים, והם מיועדים לעבור ליישוב חדש ומוסדר – "רמת ציפרים" – המתוכנן עבורם כמה קילומטרים צפונה משם. מכיוון שמדובר בשטח אש, דבר שהבדואים תושבי המקום יודעים היטב, הם פועלים בכל דרך כדי לשנות את ההחלטה.

וכרגיל בסיפורים שכאלו, פעילי שמאל רדיקאליים ששים לנדב את עזרתם היצירתית. במקרה זה מדובר בפעיל הסביבתי איתי ענר, המפעיל כמה מיזמי תיירות באזור מצפה רמון ומזהה את עצמו כ"מוביל מאבקים סביבתיים". לענר, שעבר למצפה רמון מתל-אביב לפני כ-12 שנים, רקע נרחב של פעילות בנושאי זכויות אדם, ועל המעבר לנגב הוא מעיד כי "בשלב מסויים הבנתי שהאדם יכול לזעוק, אבל האדמה לא". נאמן לציטוט האהוב עליו "החוכמה היא שצריך ללמוד איך עובדת המערכת ואז אפשר להיאבק בה", החליטו ענר וחבריו לנקוט באסטרטגיה חדשנית: במקום כפר לא מוכר, יקום מיזם תיירותי אקולוגי; במקום יעד לאכיפת חוק, יהפוך המקום יעד לתקציבי תיירות ותמיכות ממשלתיות; ובמקום עבריינים יהפכו תושביו לתיירנים חביבים הזוכים לתמיכה של ה'חברה להגנת הטבע', המועצה האזורית 'רמת הנגב', וגופים אחרים.

ענר וחבריו כנראה לא מונעים רק מאידיאולוגיה: בתור מי שמפעילים אתרי לינה וצימרים באזור הצחיח, הפעלתם של מתחמי אטרקציות שונים בהחלט יכולה להועיל לעסקים.

האסטרטגיה הצליחה מעל ומעבר למצופה, ובשנתיים האחרונות זכו תושבי הכפר הלא חוקי, סליחה: המיזם התיירותי-אקולוגי, לביקורים של קבוצות מסוגים שונים. בארצנו מוכת התקשורת הפרו-ערבית, כל פינוי של כפר בדואי לא חוקי והעברתו ליישוב מסודר, נחשב למעשה גזעני ונוטף אפרטהייד. וכשמדובר במיזם תיירותי לכאורה, על אחת כמה וכמה.

הצעד הבא בתכנית, היה לאפשר גם כניסה של בתי-ספר ומוסדות חינוך לשטח. כאן גייסו ענר וחבריו את הטקטיקה הידועה והבדוקה של איומים משפטיים. במכתב ששלח ענר לאלוף פיקוד הדרום, התריע בו כי אם הלה לא יאפשר לבתי-ספר להיכנס לשטח הכפר, יפעלו כלפיו במישור המשפטי.

ענר לא מאיים לשווא. לפני כ-7 שנים הוא עתר לבג"ץ, בסיועו של לא אחר מאשר פרקליט השמאל הרדיקלי מיכאל ספרד, נגד צו סגירת שטחים שהוציא אלוף הפיקוד במטרה לערוך ניסויים צבאיים בשטח. טענתו של ענר אז הייתה כי הסגירה פוגעת בזכויותיו להכניס לשטח קבוצות תיירים. בית-המשפט דחה אז את עתירותיו, אך בג"ץ ההפכפך עלול להיענות הפעם, ולהכשיר דה-פקטו את ההתיישבות הבדואית הלא חוקית במקום.

הנה כי כן, זוהי האסטרטגיה: ראשית מקימים יישוב לא-חוקי בתוככי שטח אש; אחר כך מוחים נגד הכוונות להרוס אותו; ולבסוף מחייבים את המדינה לאפשר לבתי-ספר לבקר שם, שהרי אם ילדים בדואים יכולים לחיות שם, מדוע שלא יבקרו בו גם ילדים יהודים?  ל "פעילי זכויות האדם" אפוא הייתה שיטה: קודם עברו על החוק, אחר כך עתרו לבג"ץ ואחר כך נחו. ואם חלילה ייפגע ילד מנפל או כל דבר אחר במהלך סיור בית-ספרי? לא בעיה: תמיד אפשר לתבוע את משרד הביטחון ולדרוש פיצויים. ענר ועורך הדין ספרד ישמחו לעזור.

כשהריבון מתעורר

אבל הסיפור עדיין לא הסתיים. כאשר התברר כי אנשי המקום פועלים להכניס לשטח גם בתי-ספר, תוך סיכון חייהם של ילדים ובניגוד מוחלט להנחיות, מישהו במשרד הביטחון החליט סוף סוף לעצור את הסחף. כך, לפני כשבוע הוצבו בצד הדרך המובילה למקום שורה של קוביות בטון ('בטונדות') עם הכיתוב "סכנה שטח אש הכניסה אסורה", כמקובל בשטחי-אש בכל הארץ. בניגוד לטענות התושבים, קוביות הבטון לא חסמו את הדרך לכפר, ולא מנעו מאף אחד מהתושבים להמשיך את שגרת חייו. כל שעשו הוא ליידע את הנכנסים בדבר אופיו של השטח, כנדרש על-פי חוק.

פעולה זו הספיקה לתושבי הכפר ולפעילים הרדיקיליים המלווים אותם, בכדי לפתוח בקמפיין נגד משרד הביטחון.מבחינה תקשורתית, אמנם, הקמפיין לא כל-כך צלח, והסתכם בכתבה אוהדת בערוץ 1 ובכמה פוסטים בפייסבוק, אך בעקבות לחצים חזקים שמפעילים תושבי המקום ישנו חשש ממשי שמשרד הביטחון ייאלץ להכנע.

בדומה לכפר הלא-חוקי אל-ערקיב, שהפך זה מכבר לסמל המאבק של השמאל הרדיקלי נגד מימוש הריבונות הישראלית בצפון הנגב, כך הופך נחל אריכא לסמל עבור הבדואים המתגוררים בהר הנגב. כישלון בפינוי ובהסדרתו, משמעו סתימת הגולל על הסיכוי להסדיר את התיישבות הבדואים באזור ביישובים החדשים המתוכננים לקום עבורם.

בינתיים סלמאן סדאן ואנשי אריכא בטוחים בניצחונם, כפי שמעידה היעדרותם מפגישה אסטרטגית של הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, שנועדה לעדכן את הציבור בדבר ההתקדמות בהליכי תכנון היישובים בהר הנגב. עבור מי שעתיד הנגב יקר לליבו, וששלטון החוק עבורו אינו מטבע לשון שחוקה, פרשיית כפר אריכא מהווה מקרה מבחן חשוב. יש לקוות שלא נכשל בו.

עמיחי יוגב הוא רכז דרום בארגון 'רגבים'.