עצמאות, ריבונות והיגיינה של ילד אחד קטן

על-פי הסטטיסטיקה אחד מכל שלושה ישראלים ייצא ביום העצמאות למאבק על טריטוריה בטבע או על אי תנועה, מלחמה על זכותו הטבעית לאכול על האש. אני לא מתכוון להישמע מתנשא אולם דומני שמדובר בעינוי נורא יותר מאשר להיות המראה המדברת של חנין זועבי.

אף פעם לא הצלחתי לפענח את המנגנון הנפשי שגורם לאנשים להיכלא בפקק בן שעתיים בדרך לפארק הצפוף כגנגס. מחטי אורן, מגלשות חלודות, ילדים עם כוויות דרגה ארבע אחרי שזחלו לתוך גחלים ומעל כמובן מפטרלים זבובים עם אישיות של סילבי קשת.

נראה לי שהרבה יותר פרקטי וזול, פשוט להיכנס לאחד מחניוני אגד, להתניע אוטובוס ולהציב כיסא נוח וחבילת נקניקיות ליד האגזוז. כך אפשר להתחבר ישירות ובאופן טהור יותר לחוויית על האש ולניחוח המלטף של דו תחמוצת פחמנית.

אבל רגע…מה זו הטרחנות המתנשאת והעילאית הזו?

הרי לא הביאו אותי לכאן על תקן רענן מרמרה שקד, וגם לא כבעל טורי מגנט מקררים כשר הג'ל. עבורי ואני מניח שגם עבורכם, יום העצמאות הוא החג המשמעותי ביותר בלוח השנה העברי.

ישראל הושם אין לו זרע?

ביולי 1942 הלך לעולמו הארכיאולוג האגדי, סר פלינדרס פיטרי, בבית החולים הממשלתי בירושלים. גופו נקבר בהלוויה ממלכתית בבית הקברות הפרוטסטנטי על הר ציון, על מצבתו נרשם רק "פלינדרס פיטרי", ומעל שמו נרשם הירוגליף מצרי שמשמעותו חיי נצח.

בצוואתו הורה פיטרי שראשו ייתרם לקולג' המנתחים המלכותי בלונדון. פיטרי נקבר ללא ראשו שנשלח לאנגליה ואבד איפשהו באחד הארכיבים. הראש אללי, נמצא רק בשנת 1989.

סר פלינדרס פיטרי שתמך ברעיון הציוני היה מאבות מדע הארכיאולוגיה המודרני, והתפרסם כחוקר שגילה את האזכור הקדום ביותר לעם ישראל במקור חוץ תנ"כי. בשנת 1896 מצא פיטרי את "מצבת ישראל" או "אסטלת ישראל" בקבר פרעה מרנפתח במקדש תבאי במצרים. "ישראל הושם (מהשורש שמ"מ – חוסל) אין לו זרע" נכתב בכתב חרטומים.

האמנם?

מה נותר ממצרים הפרעונית? מונומנטים גיאומטריים ומומיות גרוטסקיות שנשדדו מקברים ומוצגות במוזיאונים מערביים. כתב החרטומים הוא עסק למלומדים אזוטריים והקופטים האומללים, צאצאי המצרים הקדמוניים, נתונים תחת רדיפה והשפלות.

אבל ישראל שכביכול הושם ואין לו זרע, מדבר, כותב ויוצר בשפת אבות. לעתים נדמה שהדבר קל בעינינו; בסערת הקיום שלנו, על קטנוניות היום יום וטרוניות מוצדקות יותר או פחות, אנו כפיטרי האומלל, מאבדים את הראש ומתמכרים לקיטור היהודי הישן והנלעג.

שוכחים – וסלחו לי על הפאתוס והטקס בישבן – עד כמה נפלא ונשגב קיומה העצמאי של מדינת ישראל ושובו של עם ישראל להיסטוריה.

לפני שנים עמדתי מול הקולוסאום ברומא וכמו מתוך תודעה נסתרת נשטפתי בזיכרונות עתיקים. למרות שכבות הזמן והערפל ההיסטורי הסמיך, נדמה היה לי שאני שומע זעקות גלדיאטורים מובסים, שאגות טירוף של חיות מורעבות, מוכות אימה. באוזניי הדהד שאון ההמון צמא הדם הדורש מהקיסר את חיי המפסידים במחוות אגודל. בעוד אני הוזה בהקיץ, ניגש אלי איטלקי מחופש לחייל רומאי, מאלו שעומדים סמוך לאתרים ארכיאולוגיים ומצטלמים עם תיירים יפנים פראיירים, וביקש ממני אש לסיגריה. שלפתי מצית עם פרסומת בעברית. ברגע פרוזאי תמה ההיסטוריה החיה, ושבה להיות מונומנט ארכיטקטוני מרשים שנבנה ביוזמת טיטוס ומומן באמצעות אוצרות בית המקדש הבזוזים.

הוספתי לשוטט בשרידי הפורו רומאנו, העיר הרומאית העתיקה. צעדתי בין העתיקות עד שעמדתי מול שער טיטוס. הרמתי ראשי וזיהיתי את תבליט מנורת בית המקדש נישאת על כתפי הבוזזים. אני רגשן אז דמעות זלגו מעיני. תחושה עמוקה של הכרה היסטורית הלמה בי.

בה' באייר תש"ח, אחרי 2,000 שנה שנמנעו לעבור תחת הגשר, הקהילה היהודית הרומאית העתיקה עברה מתחתיו, אולם מהכיוון ההפוך למצעד הניצחון הרומי.

אז כן, דמעתי מצער ומאושר על הזכות לחיות בעידן בו העם העתיק גאל את אדמתו ושיקם את ריבונותו אחרי 2,000 שנה. עם שקם לתחייה ממשרפות אושוויץ ובמאבק בלתי פוסק על קיומו, בנה מדינה לתפארת.

העם היהודי העתיק, תמהיל חמקמק של חומר ורוח מתגלם במנורה החצובה בשער הרומאי. ניצחון האימפריה הרומאית על העם המורד מיהודה בשנת 70 לספירה סומל במנורת בית המקדש. חלפו אלפיים שנה ואותה מנורה נבחרה לשמש כסמל המדינה היהודית, אות לברית שחודשה בין העם למולדתו העתיקה.

הריבונות היהודית עדיין מוטלת בספק

הזכות להיות חלק ממפעל התחייה דוהה לפעמים בצוק העיתים. אולם המאבק על הקיום שנדמה היה כי הוכרע – מתחדש היום ביתר שאת. האם יש זכות קיום למדינה יהודית היא שאלה שנשאלת לא רק על-ידי דורשי רעתנו מחוץ אלא גם מפנים. גם היום אחרי 66 שנות עצמאות, קיום יהודי ריבוני מוטל בספק. ולכן יותר מתמיד זו שעתה של התחדשות ציונית, של בירור אופטימי, של התוויית חזון יהודי, עברי, ציוני.

הרב שך אמר פעם "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים". הדיכוטומיה הזו מרתיחה. יכול היה להגות אותה, רק מי שבחסדי הציונות החילונית הצליח להרים מפעל לימוד תורה שמעולם נודע כמותו בהיסטוריה היהודית.

אני לא רוצה בן רוצח אבל אני גם לא רוצה בן נרצח. הרעיון שהבחירה היא בין קדוש מעונה לקלגס הוא מתועב. ועתה, ברית לא קדושה נרקמה בין החרדים החיים את חיי הגלות לבין אליטות המבקשות לקדם סדר יום הרואה במהפכה הציונית עיוות היסטורי, קמט ברצף הזמן הטהור – הזמן בו ליהודי שמור תפקיד הקורבן. תמיד.

במסווה של צדק ושלום ובמימון זר הם מבקשים להעלים את יהדות החומר, זו שנטעה עצמה באדמה, שיצקה את קרונות השמדתה למרכבות ברזל ואש. בשם מוסר עליון הם דורשים להשיב את היהודי אל אסונו חסר הבית, אל האמורפיות טרופת דעת, אל החרדה מעתיד שברירי. היהודי הטוב הוא היהודי המושפל, היהודי החלש, היהודי העומד ערום בשלג עטוף בטלית. היהודי שנרצח.

כאן כמובן נכנס חוק גודווין להקבלות נאציות, וכבר אני שומע את הצדקן התורן רוטן על השימוש הקורבני בשואה. עם כל הכבוד למר גודוווין ולחוק שלו, הוא יכול ללכת לטחון חומוס וזה בלשון נקייה. אי אפשר להפריד בין האסון לתקומה.

ברייתא בילקוט שמעוני מפרשת את הפסוק מתהילים "יענך ה' ביום צרה":

אב ובן שהיו מהלכים בדרך, נתייגע הבן אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? (בלשון משנאית כמו בערבית, מדינה היא עיר. א.ס). אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך.

יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות.

לפני שנה, הגננת שאלה את הילדים על משמעות העצמאות, והלל (השלישי שלי) הצביע ואמר שעצמאות זה לנגב לבד את הטוסיק. אחרי שצחקנו, לא יכולתי שלא להתפעל מעומק הדימוי. סטיבן הוקינג, אחד האנשים החכמים בעולם ומי שעוסק בחשיפה תיאורטית של סודות הבריאה לא מסוגל לבצע את הפעולה הפשוטה והעלובה הזו. פעולה שאם אדם אחר נאלץ לעשות עבורך אתה חש בושה, השפלה וחוסר אונים. אשרינו שזכינו בדור הזה שיש לנו עצמאות, גם אם כרוכה בפעולות לא נעימות ומסריחות. גם אם כרוכה בקורבן חיים. אומות משלמות מחיר על קיומן. מחיר בנפש, מחיר בחומר, מחיר באידיאות פיקס אפלטוניות. יש מחיר בחזרה לחיק האומות.

לקראת סוף המאה ה19, עם ישראל, החילוני בעיקרו, קם והתנער מהתפיסה החרדית הפאסיבית על-פיה יש להמתין בצפייה ובחוסר מעש לגאולה מטפיזית והחליף אותה בתזזית עשייה, התיישבות והגנה.

התוצאה, בלי מירכאות וציניות, היא המפעל האדיר של מדינת ישראל, תקומה של הריבונות השלישית. גם אם אינכם רואים במדינת ישראל עניין דתי נסי, תחילת תהליך הגאולה, כיצד תתעלמו מההזדמנות החד-פעמית שניתנה לנו?

וכן, יש לנו ארץ נהדרת.