למרות שנתניהו היה הראשון להקפיא בנייה ולשחרר אסירים תמורת המשא-ומתן, הפלסטינים עדיין מתנהגים בבריונות. מסתבר שהתרפסות איננה התשובה
"אבו-מאזן דורש: שחרור 1,200 אסירים תמורת המשך המשא-ומתן"; "הפלסטינים: נצטרף לבית הדין בהאג אם ישראל לא תקפיא את הבנייה בהתנחלויות"; "ארה"ב לישראל: משא-ומתן, או שאבו-מאזן ילך לאו"ם".
יצור מהמאדים שהיה נוחת בכוכבנו הכחול היה חושב לעצמו, למקרא הכותרות הללו, כי המזרח-התיכון מנוהל על-ידי שריף קשוח בשם אבו-מאזן, הנעזר בשירותי השליח אובמה כדי להטיל חיתתו על ישראל. מה רבה היתה הפתעתו, כאשר היה שומע את אותו אבו-מאזן מעיד כי הוא בכלל נציגו של עם מדוכא ומשולל זכויות, הנדרס במגפו האכזר של הכיבוש הישראלי.
כיצד התהפכו היוצרות, היה שואל עצמו החוצן החביב, איך ייתכן שדווקא מנהיג ה"מדוכאים" מתנהל כמי שכל הקלפים החזקים בידיו? ומדוע ה"מדכאים" הם דווקא אלו שנדרשים לצאת מגדרם רק כדי לשבת סביב שולחן המשא-ומתן?
ובכן, כששיקוי רעיל, הנרקח מפסיביות ישראלית ועורמה פלסטינית, מוגש כקוקטייל קליל לקהילה בינלאומית סלחנית, המציאות הופכת לברורה הרבה יותר.
השימוש של אבו-מאזן – הנהנה מרוב אוטומטי בקהילה הבינלאומית – בקלף הפנייה לאו"ם, מהווה עבורו מסלול עוקף משא-ומתן על מנת לכפות על ישראל כניעה לתכתיביו. האיום, מסתבר, עובד היטב: ישראל יוצאת מגדרה רק כדי למנוע פנייה פלסטינית לאו"ם – מוכנות לשחרור 400 אסירים פלסטינים נוספים, והקפאה דה-פקטו של הבנייה בשטחים.
אך אבו-מאזן נסוך הביטחון לא הסתפק בכל אותן מחוות, ודרש גם שחרור של אסירים מקרב ערביי ישראל – על סמך הבטחה שנתן לו ג'ון קרי ללא תיאום עם ירושלים. לאחר שישראל נעמדה על רגליה האחוריות וסירבה, הוא חתם בימים האחרונים על מסמכי הצטרפות של הרשות הפלסטינית ל-15 הסכמים בינלאומיים – שלב ראשון בדרך לבקשת הכרה מ-63 מוסדות בינלאומיים, ביניהם בית הדין בהאג – במטרה לתבוע את בכירי הממשל והצבא הישראלי באשמת פשעי מלחמה נגד הפלסטינים.
מאנדרדוג למנהיג
כיצד הפך אבו-מאזן מהאנדרדוג למנהיג שעל-פיו יישק דבר? התשובה נעוצה בלגיטימציה הבינלאומית שלה זוכים מהלכיו. זה התחיל בנאום קהיר האומלל של אובמה ביוני 2009, שבו הוא הכניס לראשו של עבאס את הרעיון לדרוש הקפאת בנייה בהתנחלויות; המשיך בתגובה העולמית הצוננת לה זכו מהלכיו בוני האמון אך חסרי התקדים של נתניהו, שאף ראש ממשלה ישראלי בעבר לא נקט בהם (הקפאת הבנייה ושחרור האסירים); ובימים אלו זהו היחס הסלחני שבו מתקבל האיום של אבו-מאזן להעביר את הסכסוך מהמגרש המדיני לג'ונגל "ארגוני הזכויות", השוללים את זכות קיומה של ישראל.
שיכורי כוח מהמחוות שזכו להם בלא תמורה, הפלסטינים לא מפסיקים לחלוב מהפרה הישראלית עוד ועוד אסירים, והמשא-ומתן תקוע עד גוסס. ברגע שישראל מעזה להשמיע קולות מחאה, נוקט אבו-מאזן בטקטיקת ה"תחזיקו אותי", ומאיים בפנייה למוסדות הבינלאומיים.
איום הפנייה לאו"ם, מסב לאבו-מאזן יתרון בשלוש חזיתות: העלאה מתמדת של תג המחיר לקראת הסבב הבא של המשא-ומתן, באמצעות סחיטת מחוות שערורייתיות מישראל; ביצור מעמדו בקרב הפלסטינים כמי שכופף את ידיהם של הציונים (לראייה, הנאום הפומפוזי שנשא בליל שלישי האחרון); והחשוב מכל: דחייה עד אין קץ של השיחות על סוגיות הליבה, בהן הבהיר לא אחת כי אין לו כל כוונה להתגמש ("זכות השיבה היא קדושה"; "לא נסכים לעולם לוותר על ריבונות במזרח ירושלים").
אבו-מאזן מצהיר לאחרונה על ההתעקשות על זכות השיבה
כרגיל, תותחי הדיפלומטיה הישראלית נדמו כשהקרב התחולל, ונזכרו להתעורר כשנותר רק לצמצם נזקים. האיומים הנוכחיים של נתניהו בדבר נקיטת "צעדים חד-צדדיים" של ישראל כנגד הפלסטינים (ביניהם ביטול הקמת תשתית דור 3 לרשתות הסלולר הפלסטיניות בגדה המערבית, הקפאת 19 תוכניות מתאר בשטח C, והקפאת הקצאתם של 14 אלף דונם בשטח C), רק ינציחו את הטענה הפלסטינית כי הישראלים חונקים את חירותם. בחישוב הסופי, ישראל שוב תצא אשמה והפלסטינים זכים כשלג.
להוריד את אבו-מאזן מהעץ
ישראל מוכרחת להפסיק את מסע ההתרפסויות ונמיכות הקומה שהיא מספקת בזירה הדיפלומטית. עליה להבהיר היטב שצעדי אמת בוני אמון ייענו בדומים, והתנהלות כוחנית וחסרת כבוד תתוגמל בהתאם. עליה להסביר לעולם ולפלסטינים שפנייה לאו"ם, והפיכת ה-BDS וגרורותיה – שמצהירה כי מטרתה לחסל את מדינת ישראל – לאחד השחקנים המרכזיים בסכסוך, יסתמו סופית את הגולל על כינון שלום במזרח-התיכון.
ארצות-הברית כבר הספיקה לאיים על ישראל שאם לא תוותר, המשא-ומתן יקרוס והפלסטינים יפנו לאו"ם; בתגובה, צריך נתניהו להבהיר לאובמה, מרקל ושות', כי ויתורים ישראליים רק מקשיחים את עמדותיו של אבו-מאזן, אשר לפני שש שנים בלבד דן עם רה"מ לשעבר אהוד אולמרט על סוגיות הליבה, בעוד הדחפורים הישראליים בנו בשומרון והאסירים הפלסטינים נמקו בבתי הכלא הישראליים. עליהם לדעת שבמקום הליכה לעוד ויתור ולעוד משא-ומתן, התגובה הישראלית לפנייה פלסטינית לאו"ם תהיה סנקציות כלכליות ומדיניות כואבות. מנהיגי מדינות המערב צריכים לתת גם הם כתף למאמץ, בתור כאלו שמביעים עניין יוצא מגדר הרגיל בנעשה בשכונתנו, ולהבהיר לאבו-מאזן כי סטייה מדרך המשא-ומתן תגבה מהפלסטינים מחירים כבדים.
אשף הדיבורים כבר העיד על עצמו כי הוא "המנהיג הפלסטיני האחרון שיכול לעשות שלום עם ישראל". כעת, לאחר שאיפשרו לו להפגין שרירים לכל עבר, הגיע הזמן שמנהיגי העולם הנאור יורידו את אבו-מאזן מהעץ וידרשו ממנו לחדול מאיומי הרהב. כשנגיע לשם, נגלה אנחנו והעולם אם באמת יש עם מי לעשות שלום.
על ישראל להצהיר שאינה מכירה עוד בכוחו של אבו מאזן לנהל משא ומתן עד לקיומן של בחירות ברשות.
בנוסף, צריך לתקוף אישית את אבו מאזן, לחשוף את השחיתויות שלו ולהוציא אותו מהמשחק.
מהלך כזה יגרום לעיכוב משמעותי במשא ומתן והלחץ על ישראל ירד.
בנוסף, כיוון שכולם יבינו שזה סוג של "עונש" לאבו מאזן, זה ייצור סוג של הרתעה מדינית.
ישראל יכולה לומר שאינה מדברת גם עם מי שיש לו עבר של טרור.
אם ישראל תתמיד בדרישות האלה הן תהפוכנה ללחץ על הרשות לצאת לבחירות ולמצוא מועמדים ראויים יותר.
אני עדיין מחכה ליום שבו ממשלת ישראל תגבה את החוב של מעל למיליארד שקל שהפלסטינים חייבים לחברת החשמל. אנחנו כל חודש גובים עבור הרוצחים האלה מיסים. למה לא לחלוט את הכספים השייכים לנו בדין משם? ולמה בכלל, אחרי שהם שברו את הכלים, אנחנו צריכים לגבות עבורם מיסים? שיחפשו אותנו בסיבוב. ואם אבו מאזן ממשיך לעשות צרות, כל מה שצריך לעשות זה להתיר את הרצועה מצווארו של חמאס, ולתת לפתח וחמאס להמשיך לרצוח אחד את השני. אני מבטיח לך, ימי עפיפונים-מאנשי-פתח יחזרו להיות באופנה.