שורשים רקובים: המהפכה והאנטישמיות האיראנית

אל תתנו למשטר האיראני "המתון" להטעות אתכם: את השנאה התהומית כלפי ישראל לא המציא אחמדינז'אד, ושורשיה נטועים בכתבי מייסד המהפכה האסלאמית האייתוללה ח'ומייני • בניגוד למה שנטען פעמים רבות, לא מדובר רק באנטי-ציונות, אלא באנטישמיות ממוסדת, הניכרת בכל רחבי המרחב הציבורי, החל באמצעי תקשורת וכלה בספרי הלימוד • את התמונה המלבבת משלימה מדיניות שיטתית של הכחשת שואה אקטיבית ופסיבית, על צורותיה השונות

"ישראל היא קלון שדבק באנושות ויש להסירו… ישלמחות מעל פני האדמה את הגידול הסרטני הציוני!", הדברים הקשים שהטיח נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינז'אד כלפי ישראל והציונות עדיין מהדהדים בתודעה הציבורית בכל רחבי העולם. למעשה, אחמדינז'אד לא חידש דבר. מאז הקמתה של הרפובליקה האסלאמית במהפכת 1979, דוברים איראנים רשמיים חזרו והצהירו על הצורך למחות את מדינת ישראל על פני האדמה.

נוסף לכך היחס המזלזל כלפי "מיתוס השואה", כפי שהדבר מכונה בפי גורמים ממסדיים ודתיים בכירים באיראן, שנובע מהעובדה שבעיניהם השואה משמשת כבסיס העיקרי להצדקת לקיומה של ישראל. מסיבה זו, מבחינתם, התגברות שיח השואה בעולם המערבי הגבירה את הצורך האיראני-אסלאמי בהכחשת השואה, מתוך שאיפה כדי לשלול מישראל כל בסיס ללגיטימציה.

המכנה המשותף לשתי התופעות הללו היא הטענה החוזרת ונשנית כי הן אינן מופנות כלפי יהודים כגזע, אלא נגד המפעל הציוני. אחמדינז'אד עצמו אמר לפני מספר שנים, בראיון שהעניק לאיש התקשורת הפופולרי לארי קינג, כי אין לו שום בעיה עם היהודים, וההוכחה היא שבאיראן קיימת קהילה יהודית. אך למעשה, סקירה היסטורית מוכיחה כי ישנו בסיס רחב גם לאנטישמיות האיראנית, ששורשיה נטועים בדבריו של מנהיג המהפכה האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, המייסד והמנהיג הרוחני העליון של הרפובליקה האסלאמית באיראן.

המהפכה האסלאמית והאיבה הממסדית

ניתן להצביע על בסיס האיבה של הממסד האיראני בימינו כלפי הציונות ומדינת ישראל בכתביו של האייתוללה ח'ומייני. כבר בעמוד הראשון של ספרו 'ולאית-י-פקיה' (שלטון איש הדת), טען ח'ומייני שהביטוי הבולט ביותר למזימה היהודית כנגד האסלאם היא הקמתה של מדינת ישראל, והציונים הם שאחראים באופן ישיר לאסונות ולמצוקות שנחתו על העולם המוסלמי בעת החדשה. יורשו של ח'ומייני, עלי ח'אמנהאי, המנהיג העליון הנוכחי של איראן, המשיך בדרכו זו, כשהצהיר לא פעם כי כיבוש פלסטין בידי הציונים הוא חלק ממזינה שטנית של מעצמות המערב.

אך גישה זו לא נותרה רק בקרב ההנהגה הדתית. כחודשיים לאחר מותו של ח'ומייני, באוגוסט 1989 מונה אכבר האשמי רפסנג'אני, מי שכונה "הכריש", עקב התנהגותו האגרסיבית ועור פניו החלק נטול הזיפים, לנשיאות איראן. גם הוא מיהר לקבוע כי ישראל היא האויב מספר אחת של איראן ושל העולם המוסלמי. רפסנג'אני הגדיל לעשות ואף גינה את מעשיה של ישראל כגרועים יותר מפשעי הנאצים, שלפי חישוביו השמידו רק 200,000 יהודים, בעוד שהמדינה הציונית הרגה למעלה ממיליון פלסטינים וגירשה מיליון נוספים. הוא השווה בין האידיאולוגיה הציונית, שרואה ביהודים "גזע ייחודי ועליון", לבין תפיסותיו של היטלר ביחס לאומה הגרמנית, וקבע שמסיבה זו, שני הזרמים, הנאצי והציוני, התנגשו זה בזה במהלך מלחמת העולם השנייה.

יורשו, הנשיא מוחמד ח'אתמי, ה"מתון" והרפורמיסטי, שעלה לשלטון בשנת 1997, לא זנח את המסורת וקבע בתוקף שאיראן לעולם לא תכיר בישראל (למרות הכרתו המפתיעה בהסכם אוסלו, אם כי אותה תפס כשלב בדרך לשחרור כל פלסטין). הוא הציג את ה"יישות הציונית" כחבורה של בעלי אמונות תפלות, גזענים וקיצונים, הנשענים על אידיאולוגיה ריאקציונרית, לא אנושית ולא מוסרית, שתובעת, ללא צדק, את האדמה הפלסטינית לעצמם. בשנת 2005 החליף אותו אחמדינז'אד, וההמשך ידוע.

חשוב לציין, שמעבר לכך שגישה זו נובעת מאידיאולוגיה אנטישמית הבסיסית, כפי שנראה להלן, היחס עוין של איראן כלפי ישראל נובע גם משיקולים מעשיים. משטר מהפכני כאיראן זקוק לאויב חיצוני כדי לחזק את תחושת הזהות הפנימית בקרב תומכיהם, ובעצם לאפשר למשטר לדבוק באופן שטחי בערכי המהפכה ולחזק את מעמדו בעולם הערבי כמנהיג הגוש הרדיקלי.

בתקשורת, באקדמיה ובספרי הלימוד: אנטישמיות בכל מקום

אך ח'ומייני לא הניח רק את היסודות האנטי-ציוניים. בנוסף ליחס העוין לישראל, בספרו הוא העמיד גם את האיבה ליהודים כאחד המרכיבים המרכזיים בתורת המהפכה האסלאמית; הוא הדגיש את הסבל שהיהודים גרמו לאסלאם והאשים אותם על שייסדו את התעמולה האנטי-אסלאמית, ונקטו בתחבולות שונות כנגד המוסלמים. הקוראן, כידוע, מצייר את היהודים בדימויים חייתיים, כמו "חמור נושא ספרים" או "קופים וחזירים". ח'ומייני הרבה להשתמש ביחסו השלילי של הקוראן, והרבה לצטט פסוקים התומכים, כביכול, בעמדותיו האנטישמיות, שם מתוארים היהודים כמי ששקועים בחטאיהם.

העיסוק בחיבור בין העבר להווה נפוץ בקרב אנשי דת איראנים, שעוסקים בסוגיה היהודית. כך למשל, האייתוללה אמאמי כאשאני, דרשן אוניברסיטת טהראן לשעבר, המשמשת כבמה מרכזית להבעת עמדות ההנהגה השמרנית, קישר לא פעם בין מדיניותם של הציונים בהווה לבין "מעשי הזוועה" שהיהודים שביצעו כנגד המוסלמים במאה הראשונה של האסלאם. דוגמה נוספת ניתן למצוא בדבריו של אחד מבכירי הסמכות ההלכתית של המשטר באיראן, אייתוללה נורי המדאני, שקרא להכנעתם האלימה של השבטים היהודיים בחצי-האי ערב על ידי הנביא מוחמד, חיסול "בסיס ציוני חשוב". "סביר להניח", כתב פרופסור מאיר ליטבק בספרו 'זמן איראן', "שהנשים והילדים משבט זה שנמכרו לעבדות, לא ידעו כי כבר אז הם פעלו בשירות המדינה הציונית".

סתירה נוספת לטענה כי השנאה האיראנית מיוחסת רק למדינת ישראל ניתן למצוא גם ברחבי המדיה במדינה. התקשורת הממסדית מלאה בהפצת עלילות אנטישמיות מובהקות כנגד היהודים, ללא כל קשר לציונות, כשברוב הפעמים מדובר ב"משכילים מכובדים", לכאורה. תוכניות שלמות מוקדשות לדיונים כנגד היהודים. במככבת בהן אותה עלילת הדם ידועה לשמצה, לפיה השתמשו היהודים בדמם של ילדים נוצרים לאפיית מצות בפסח. כך למשל תיאר זאת הד"ר חסן האניזאדה, עיתונאי ב'זמן טהראן' ומחבר הספר 'ההיסטוריה של היהודים', באחת מהראיונות שהעניק בערוצי הטלוויזיה בדצמבר 2005:

לצערי, המערב שכח שני מקרים מזעזעים, שבוצעו בידי היהודים במאה ה-19 באירופה, בפריז ולונדון… ב-1883 קרוב ל-150 ילדים צרפתים נרצחו בצורה אכזרית בפרברי פריז, לפני חג הפסח היהודי. מחקרים שנעשו לאחר מכן הראו שהיהודים הרגו אותם ולקחו את דמם.. האירוע הזה גרם לרעש גדול בפריז באותה תקופה, והממשלה הצרפתית מצאה עצמה תחת לחץ…

בין מגוון ההאשמות כלפי היהודים ניתן למצוא גם כי היהודים אחראים להפצת מחלות כמו האיידס ושפעת העופות. הפרופ' חסן בלח'ארי, יועץ במשרד החינוך האיראני לשעבר, הפליג בדמיונו וטען כנגד חברות הסרטים האמריקניות שהיו כולן בבעלות יהודית, שיצרו בסרטים המצוירים, דמויות חביבות של עכברים כדי לסתור את דמות היהודי כעכבר או כחולדה, שנפוצה באירופה, בשל נוהגם, כביכול, של היהודים לפעול במחשכים.

כמו כן, התואר "יהודי" מגויס ככינוי גנאי במאבקים פוליטיים. כך, למשל, קרא מנסור ארצ'י, ממבקרי אחמדינז'אד, לראש לשכת הנשיא רחים משאאי כדי להעליבו. באופן דומה נהגו גם מתנגדיו של הנשיא אחמדינז'אד באוקטובר 2009, כאשר טענו כי הוא ממוצא יהודי וכי שינוי שם משפחתו בידי אביו נועד להסוות זאת. בנוסף, ספרי הלימוד האיראנים, בהם קיימים דיונים נרחבים בנוגע לסובלנות כלפי דתות שונות, כגון הנצרות, הינדואיזם וכד', מתעלמים לחלוטין מהיהדות ומתארים את ישראל כשרץ שיש להשמידו.

עלה תאנה

מאידך גיסא, ישנם כמה עובדות שמקהות את חוד האנטישמיות האיראנית כלפי היהודים. מבחינה רשמית, המשטר באיראן מבחין פורמלית בין יהדות כדת לגיטימית, מעצם היותה מונותאיסטית, לבין יהדות כלאום. גם בחוקה, גם בהצהרות שונות וגם במערכת החינוך, היהודים נכללים כקבוצה שיש לכבד על-פי האסלאם; הם משרתים בצבא ויש להם אפילו נציג בפרלמנט האיראני, מוריס מותמד. ליהודים באיראן ניתן חופש פולחן אך הציונות, כמובן, אסורה בתכלית. כך למשל, עידוד עליה שמתבצע מפעם לפעם גורם לסיכון שלומם של יהודי איראן, הנאלצים שוב ושוב להביע נאמנות למדינה בה הם חיים.

במלחמת איראן-עיראק קרא המשטר ליהודי איראן לצאת למלחמה, ולהצטרף להתקפה כנגד האויב העיראקי. בכך למעשה הוא ראה בהם כחלק מהעם האיראני, ולא כמוקצה. רעיון זה אף מצוטט בספר הדרשות והמאמרים של המנהיג העליון 'פלסטין בעיני ח'אמינאי' (2011), שם נאמר כי "במרבית המדינות, נמצאים וחיים יהודים, וגם באיראן נמצאים יהודים וחיים את חייהם. הם לא מתעסקים עם איש ואיש גם לא מתעסק עימם, זו המדינה שלהם והם חיים בה".

כאמור, גם אחמדינז'אד האובססיבי הצהיר ב2010 ש"היום ברור לכולם שהציונים אינם יהודים". כך למעשה, ההבחנה בין האנטישמיות האיראנית ליהדות מגיעה לא פעם לידי טשטוש.

"מכחישים את קיומן של המשרפות"

מוטיב בולט נוסף באנטישמיות האיראנית הוא הכחשת השואה. מתיאס קונצלר, איש מדעי המדינה בכיר מהמבורג, ששימש יועץ בכיר לוועידת המפלגתית של מפלגת הירוקים בגרמניה, טען שהאנטישמיות האסלאמית עוצבה עוד בתקופה הנאצית. לטענתו, מוטיבים ממנה – אובססיה חסרת תקנה ומסוכנת – קיימים גם באנטישמיות האיראנית החדשה.

מכאן שאין להתפלא כי אפילו חוג'ת אל אסלאם מהדי כרובי, לשעבר יו"ר המג'לס (הפרלמנט) האיראני, שנחשב לרפורמיסט מתון, טען שרצח היהודים החפים מפשע היה תוצאה של מזימה ציונית, והאשים את בן גוריון בסיוע פסיבי, בכך שהסגיר 40,000 יהודים לנאצים.

שידור ראיונות אוהדים עם מכחישי שואה ידועים הוא עניין שבשגרה. בין המרואיינים ניתן למצוא אנשים כמו ראש המכון הניאו-נאצי, מרק ובר ומכחיש השואה הצרפתי רוז'ה גארודי, שהגיע לביקור באיראן עוד בשנות ה-90 ונפגש עם צמרת ההנהגה האיראנית. אייתוללה אחמד ג'נתי אף הציע לתרגם את ספרו של גארודי לפרסית ולשאר שפות האסלאם.

בראיון שהעניק לטלוויזיה האיראנית לצד ד"ר האניזאדה, אמר ד"ר עלי רזה-אכברי, כי "היסטוריונים ועדי ראייה, חלקם עדיין חיים.. שראו בעיניהם מה קרה לפני 80-70 שנה, אותם אנשים נמצאים בין החיים, ודעתם צלולה.. הם העדים שלנו, והם מכחישים את קיומם של המשרפות במקום שנקרא אושוויץ… לדעתי, ייתכן שהאנשים שאמרו שיהודים נשרפו על אדמת גרמניה בזמן מלחה"ע השנייה, טוענים כך כתוצאה מפרופגנדה, וסיבות פסיכולוגיות אחרות". בנובמבר 1997 אף הגדיל המשטר לעשות והעניק מקלט מדיני לשני מכחישי שואה אירופאים, לאחר שהורשעו על כך בבתי המשפט. בשנת 2006 איראן עשתה היסטוריה, והפכה למדינה הראשונה בעולם שהעניקה חסות רשמית לכנס של מכחישי השואה. את הכנס ארגן מכון מחקר השייך למשרד החוץ.

כאמור לעיל, הכחשת השואה בשיח הפוליטי האיראני נועדה לשמוט את אותו בסיס מוסרי היסטורי שעליו עומדת הציונות (החילונית), כפתרון לעם היהודי הנרדף; שהרי אם השואה לא התרחשה, או שמימדיה היו מזעריים בהשוואה 'לשואה המקורית', הרי לא התקיימה רדיפה של היהודים, וכך בעצם יקרוס על הטיעון הציוני מעצמו.

אנו רואים אפוא שלאנטישמיות האיראנית זרועות רבים, חלקם הדומיננטי מכוון לעברה של הציונות הישראלית, אך בו בזמן, גם ללא קשר ישיר למדינה הקטנטונת שבין הירדן והים, קיימת זיקה אנטי יהודית חריפה, שמושפעת, ואולי אף משודרגת מאותה איבה נאצית-אירופית, מנוכרת ואכזרית, שהגיעה לשיאה ברצח הבלתי-נתפס של ששת המיליונים.