נשמע כמו אוֹי יוֹי יוֹי: עשור לשוברים שתיקה

"אני זוכר היה חייל אחד. היו מחרבנים בשקיות. לא היה שם שרותים. אז היה חייל קבוע זורק את זה לחצר של מישהו. כאילו באמת לא ידענו שזה נופל לשם. הוא היה זורק את זה. יום אחד הם באו להתלונן אז באנו וניקינו את זה".

סיפור זה לא לקוח מתוך בלוג עלום או עמוד פייסבוק של חייל משועמם. זוהי אחת מתוך כ-900 העדויות שאספו פעילי הארגון הקיצוני 'שוברים שתיקה' במטרה "להעלות את המודעות למציאות היום-יומית בשטחים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה על אוכלוסיה אזרחית". לאחר קריאה של עדויות רבות באתר הארגון אפשר לנשום לרווחה: עד כמה שהוא מושמץ, "הכיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון הוא לא כל כך נורא. ולעומת הצהרות הארגון אודות "מחיר מוסרי" ו-"שגרה של אלימות, שעמום, פגיעה ברכוש ובנפש" מדובר במחיר נמוך למדי, ובהחלט נסבל.

אז מה היה לנו שם?

מרבית האייטמים המובילים באתר מאכזבים למדי. כמעט בכל המקרים לא מדובר על פגיעות בגוף או בנפש אלא על מעשים בנאליים למדי, שהם חלק בלתי נפרד מכל מאמץ שיטור או אכיפת חוק בעולם: פעם זה עצורים שנכפתו למשך לילה בעודם "יושבים בחדר על ארבע, ככה לילה שלם. והם היו בוכים…"; פעם זו ההנחיה לבדוק כל רכב שיוצא מבית-לחם ו"להיות נוקשים" אשר גרמה לחייל להעיד כי "היינו בסיטואציה הזאת וזה היה מאוד לא נעים"; ובמקרה אחר חיילת מעידה על לוחם שהיה מבקש מפלסטינים במחסום סיגריות בתקיפות: "הוא לא אומר: אחי, יש לך סיגריה, הוא אומר: תביא סיגריה… הוא די היה כזה בפוזה של אני גבר-גבר ואני מנהל המחסום".

פרפראות מסוג זה מרכיבות את רובן המוחלט של העדויות באתר הארגון. לא תמיד מדובר בהתנהגות רצויה, או ראויה, אבל עם כל הכבוד, ממי שמדבר כל כך הרבה על עוולות הכיבוש, ניתן היה לצפות ליותר.

במלחמה כמו בבאלט

כשמעיינים במקרים הרציניים, אלו שהסתיימו בהרג, בפציעה או במעצר חשודים, מתגלה תופעה חמורה למדי. העדויות שבאתר עוסקות במקרים המובהקים ביותר של לחימה בטרור: חיסול מחבלים, מעצר מבוקשים, ופעולות מניעה וחקירה, אך ההקשר הזה נעלם לחלוטין מתוך הסיפורים. 'שוברים שתיקה' מעדיפים לטשטש את ההקשר האמיתי של פעילות צה"ל, את חומרתו של איום הטרור ואת התנאים הקשים בהם פועלים כוחות הביטחון. כך מקבל קורא העדויות התמים סיפור פשטני, רגשני ורדוד אודות חיילים "קלגסים" ופלסטינים נדכאים. ובאופרה הזו, שנתפרה כמו על-פי מידה עבור המדינות התורמות וכלי התקשורת העולמיים, אין מקום להסחות דעת כמו הקשרים ועובדות.

קחו למשל את המקרה של פתחי נג'ר, מפקד הזרוע הצבאית של הפת"ח בעיירה יאטה שבנפת חברון, שנעצר בשנת 2002 בשל מעורבותו בפיגועי ירי ובהנחת מטענים נגד חיילי צה"ל.

על-פי עדותו של לוחם שנכח בתפיסה, כמה חיילים וקצינים היכו אותו לאחר המעצר, כחלק מפורקן המתח המבצעי וההתרגשות שבתפיסת מחבל כה בכיר, תוך סיכון ניכר של חייהם. המעשים כה זעזעו את החייל עד שלאחר השחרור הוא חש מועקה ורץ לשבור שתיקה. האם רב מרצחים סדרתי שחטף קצת מכות הוא הקייס המוסרי נגד הכיבוש?

חייל אחר מעיד על כך שהם ביצעו "וידוא הריגה" במחבלים חמושים: "זה היה מפתיע ומתסכל. מפתיע, כי לדוגמה מ"כ [מפקד] אחד במחלקה שלי ירה במחבל שהלך עם קלצ'ניקוב ופלאפון ברחוב ולא ידע שהוא שלושים מטרים מצה"ל. הוא ירה בו במרכז מסה והוא נפל, ואז זרקו עליו שני רימונים כדי לוודא שהוא מת". לפי העדות, בתחקיר שלאחר מכן, הנחה המח"ט את החיילים איך צריכה להסתיים היתקלות: "באים לגופה, שמים קנה בין השיניים ויורים", דבר שבאותו זמן הוגדר כלא חוקי.

נו, נהיה כנים: האם מזאת עלינו להזדעזע? נשים בצד את הקלישאות המוסרניות וההתייפייפות, ונודה שמח"ט שכזה, ששם בראש סדר העדיפויות את חיי חייליו ולא רוצה להסתכן בכך שהמחבל הפצוע יסחט את הדק הקלאץ' או יפעיל מטען חבלה, רוצה כל אם יהודיה. ומשום שהדבר הוא ככל הנראה למורת רוחם של אנשי 'שוברים שתיקה', נזכיר כי מדובר במצבי קרב מול מחבלים חמושים, לא בבאלט בקנדה הנימוסית או בחדר הרצאות במגדל השן.

גם המקרים הקיצוניים ביותר שמציג הארגון, בהם נהרג או נפצע אדם בניגוד לנהלים ולדין (ויש במאגרים מעט כאלה), עוסקים בעיקר במחבלים חמושים. מקרה השיא של הארגון נחשב עד היום מבצע שהם מכנים אותו "מבצע נקם", פעולה בה תקף כוח צה"ל שוטרים פלסטינים לאחר רצח 6 חיילים במחסום ליד עין עריק. בלילה לאחר הפיגוע פשטו יחידות מובחרות על כמה מתקנים של המשטרה הפלסטינית באזור שכם ורמאללה והרגו בסך הכל כ-15 שוטרים פלסטינים.

חלק מהחיילים שהשתתפו במבצע לא הרגישו בנוח: "זה לא יעזוב אותי אף פעם. זה הדיר המון שינה מעיני", סיפר אחד הלוחמים לכתבת מעריב, "אני מרגיש שהייתי חלק ממשהו בעייתי. אני לא רואה הבדל בין זה לבין טבח. לא היתה שם מטרה צודקת. רציתי להרוג".

ובכן, אולי כדאי להזכיר לאותו חייל כי מדובר בחייליו החמושים של יאסר ערפאת, שבאותם ימים נחשפה מעורבותם העמוקה בפעולות טרור וירי. במדינה מתוקנת פעולה מסוג זה הייתה מתבצעת על-ידי ירי מכלי טיס, במטרה לחסל כמה שיותר טרוריסטים וחיילי אויב בטרם יספיקו לפגוע באזרחי ישראל. העובדה שב'שוברים שתיקה' מכנים זאת "טבח", ועוד מתוך עדותו של חייל שאינו מודע לשרשרת המודיעין והפיקוד שבחרה במטרות, מלמדת דבר או שניים אודות הנורמות המוסריות שבשמן פועל הארגון.

יתר-על-כן, הקורא הישראלי המצוי בהיסטוריה של הלחימה מול הטרור אולי יתקשה להאמין, אבל גם הפעולות הכירורגיות של היחידות המיוחדות, אלו שנועדו לצמצם את הפגיעה בחפים מפשע, מטרידות את "שוברים שתיקה". באחת העדויות מלין חייל על כך שצה"ל מבצע פעולות חיסול קרקעיות במצבים שבהם לא ניתן לחסל מחבלים מן האוויר "כי הם בבית עם יותר מדי אנשים, או במקרים שצריך יותר רגישות אי-אפשר להטיל איזה פצצת טונה". ומה בדיוק הבעיה? ש"הרבה פעמים בפעולות של מסתערבים יש עוד נפגעים". העד הספציפי הזה אמנם מודה שזה לא קרה במשימות שהוא ביצע, אבל הוא "מאמין" שזה קורה במקומות אחרים.

הבנתם? אם יש כאן עוול מוסרי הרי הוא שמסכנים חיילי צה"ל במבצע כירורגי עבור מטרה צבאית מובהקת, שעל-פי כל דין מתירה הפצצה. אבל ב"שוברים שתיקה" מתלוננים אפילו כשמסכנים חיילי צה"ל כדי לחסוך בחיי אזרחים פלסטינים, ואפילו כשאין בכלל נפגעים.

עוזרים לגולדסטון

עדויות רבות על ירי והוראות פתיחה באש צבר הארגון במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', אותן פרסם בחוברת מיוחדת שנועדה לשמש גם את צוות החקירה של השופט גולדסטון. אלא שגם כאן, כשיורדים לפרטים, מתברר שלא כצעקתה: חיילי צה"ל פעלו בתוך אוכלוסיה אזרחית, ניהלו לחימה מתוך בתים, הרסו בתים מסוכנים, ירו לעבר מקומות חשודים, ולאחר שפיזרו כרוזי אזהרה השתמשו גם בהפצצות וירי ארטילרי.

כדרכו של קרב כנגד טרוריסטים המשתמשים באוכלוסיה אזרחית כמחסה, בחלק מהמקרים נפגעו גם אזרחים "לא מעורבים", אלא שכל השוואה פשוטה הייתה מראה שצה"ל פגע בלא-מעורבים באחוזים פחותים מאוד ביחס למבצעים מקבילים בעולם. את "שוברים שתיקה" המאמץ המיוחד והייחודי של צה"ל שלא לפגוע בלא-מעורבים כנראה לא ממש מעניין.

אם אתם מתעניינים בעדויות על מחבלי חמאס המתחבאים בינות לבתים, על מאגרי נשק שנמצאו בחדרי ילדים או על רקטות שהוחבאו בבתי-חולים, תצטרכו לקרוא בפרסומים של ארגונים אחרים. כל ש'שוברים שתיקה' יכולים לספק לכם הן עדויות אנונימיות וכלליות על שימוש ב"נוהל שכן", ירי זרחן, הריסת בתים ו"הוראות פתיחה באש מתירניות שבחלק מהמקרים הובילו להרג חפים מפשע". וכמובן התלונה הנצחית על כך שצה"ל העדיף לשמור על חיי חייליו גם במחיר פגיעה אפשרית באזרחי האויב.

עדויות החיילים של 'שוברים שתיקה' והנרטיב הפשטני והחד-צדדי שלהם סיפקו חומר רב למחברי דו"ח גולדסטון, שהפנה לפרסומי הארגון עשרות פעמים. גולדסטון אף מייחס לארגון את אחת התובנות המרכזיות שלו "שכוחותיה המזוינים של ישראל פתחו שוב ושוב באש על אזרחים, שלא לקחו חלק בעימות ושלא איימו עליהם כלל":

תקריות אלו מצביעות על כך שההוראות שניתנו לכוחות המזוינים של ישראל שנכנסו לעזה, סיפקו סף נמוך לשימוש באש קטלנית נגד האוכלוסייה האזרחית. המשלחת מצאה אימות חזק למגמה זו מתוך מציאת העובדות שלה בעדויותיהם של חיילים ישראלים שנאספו בידי הארגון הישראלי 'שוברים שתיקה'." (פסקה 802, עמ' 180)

כבודו של השופט גולדסטון במקומו מונח, ובכל זאת, כשבוחנים את התמונה הכללית, העדויות של 'שוברים שתיקה' לא באמת מגלות כמעט דבר. מעבר לעובדה שמדובר בסיפורים כלליים חסרי פרטים עובדתיים מינימליים (למעט אזור כללי ותקופת שירות), מרבית העדויות לא עוסקות בעוולות חמורות או במעשים שיש בהם חשד לפשעי מלחמה. ובעצם אפילו גולדסטון חזר בו מהדו"ח כעבור זמן קצר, כשהבין שהעדויות שהוצגו בפניו היו מוטות וחלקיות.

מה באמת מעניין את שוברים שתיקה?

כעת מגיע העוקץ. 'שוברים שתיקה' כלל לא מתעניינים בזכויות אדם או באתיקה צבאית. מעניין אותם דבר אחר לגמרי: התנגדות ל"כיבוש", ודרישה לסיום השליטה הישראלית ביהודה ושומרון. הם אפילו לא מסתירים זאת. בשיחה של דובר הארגון עם 'מידה' הוא קבע כי "שוברים שתיקה הוא לא ארגון זכויות אדם רגיל. אנחנו למעשה ארגון חינוכי, שמטרתו להראות לציבור הישראלי את המציאות של הכיבוש. ככה נראה לשלוט על אוכלוסיה זרה". לדברי הדובר, על אף שהם לא תומכים בפתרון מדיני מסוים ("יש כאלו התומכים בפתרון המדינה האחת ויש כאלה התומכים בפתרון שתי המדינות"), מטרת הארגון היא "לראות איך אנחנו יוצרים מציאות בה אנחנו לא כובשים עם אחר".

במילים אחרות, לא אתיקה לפנינו, אלא פוליטיקה במסווה מוסרני. כפי שהודה באופן מפתיע הכתב הצבאי של 'הארץ' עמוס הראל:

יש להם אג'נדה פוליטית ברורה, שהתואר 'ארגון זכויות אדם' כבר לא ממש מכסה עליה. מי שמתאר באתר האינטרנט שלו את "השחיתות שפשתה במערכת הצבאית" עקב השירות בשטחים, אינו משקיף נייטרלי.

האמת היא שדבר מכל זה אינו מפתיע. בתור ארגון הממומן באופן מסיבי מכספי מדינות זרות (כ-1.3 מיליון ש"ח בשנת 2011), 'שוברים שתיקה' מחויבים בראש ובראשונה לאינטרסים המדיניים והפוליטיים של המדינות התורמות. ומה מרגש יותר את דנמרק, ספרד ונורבגיה מאשר לשמוע על יהודים שהפכו לקלגסים נתעבים?

ובכל זאת, עבור הישראלי הציוני, טוב שיש 'שוברים שתיקה'. מי שקורא את האתר ומעיין ברצינות ובאופן ביקורתי בעדויות, מתעודד מאוד. אם זהו המיטב שהצליחו לגייס ב'שוברים שתיקה בהון רב, ואם כדי להאשים את צה"ל צריך לכפור בכל נורמה צבאית ומוסרית, להשתמש בעדויות חלקיות ומוטות, ולהתעלם כליל מכל השוואה אינטליגנטית מול צבאות אחרים, אז צה"ל הוא באמת הצבא המוסרי ביותר בעולם.