מי החליף את הנאצים, הקומוניסטים והטרוריסטים הערבים בתפקידי הנבל הקולנועי המושלם? על הכרזת המלחמה של הוליווד כנגד הקפיטליזם.
פעם היו אלו הנאצים שגילמו את הרשעים האולטימטיביים בקולנוע, אחר כך הקומוניסטים, ואחר כך הטרוריסטים הערבים ● ומי מאייש היום את התפקיד הנחשק? ניחשתם נכון: הגבר הלבן העשיר והקפיטליסט ● חבל שבדרך הבמאים מוכנים להמר על חייהם של הצופים
מטוס הבואינג המגודל חוצה את האוקיינוס האטלנטי, ומעשרות המושבים ריצדו אליי מסכי טלוויזיה אישיים. נאמן להמלצת הרופאים שלא לשבת ממושכות בטיסה, ומתוך סקרנות גלויה של חוקר קולנוע, שוטטתי לי במעברים בניסיון לעמוד על העדפותיהם הקולנועיות של הנוסעים. כצפוי, מתוך ארסנל גדול של סרטים להעברת השעות המעייפות, היה זה פרצופו הרזה והמיוסר של מתיו מקונוהי בסרט 'מועדון הלקוחות של דאלאס' שהתנוסס על רבים מהמסכים. הסרט זכה בפרסים רבים, שהוא אכן ראוי להם, והוא מבוסס על סיפורו האמיתי של רון וודרוף.
לאחר שאובחן כחולה איידס ורופאיו קצבו לו 30 יום לחיות, יוצא רון וודרוף במאבק להשגת תרופות שלא אושרו לשיווק בארצות-הברית. הוא מבריח אותן למדינה, באמצעים לא ממש חוקיים, למענו ולמען חולים אחרים.
התסריט נכתב בגרסתו הראשונית קרוב לזמן האירועים, וחיכה זמן רב להפקה. בשנות השמונים, התקופה שבה מתרחש הסרט, הייתה משמעותו של האיידס גזר דין מוות קרוב מאוד לחולה. אולם כיום הטיפול הרפואי במחלה התקדם משמעותית, ולכן במרכז הסרט נמצא לא המאבק באיידס אלא "המאבק בהומופוביה". דהיינו: איך הפסיק רון וודרוף לפחד מ"האחר", והחל לאהוב את עמיתיו החדשים למחלה – ההומוסקסואלים והטרנסג'נדרים.
מכל מקום, המציאות הרפואית שונה למדי ממה שמוצג לצופי הסרט. וודרוף מיודענו משתמש אמנם בתרופה החדשנית לזמנה AZT, אולם לאחר מכן הוא מחליט כי מדובר בחומר "רעיל", וקורא לחולים אחרים שלא להשתמש בה. הוא זועם, וזעמו מופנה אל תאגידי התרופות העשירים שעורכים ניסויים אודות תגובות החולים לתרופה החדשה. 'מועדון הלקוחות של דאלאס' מציג את וודרוף כלוחם האמיץ והחתרני, שמאריך את תוחלת חייו באמצעות שימוש בתרופה האסורה Peptide T. עד כאן גרסת הסרט.
נפלאות הרפואה הטבעית
ובמציאות? קשקוש מוחלט, שמן-נחשים. "תרופת הפלא" שמצאו הגיבורים החתרניים היא חסרת כל השפעה על המחלה, ואיש לא משתמש בה היום. לעומתה, AZT הוכיחה את עצמה כיעילה בטיפול בחולים. זאת, לאחר שבניסויים נמצא המינון הנכון שלה והיא נכללה בפרוטוקול טיפול המורכב משלוש תרופות, שפותח בשנות התשעים והוכיח עצמו כיעיל למדי במניעת התפרצות האיידס.
הסרט 'מועדון הלקוחות של דאלאס' חוטא פעמיים: הוא מציג את חברות התרופות כתאגידים מרושעים, ואת ניסוייהן הסטטיסטיים ההכרחיים והלגיטימיים – בהפרדה בין תרופת אמת לפלצבו – כניסויים ציניים בבני אדם. כמו בכל סרט אנטי-קפיטליסטי התוצאה ברורה: מחיר מופקע, נסיקת מניות, והתעשרות תאגידית-חזירית. וכמיטב המסורת של הסוגה החדשה הזו מתייצב מולן מקונוהי, הלוחם הבודד, המבריק (Maverick) המניח את ידו על תרופות חדשניות.
החטא השני הוא בהטעיית הציבור; רוב התרופות שבהן השתמש רון וודרוף היו חסרות כל ערך ממשי, אך הסרט מעודד את התופעה החמורה של "ריפוי טבעי" או "אלטרנטיבי" מאסכולת הניו-אייג' שמוכרת היטב בארץ.
על אף היותו סרט משובח קולנועית, 'מועדון הלקוחות של דאלאס' מציג לצופים תמונה מעוותת למדי של המציאות בעולם הרפואה ובהתנהלותן של חברות התרופות, ובאותה הזדמנות הוא גם מבטל את מדע הסטטיסטיקה שהיווה את פריצת הדרך האמיתית בכל הנושאים הללו.
מי פה הרעים?
התפתחות תעשיית הקולנוע אל מחוזות שנאת התאגידים והכלכלה החופשית, קשורה לאחת משאלות המפתח ביצירה הקולנועית: "מי ישחק את תפקיד הנבלים"? לאחר 1941 היו הנאצים המלוהקים הקבועים לתפקיד. אחריהם באו הקומוניסטים שנכנסו לנעליהם הגדולות, וכעת אלו טרוריסטים ערבים ו\או מוסלמים שמאיישים את תפקידי הנבלים הקלאסיים. אולם, אצל האחרונים הדבר נתקל בחומות התקינות הפוליטית שאיננה מאפשרת יחס כזה; ספרים שלמים נכתבו על "כיצד הוליווד משחירה את פניהם של הערבים".
לאחר פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-2008-2007 נמצא המפלט, ונראה כי "פושעים כלכליים" כבשו את מרכז הבמה הקולנועית בתפקיד ה"רעים", והם הגיעו כדי להשאר. לרוב, מדובר במודל ה"גבר הלבן והעשיר", הניאו-ליברל האנוכי, כמו בסרט 'הזאב מוול-סטריט'.
גם הסרט 'זהות לא ידועה'(Unknown) מ-2011 פועל לפי אותם דפוסים. ליאם ניסן מתעורר מתאונת דרכים ואמנזיה לתוך מציאות לא ברורה. סביבו שורצים סעודים ואסלאמיסטים מחד גיסא, וגרמנים מבוגרים בעלי עבר ביטחוני ומודיעיני עשיר מאידך גיסא. לאורך כל הסרט נבנית ההבנה שמדובר במזימת פשע שאופפת את הגיבור, אבל לא ברור מהי בדיוק ומי ניצב מאחוריה. הצופים מן הסתם מנחשים שמדובר בנאצים, אנשי אלקאעדה או השטאזי הידוע לשמצה.
ההפתעה מגיעה לקראת סוף הסרט, אז מתברר שמדובר במזימה כלכלית וגדושת תאוות בצע: לגנוב פיתוח ביו-טכנולוגי מדהים לטובת חברות ענק, ולחסל את מפתחיו. בשלב זה מתברר דבר נוסף: הסעודים והגרמנים היו בכלל בצד של ה"טובים". פרופסור גרמני מפתח את ההמצאה – זן חדשני של תירס עתיר סגולות – ונסיך סעודי מממן אותה. כשהמזימה נכשלת, הפרופסור הגרמני והנסיך הסעודי מציעים את התירס במתנה, ללא זכויות יוצרים, לכל המין האנושי.
סרט נוסף שהתחרה על ליבם וכיסיהם של הצופים לקראת האוסקר האחרון היה Blue Jasmine של וודי אלן, וגם בו כיכב ארכי-נבל כלכלי. השחקן אלק באלדווין מגלם בו איש-פיננסים מושחת, המזכיר את ברנרד מיידוף. וכמו ב'זאב מוול-סטריט', גם כאן השחיתות הכלכלית בלולה בשחיתות אישית, בבגידותיו הרבות באשתו, ובהתנכרות להוריו.
וודי אלן ביים את הסרט כ"דיפטיך" – סצנה אחר סצנה, אחת ב"הווה" ולאחריה סצנה שהתחוללה בעבר. כך, הצופים רואים את באלדווין כפילנתרופ נדיב המפנק את אשתו, בעוד שהם מודעים כבר ל"סיפור האמיתי" מתחילת הסרט. באופן הזה נבנית תחושת התיעוב כלפי הדמות וגוברת עם התפתחות העלילה. אגב, גם בסרטים קודמים של אלן כמו 'חלומה של קסנדרה' מ-2007, מוצבת במרכז העלילה דמות של אדם הגון ומצליח, שלאחר מכן מתברר כי הוא ארכי-נבל כלכלי.
הגם אתה קולנוע ישראלי?
בהרצאה שנשאתי בוושינגטון לפני מספר שנים, הופתעתי שמישהו מהקהל שמע על הסרט הישראלי 'השוטר' (2011), ואף הפנה שאלה אודות בתור "הסרט שחזה את המחאה החברתית". שכן בארץ הסרט לא היה שובר קופות, בלשון המעטה.
ה'שוטר' הוא סרט הביכורים של הבמאי נדב לפיד; מוצגים בו חברי מחתרת שמאל-כלכלי סהרורית לגמרי, שמטרתם להתנקש ב"עשירים". ססמתם הילדותית של חברי המתרת, כביכול "המשוררים המורדים", היא: הגיע זמנם של העניים להתעשר ושל העשירים למות.
'השוטר' הוא יצירה מביכה בחוסר תחכומה. הסרט כולל קטעי עירום בוטה שאינו רלוונטי לדבר, וכן גינוי חסר הקשר אמיתי של הרג של ערבים בידי כוחות הבטחון הישראליים (איך אפשר לקבל תקציב בלי זה?). הוא נכשל כאמור כשלון חרוץ בקופות הישראליות. זה לא הפריע למבקרי הקולנוע בישראל לגמור עליו את ההלל, והוא אף זכה בפרסים רבים. אך לא רק בקופות, אלא גם בחיזוי המציאות נכשל הסרט; המחאה החברתית שפרצה בישראל ובמקומות אחרים בעולם לא כללה קבוצות מיליציה חמושות, בטח לא של משוררים רדיקלים שיתנקשו בבעלי הון, אלא של צעירים אידיאליסטים שקראו ל"צדק חברתי".
גם ג'יימס בונד בשירות האוונגרד הסוציאליסטי
הנבלים הכלכליים אפוא, התלבשו כמו כפפה על ידם של הבמאים שתרו אחרי ארכי-רשעים חדשים. בהשראת המשבר הכלכלי ובלחצה של התקינות הפוליטית, חזר הגבר הלבן והקפיטליסט להיות הרע האולטימטיבי. האמת היא שהניצנים נראו עוד לפני המשבר. דוגמא לכך הוא הסרט ג'יימס בונד – קזינו רויאל (2006), שבו מביס הסוכן החשאי 007 את הנבל שעשה מניפולציה במניות תאגיד שנגדו תכנן פיגוע. בכל אופן, לאחר המשבר הכלכלי המגמה התעצמה, והבליטה את מקומו של הפיננסייר חיוור העור כנבל הטיפוסי.
ב'מועדון הלקוחות של דאלאס' היוצרים הלכו אולי צעד קדימה, בהכללתם את כלל אנשי ה-FDA והמחקר הרפואי תחת אותו סטריאוטיפ. מה שבטוח, אל תשתמשו בתרופות של התאגידים הגדולים. חזרו אל הטבע והשתמשו במקומן בשמנים טבעיים, ותראו ישועות. לא מאמינים? תשאלו את וודרוף. כלומר, אילולא מת מאיידס.
הביקורת ללא ספק מלומדת והמבקר מבסס טענותיו כראוי, ואעפ"כ אנו הקהל רוצים חזרה את מבקרת הקולנוע הקבועה ריקי ממן. אמנם בביקורת האחרונה היא לכלכה על הרמיוני מהארי פוטר וגם הפגינה את האורתודוקסיות בגינוי חופש המדרש המוגבל רק לרבניות ממגדל עוז, אבל אנו הקוראים נאמנים.