ובינתיים בחברון: עסקים כרגיל

אני לא יכול להתעלם מהתחושה שהיה ועדיין יש כאן תת-תפקוד משווע של מערכות הבטחון, ולא ברמת החפ"ש שלא הבין בטלפון את הדיווח, אלא ברמת הקברניטים.

מרגע שהתקבלה ההחלטה ללכת על עסקת גלעד שליט, הייתה ההנהגה חייבת להבהיר מעבר לכל ספק שהמחיר של החטיפה הבאה יהיה לא פרופורציונלי. שכל מתכנן חטיפה יסוכל. שכל ארגון שינסה לחטוף יהפוך את אנשיו למטרה שוטפת. שהחטיפה הבאה תהפוך את חיי החוטף, משפחתו, חבריו, עירו ועמו לבלתי-נסבלים. שעל החטוף הבא ישלמו מאות ואלפי מונים, עד שיקללו את הרגע שהעלו זאת בדעתם.

יתר-על-כן, צריך היה ליישם נוהל טקטי חד-משמעי: חטיפה שמצליחה משתקת מיידית ובאופן מוחלט את החיים בגדה. עוצר מיידי, גיוס מילואים אם צריך, והפעלה מסיבית של כוח בסריקות וחיפושים עד לשחרורו, כולל תפיסה וכליאה נמרצת של מחבלים וחשודים לצורך חקירה ומיקוח, לצד נוהל סיכולים נרחב של ראשי ופעילי הארגונים הרלוונטיים.

ממקום מושבי, והלוואי שאני טועה, כל זה לא קרה ולא נראה לי שקורה. התגובה הייתה איטית ורפה, והקברניטים עוסקים בטקטיקה של החטיפה ודואגים גם להבהיר שהם לוקחים בחשבון את זכויות ורווחת הפלסטינים ודואגים לשגרת החיים שלהם. נראה לי מהצד שמפעילים מעט מאוד כוח, מעט מדי כוח. הזמן עובר, והפגנת החולשה הזאת מייאשת. למה מחכים? למקום ולזמן? הזמן הוא לפני שלושה ימים, והמקומות ידועים לכולם.

אי-אפשר מצד אחד להפוך החזרה של חייל לארוע אסטרטגי, ומצד שני להתייחס לחטיפה של שלושה נערים כאל ארוע טקטי. אם אפשר לשחרר אלף מחבלים כדי להשיב חייל חטוף, אז אפשר להרוג אלף מחבלים כדי למצוא שלושה נערים שנחטפו. על כוח צריך להשיב בכוח גדול הרבה יותר, וכל אלימות בלתי-אנושית שכזו מצדם צריכה להיענות באופן קשה ונחרץ מצדנו. שיהיה ברור, במיוחד אחרי עסקת שליט, שחטיפת ישראלים היא העסק הכי גרוע שמחבל יכול לעשות בחייו.

לפחות עבורי מסתמן שמדובר בכשלון מנהיגותי ממדרגה ראשונה. כואב לי הלב על הנערים, כואב לי הלב עלינו שאלה מנהיגינו.