יחידה 101: המהפכה שחילצה את צה"ל

לאחרונה נפרדנו ממאיר הר-ציון, הסייר והלוחם האגדי של יחידה 101 • למרות מספר הפעולות הקטן ותקופת הפעילות הקצרצרה, הטביעה היחידה חותם עמוק על צה"ל ועיצבה את אתוס הלחימה שלו • חתירה מוחלטת למגע, אי-הפקרת פצועים בשטח ומקצועיות הפכו אותה לסמל והשראה, וחילצו את צה"ל מבור הכשלונות שהיה נתון בו • אביתר בן-צדף מסכם

הזמן עושה את שלו, ומבלי משים אנו נפרדים מאחרוני הלוחמים של דור תש"ח, ומחלק מחבריהם הצעירים יותר, לוחמי שנות החמישים, שהשיבה החלה לזרוק גם בהם. לאחרונה נדרשה החברה הישראלית לסיפורה של יחידה 101, עם פטירתו של הלוחם האגדי שסימל אותה יותר מכל. מאיר הר-ציון.

הר-ציון, לוחם וסייר יחיד סגולה, היה מעמודי התווך של היחידה ושל יחידות נוספות שהוקמו בעקבותיה. למרות שנפצע קשה בפעולת התגמול בא-רהווה, הדגים הר-ציון גבורה מהי עם חזרתו לשדה הקרב, במספר מלחמות, למרות נכותו הקשה. הלוחם הפצוע, שהוסמך לקצונה ללא קורס, סייע לאברהם ארנן להקים את סיירת מטכ"ל, למיין את אנשיה, ללמד את ראשוניה סיירוּת וחיילוּת, ושימש להם דגם לחיקוי.

יחידה 101 הורכבה מבוגרי מלחמת העצמאות, רובם מן העמק. עיקר המגויסים ליחידה היו בני ההתיישבות העובדת בתחילת שירותם הצבאי, אשר עוצבו לזן חדש של לוחמים שהיה נדיר ומבוקש בצה"ל בתחילת שנות החמישים.

חרף העובדה שביצועיה היו מועטים וחייה קצרים להפליא (פורקה אחרי חצי שנה), ה-101 היא אחת היחידות המדוברות – וכעת, גם המושמצות – ביותר שהקים צה"ל. אך אין זה באמת מפתיע: לוחמיה הטביעו חותם עמוק ומשמעותי במיוחד בצבאנו, אולי החשוב שבהם, ובעיקר הוציאה אותו מאחד המשברים החמורים שידע.

את יחידה 101 הקים רס"ן אריאל שרון, לאחר שהודח מפיקוד על סיירת גולני; שרון נשלח ללימודים באוניברסיטה העברית, ודרכו של המ"פ הבעייתי סומנה בבירור אל מחוץ לצבא. אך אל"מ מישאל שחם, מח"ט ירושלים דאז, שמע על הסטודנט שהוצב בחטיבתו לאחר ש"נזרק" מהצבא, והציע לו לארגן פעולת תגמול נגד ביתו של המחבל (אז קראו להם פדאיוּן) מוסטפה סמואלי, בכפר נבי-סמואל מצפון-מערב לירושלים. אותו סמואלי, רצח זמן מה לפני-כן שני חיילים במושב אבן-ספיר ליד עין-כרם. שרון גייס מספר מכרים, ויצא ב-12 ביולי 1953 לפעולה נועזת של פיצוץ הבית. הפעולה אמנם נכשלה בהשגת היעד הסופי – חיסול סמואלי, שכנראה לא שהה בבית – אך העידה על תחילת המפנה בצה"ל.

שחם היה זקוק לשרון כיוון שביצועי הצבא היו בשפל המדרגה; אחד משיאי הביזיון היה כאשר שלחו גדוד של גבעתי לתקוף את הכפר פלאמֶה בשומרון; "פלאמה יוק!" כמעט דיווח המג"ד, לאחר שהתברבר לילה שלם מבלי להגיע ליעדו. שיא אחר היה הקרב על תל מוּטילה (כיום – מושב אלמגור), שבו לא הצליחו כוחות מחטיבת גולני להסיג מחלקה סורית שהשתלטה על גבעה בתחום ישראל, עד שלסורים נמאס, והם שבו לגבולם אל מעבר לירדן. בין לבין, איבדה ישראל את המוצב בחמת-גדר (אלחמה), לאחר שפעולה להסגת הסורים שהשתלטו עליו, נכשלה.

לעומת אלו, שרון הוכיח בפעולה שהוציא נגד סמואלי שאפשר גם לבצע אחרת – להגיע ליעד, לפגוע בו, ולחזור בשלום. לאחר פעולת התגמול בנבי-סמואל נתן לו שחם יד חופשית, והוא גייס את חבריו וחברים של חבריו, ועשה מהם יחידה בהנהגתו. שרון עזב את לימודיו באוניברסיטה העברית, והתרכז ביחידתו החדשה. הוא ישוב אליהם רק כשיודח בפעם הבאה, אחרי מלחמת סיני.

גם דיין נשבה בקסמי היחידה

רא"ל מרדכי מקלף, הרמטכ"ל, התפעל כנראה מהיחידה החדשה, למרות הסתייגות סגנו, משה דיין. כך, בתמיכת מקלף ושחם, פרחה יחידה 101. כשמונה דיין לרמטכ"ל לאחר מקלף, הוא כבר הבין את הכוח האדיר שנותנת בידיו היחידה, ועזר לטפחה ולעצבה.

לפי האתר למורשת חטיבת הצנחנים, (שהקים הרופא, ד"ר אריה גילאי המנוח, שהיה מראשוני צנחני 890), היו ביחידה כחמישים לוחמים בלבד, ועמם אנשי מפקדה ומינהלה ספורים. היחידה יצאה בסך-הכל ל-12 פעולות תגמול, שכאמור הצליחו להטביע חותם עמוק.

הגדול במבצעי יחידה 101 (וכוח נלווה מגדוד 890 של הצנחנים) היה פעולת התגמול בקיביה – בעקבות פיגוע עקוב מדם שבוצע ביהודים – אשר התפרסמה בגלל האזרחים הערבים שנהרגו במהלכה. ראש הממשלה משה שרת נלחץ, ושיקר בריש גלי שהפעולה לא בוצעה על-ידי חיילינו.

אחרי קיביה פורקה 101 ואוחדה עם גדוד 890, שעד אז לא עסק במבצעים אלא בהנחלת תורת הצניחה למעטים. שרון מונה למפקד הגדוד, ותחת שלמה באום, סגנו מה-101, מונה אהרן דווידי כסגן. מהצנחנים הגיעה תגבורת של מפקדים לגדוד המאוחד, שנכנסו מזמן לפנתיאון הישראלי –רפאל איתן, מרסל טוביאס, צורי שגיא, אריה רגב, אריה דיין (בירו), קלמן מגן, סעדיה אלקיים (סופאפו), משה ינוקא ואברהם אורלי.

בגדוד 890 החדש עוצבה תורת לחימה ותורה מבצעית שהוציאה את צה"ל ממשבר פלאמה, מוטילה ודומיהם – למרות שחכמינו הזהירו ש"אין האסיר מתיר עצמו מבית-האסורים", ו"אין הבור מתמלא מחולייתו". מהפכות דומות בתפיסה הלוחמתית ביצעו הפרוסים במהפכת שארנהורסט, בתחילת המאה התשע-עשרה; הצבא האדום הסובייטי במהפכת טוכאצ'בסקי, אחרי מלחמת האזרחים; והאמריקנים – אחרי מלחמת ויטנאם.

מורשת ה-101

אם לפרוט את מהפכת ה-101 לחלקיה העיקריים, הרי שראשית היתה זו הדבקות במשימה; כיום, כאשר כל מיני קציני חינוך וחוכמולוגים מוסיפים מלים ומנפחים את הערך, נמוג ערכו. אך אצל שרון ואנשיו זה היה פשוט. הם הנחילו לצבא שאין חוזרים מבלי שהמשימה בוצעה – גם במחיר הקרבה עצמית. עד כדי-כך, שהרמטכ"ל דיין נדרש לקבוע אמות-מידה לנסיגה מפעולה, נוכח ריבוי האבדות ביחידות.

שנית, אין משאירים פצועים והרוגים בשטח; עוד ערך מרכזי שהנחילה יחידה 101 לצה"ל, ושקשה להפריז בהשפעתו על הלוחמים בשדה הקרב. אמנם, הלוחם הפצוע (ג'יבלי הקטן) הושאר בשטח בפעולת עזון, כדי שלא יפריע לנסיגת חולייתו, ונפל בשבי הירדני – אך הצנחנים יצאו לסדרה של חטיפות בשטח ירדן (מבצעי גי"ל – ג'יבלי ייצא לחופשי), שהביאה בסופו של דבר לשחרורו.

שלישית, מקצועיות לעילא ולעילא; אנשי יחידה 101 הנחילו לצבא את הלחימה בלילה, את הניווט המדויק, את הדגש על כושר גופני ועל סיבולת, ואת החדירות לטווח ארוך אל מעבר לגבול, בחוליות קטנות ועצמאיות.

רביעית, תעוזה ויצירתיות; או בלשון עקרונות הלחימה – תחבולה.

כל אלה נוספו על כושר מדהים באלתור, על אחוות לוחמים ועל חברות, שאמנם לא בהכרח החזיקה מעמד במבחן השנים, בין כל הלוחמים.

במקביל למהפכת 101 עשה השריון הישראלי מהפכה משלו, שגם היא הוכיחה עצמה בקרבות מלחמת סיני, כש"השריון עשה היסטוריה". אלא שיחידה 101 והצנחנים הצליחו ליצור אתוס, שהנחה את צה"ל כמעט שני עשורים – עד לכישלונו במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

יחד עם האתוס האיתן ועם תורת הלחימה המחודשת, הקנו הצנחנים לצבא גם את הרשלנות ואת חוסר-המשמעת ה"לא-מבצעיות", שהפכו לשם דבר בכל מפגש עם שוטרים צבאיים ורס"רים…; לימים יתנערו שרון ומפקדים בכירים אחרים שצמחו בצנחנים מתדמיתם הלא-ממושמעת, וינסו לשווא להסב גלגל הסטיגמה לאחור.

מחלוקת

כבר בראשית שנות החמישים היו מי שחלקו על מורשת יחידה 101 והצנחנים, בעיקר על רקע סוגיות "טוהר הנשק" – הפטיש הוותיק של השמאל הישראלי. לכך נוספה העובדה ששיטת פעולות התגמול, שגם יחידות חרמ"ש החלו לבצען בהשראת היחידה, כבר פשטה את הרגל. המטכ"ל לא הבין שיחידה 101 הביאה את פעולות התגמול לכדי אמנות וירטואוזית, אך הכלי כבר לא התאים למשימתו; מפעולה לפעולה גדל הכוח המבצע, ולפעמים דמה – כמו בפעולת כינרת – למלחמה קטנה, שבה נכבש כמעט כל החוף המזרחי של הכינרת בלילה אחד. אך מעל לכל, האפקט שלהן לא היה מרשים במיוחד, למרות עודף המאמץ.

השמאל לא אהב את סגנון הפעולה הזה של הצנחנים, ובקיבוצי השומר הצעיר (הקיבוץ הארצי) ניתנה הוראה לא להתגייס לכומתות האדומות. ההוראה הופרה אמנם לפעמים, אך ליוותה שנים ארוכות את הצנחנים.

אל תבערת המחלוקת תרם מאיר הר-ציון את שלו, כאשר יצא לנקום את רצח שושנה אחותו עם חברה עודד וגמייסטר, בידי בדואים במדבר יהודה. השניים טיילו מירושלים לעין-גדי, וחצו שטח שהיה אז בשליטה ירדנית (ינואר 1955). טיול שעלה להם בחייהם. בתגובה לרצח פשטו מאיר הר-ציון ושלושה מחבריו על המקום שממנו באו הרוצחים, וחיסלו חמישה בדואים. הר-ציון נעצר בשובו, ולא הועמד לדין "מחוסר הוכחות".

כנער, אגב, טייל הר-ציון עם אחותו בעמק בית-ציידא (בקעת הבטיחה) שמצפון-מזרח לכינרת, ונעצר על-ידי הסורים. הוא לא למד לקח, וכחייל, החליט בקיץ 1953 ללכת לסלע אדום (פטרה) עם רחל סבוראי, ידידתו. בעקבותיו הלכו לשם גם אחרים, וקיפחו את חייהם.

כך או כך, קשה להפריז בחשיבות פעולותיהם של הר-ציון, של אנשי יחידה 101 ושל ראשוני הצנחנים, בייחוד על רקע התקופה הצה"לית הבעייתית.

המכירים את יחידה 101, את גדוד 890, את גדוד 88 (אביו של הנח"ל המוצנח) ואת גדוד המילואים 771 (אביה של חטיבת המילואים 80) – עד הקמת חטיבת הצנחנים 202, שהפכה לימים לחטיבה הסדירה 35 – יודעים כי שם, במחנה יחידה 101 (סטאף בהרי ירושלים) ובמחנה תל-נוף (בסיס גדוד 890 והחטיבה), נבטו מסורת ארוכה ומורשת מפוארת שהפכו את צה"ל לצבא אחר לחלוטין משהיה.