מחנה הימין נפרד מאיש מעשה דגול ומכותב בחסד; צור ארליך מספיד את אורי אליצור, מבכירי הפובליציסטים ומחלוצי יש"ע.
"כל כך אנושי, כל כך חכם, כל כך יהודי – כל כך בן אדם", כך תאר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי אליצור בלוויה, ולא בכדי • מחנה הימין נפרד בכאב מעורך 'מקור ראשון', ממנהיגי ההתיישבות ביש"ע ואדם בעל אישיות ויכולות נערצות. צור ארליך סופד לאיש המילים והמעשים שהכיר היטב
מבחינתו של אורי אליצור, ברור היה מהי הכותרת הראשית של סיפור חייו: העובדה שהוא, וגם אנחנו, זכה לחיות בדור יחיד במינו, דור הגאולה. דור שיבת ציון. דור המדינה והריבונות והתגשמות חזון הנביאים. דור של בניין ארץ אבות שוממה לאחר אלפיים שנות. פעם אמר שאילו הייתה ההשתתפות שלו בהקמת עפרה, ראשון היישובים בשומרון, הדבר היחיד שעשה בחייו, דַיוֹ. כל השאר – כגון הלחימה על שחרור הארץ בששת הימים ועל הצלתה ביום כיפור, השותפות במנהיגות גוש אמונים ובראשות התנועה לעצירת הנסיגה מסיני, ניהול התנועה המיישבת 'אמנה', העמידה בראש לשכתו של ראש הממשלה נתניהו, הכתיבה הקבועה בכלי תקשורת נפוצים ועריכת העיתונים נקודה ומקור ראשון – כל השאר הוא כבר צ'ופר. סיפרו עליו שכאשר בתו נעמה, בת כיתתי, באה הביתה מגן הילדים בעפרה האפרוחית של שלהי שנות השבעים, וסיפרה לתומה שהילדים מבית אל ומשילה התעכבו היום בדרך, תקפה אותו התרגשות עזה: מה גדול היום הזה, שילדים מתרוצצים שוב בחדר הילדים של עם ישראל, בבית אל של יעקב ובשילה של חנה, וחושבים שזה היה תמיד טבעו של עולם.
ובכל זאת, בימים שפרפר בין חיים למוות והתעקש לגבור, וביום מותו עצמו, ברור היה שבעיני הציבור הכותרת הראשית המגדירה מהו אורי אליצור היא אחרת. אורי, כך כתבו ואמרו לא קורא אחד ולא שניים, אורי הוא האיש שקראנו כדי לדעת מה דעתנו. לא מה צריכה להיות דעתנו, אלא מה הייתה דעתנו ולא ידענו שהייתה ואנו מופתעים מכך ומודים שזה נכון. כי לצד סגולות כתיבה נדירות לכשעצמן, הלא הן בהירות עילאית, כושר שכנוע, תמציתיות, ישירות והתנסחות עממית ומישירת עיניים, היה לאורי אותו כישרון חיוני השכיח אצל חדרניות מלון ועקרות בית מנוסות יותר מכפי שהוא מצוי אצל כותבים העוסקים ברעיונות ובפרשנות: הכישרון למצוא במהירות את נקודת ההיפוך, את פינותיה הנעלמות והרחוקות והמיוחלות של הציפית, לאחוז בהן, בדיוק בהן, והופ! להפוך את הציפית – את הציפייה – מבטן לגב, ולהלביש בה את שמיכת המציאות. אורי ידע לאתר את הלוז האבוד של הסערה הציבורית התורנית, את הנקודה הארכימדית שרק כאשר מספרים לנו עליה נדמה לנו שחשבנו עליה כל הזמן ורק לא היו לנו מילים בשבילה – ובאבחה חצופה של ברק שכלי לעזור לנו להבין סוף סוף איפה אנחנו חיים ולגלות, לגודל הפתעתנו, מה דעתנו.
אמר בלוויה אחד מבניו של אורי, שהדברים שאביו כתב יצאו מהלב ולכן נכנסו אל השכל, ויצאו גם מהשכל ולכן נכנסו אל הלב. ושר הכלכלה נפתלי בנט אמר שם שאורי הִשקה שממה תרבותית, והפרחים ששתו את מימיו היו דורות העיתונאים והיוצרים הלאומיים שגידל, כמו גם המוני הקוראים שהרווה. וראש הממשלה נתניהו אמר, וכמו קודמיו צדק, שאורי ידע לומר את האמת שהאמין בה גם כשלא נשאה חן בעיני הקהל הטבעי שלו. כי אורי ידע, כשצריך, לצאת מכליו בשידור חי ולהתקומם על שדרן או מרואיינת הטופלים על הימין אשמות אלימות ומצפים שיתלונן ויצטדק; אך הוא ידע גם לייסר את קוראיו מהימין, ולומר להם דברים שבניגוד למתואר לעיל לא בהכרח ייראו להם כאילו היו דעתם גם קודם.
לפעמים, מתוך דבקות באמת שלו המקדימה את זמנה, הִסכין המסבירן הגדול של המחנה הציוני-חלוצי להעמיד את המחנה הזה באור לאו דווקא נוח מבחינה תדמיתית, כי ידע שהאמת כבר תורה את דרכה. דוגמה רכה: בשנים האחרונות עמד בעקשנות על דעת המיעוט שלו, בזכות סיפוח יהודה ושומרון ואזרוח תושביהם הערבים – עד שהפך אותה לדעת מיעוט גדול יותר. הוא גם סירב להסוות את המניעים הגדולים המחוללים את השקפתו הפוליטית, המניעים האמוניים, המוסריים וההיסטוריים, ולהתמקד כנהוג בטיעונים רציונליסטיים. נקודת העומק, הסיפור העברי הגדול שהתחיל ב"לך לך", היא שקבעה.
וכך, בעצם, מתחברות שתי המהויות העיקריות של אורי אליצור, שתי ה'כותרות הראשיות' של חייו שהזכרנו תחילה. ציבור קוראיו של אורי ראה בו את האיש המצליח לאחוז בקרניו של כל שור אקטואלי, לשלוח יד ישר לנקודת העומק הנסתרת ולמשוך אחריה את כל המפה וכך לספר לנו מה דעתנו – אך מה היו ביסודו של דבר קרני-שור אלו, אותה נקודת עומק שראה כשורש ההתרחשויות, אם לא אותה חוויה שכוננה את חייו: חוויית החיים בדור גאולה, ההזדהות הבלתי אמצעית עם הסיפור ההיסטורי הגדול שלנו?
הפעם היחידה שצונזרתי
אורי היה בתקופה האחרונה עורך העיתון שאני עובד בו. אבל ההיכרות שלי איתו ארוכה כשנות חיי. כשנולדתי גרנו לידם בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים, התנחלות מעבר לקו הירוק אם תתעקשו. משם עברו האליצורים, ואחריהם אנחנו, לעפרה. הוא ויעל בני גילם של הוריי, ולכל אחד מאחיי וממני היה בכיתה בן או בת ממשפחת אליצור.
תמונות קצרות: הילדים של אליצור מספרים שהם גונבים לאבא את קופסאות הסיגריות ומרטיבים במים. משפחת אליצור חוזרת לעפרה משהות בחבל ימית בעת הפינוי. אורי אומר שהשם 'התנועה לעצירת הנסיגה' לא מקובל עליו, כי תנועה, עצירה ונסיגה הם תלתי דסתרי. הולכים לראות תעמולת בחירות 84' בטלוויזיה של אליצור, כי לנו אין, הגשש החיוור מתעמל את המערך, והאליצורים, בעקבות אבי המשפחה, מצטטים מערכונים בעל פה. אורי קורא בקול הדבש הניגר שלו את מגילת שיר השירים בבית הכנסת. אורי משתעשע קלות בדמיון בין שמו ושמי. אבא שלי מציע רעיון לאורי, דובר המפד"ל. אבא שלי מציע רעיון לאורי, בעל טור משודר בערוץ 7. אבא שלי ממהר לשיעור הגמרא השבועי המהולל שהאיש העסוק בישראל, אורי אליצור, מתעקש למסור בקביעות. עורך המוסף 'יומן', אורי אליצור, מבקש פעם אחת ויחידה שאתקן את הטור שלי, בשבוע של ביצוע ההתנתקות, כדי שלא יודפסו בעיתון דברים בוטים מדי על האנשים האחראים למעשה, אותם אנשים המקוממים אותו עד עמקי נשמתו. ישיבת מערכת, אורי בפנים מאירות ובמילים קצרות שולף את האיפכא מסתברא והדברים נולדים מחדש. אורי שולח מבית החולים לפני שבועיים דוא"ל מעודד לעובדי העיתון. וחושך על פני תהום.
