לא ליפול במלכודת של חמאס

תנועת החמאס חטפה מכה קשה ביהודה ושומרון לאחר שכמעט והצליחה להשתלט על השטח • אירועים אלו הובילו למערכה הנוכחית ברצועת עזה, שנועדה להשיב לארגון הטרור את כוחו, כבודו ומעמדו • אך למרות הפיתוי וההתגרות מצד חמאס, אסור להיגרר למבצע קרקעי. מדינת ישראל חייבת לזכור: עזה היא לא יהודה ושומרון, ומה שעובד במקום אחד יכול להיכשל כישלון חרוץ בשני • הפתרון: ניצול היתרון האווירי, ניתוק החשמל והמים ועצירת משלוחי המזון

בימים האחרונים נלחמת תנועת חמאס מרצועת עזה את המלחמה שבה היא נחלה תבוסה ביהודה ושומרון. חטיפת שלושת הבחורים ורציחתם העניקה לישראל את ההזדמנות והלגיטימציה לפגוע באופן קשה בתשתית החמאס ביהודה ושומרון והסיגה את התנועה שנים אחורנית, לאחר שזו עמדה להשתלט על השטח באמצעות בחירות לנשיאות ולפרלמנט. עתה, היא לא נותרה חייבת. מבחינת החמאס האירועים האחרונים מהווים עילה לפתיחה בסבב האלימות, והמענה המוצדק לישראל הוא טילים מעזה.

חמאס מעוניין במבצע קרקעי

אך בחמאס מבינים את ההבדל בין השליטה הישראלית ביהודה ושומרון לבין גזרת עזה ומבקשים לנצל זאת לטובתם. בניגוד לפעולה האחרונה בחברון, ישראל תתקשה מאוד לפעול באופן אפקטיבי ברצועה בשל התנאים השוררים שם. גודל האוכלוסייה וצפיפותה, בעיקר בערים עזה, ח'אן יונס, רפיח ובמחנות הפליטים, מחייבת את ישראל להכניס כוחות קרקעיים גדולים למספר רב של מקומות במקביל, כדי למגר לחלוטין את הטרור.

במציאות זו של שטח בנוי לטנק הישראלי אין יתרון בשטח: אין לו יכולת תמרון, אין לו יכולת להגביה תותח לקומות עליונות והוא מטרה איטית ונוחה לנשק אנטי-טנקי כמו אר פי ג'י וטילים. גם ג'יפ ממוגן בתא שטח צפוף מהווה מטרה נוחה לנשק מסוג זה, וחיילי החי"ר יפלו כמו ברווזים במטווח. הלחימה, יש לזכור, תערך באזורים המאוכלסים, שחמאס ציידה מראש במטעני צד, מוקשים, מנהרות מתחת לבתים ועמדות צליפה ממוגנות בבניינים שולטים. אם לא די בכך, חיסול התשתית הצבאית והאזרחית של חמאס מחייב נוכחות ישראלית גדולה למשך זמן ארוך, המאפשר לחמאס לפגע במפקדות, דוגמת מקרה צור בלבנון. ולבסוף, גם חיסול תשתית חמאס לא ימנע את הקמתו מחדש אחרי הנסיגה.

המסקנה העולה מכל הנקודות הללו היא שכניסה קרקעית עמוקה לתוך הרצועה תעלה בקרבנות רבים והתועלת שתצמח ממנה איננה גדולה. היציאה, שתגיע בוודאי בהמשך, תוצג על-ידי חמאס כניצחון על ישראל.

אנשי חמאס מכירים היטב את הנתונים הללו, ולכן הם יעשו כל שביכולתם כדי לגרור את ישראל למהלך קרקעי שיכניס כוחות לעזה. לשם כך התנועה נעזרת בכל הכלים האפשריים. כך למשל, תמונת השיגור דלהלן פורסמה באתר הרשמי של חמאס, ולוותה בידיעה בה מסופר בגאווה רבה שהטיל נורה להתנחלות אופקים. בכך מעביר ארגון הטרור מספר מסרים למדינת ישראל: 1. אנחנו יורים מתוך שטח עירוני ואם ישראל תנסה לפגוע במשגרים ובמפעילים היא תפגע בילדים ונשים. אנו נביא את כל אמצעי התקשורת כדי להראות איך ישראל נלחמת ורוצחת אזרחים, נשים וילדים, לא מעורבים; 2. האוכלוסייה האזרחית תומכת במלחמתנו ומוכנה לסבול בשל כך; 3. אין לישראל דרך להפסיק את הירי אלא באמצעות מהלך קרקעי.

לתקוף מהאוויר, לנתק את המים והחשמל לאלתר

בשל סיבות אלה קשה לישראל גם להגדיר מהי המשימה של כניסה קרקעית לרצועה. כיבוש חלקי לא יפרק את חמאס, וכיבוש מלא לא יפתור את הבעיה בטווח הרחוק, למרות המחיר הגבוה שנשלם בחיי אדם. באוויר, לעומת זאת, יש לישראל יתרון מוחלט על חמאס, גם אם קשה לפעול בשל קרבת היעדים לאזרחים לא מעורבים ובשל פערי מידע מודיעיני. לאור כל זאת, נשאלת השאלה המתבקשת: "כיצד צריכה ישראל להגיב כדי למנוע את המשך ירי הטילים?". והתשובה ברורה.

ראשית, על ישראל להימנע מכניסה קרקעית לרצועת עזה, ולהמשיך לטפל בבעיה מהאוויר, שבו לישראל יש יתרון גדול על חמאס והארגונים האחרים. יש להמשיך ולהגביר את החיסולים הממוקדים נגד פעילי השטח, ולהפנות אזהרה מפורשת למנהיגות הפוליטית של הארגונים, שהמשך הירי יביא לחיסולם הפיזי.

בנוסף לכך, על ישראל להודיע ברבים שיומיים לאחר פרסום ההודעה תסגור ישראל את אספקת החשמל, המים, המזון והדלק לעזה, והניתוק יימשך כל עוד הירי נמשך. ישראל גם יכולה לאיים בניתוק התקשורת הקווית לעזה, העוברת דרך ישראל. מעולם לא היה מצב שבו מדינה ממשיכה לספק את הדברים הללו לאזור שממנו יורים עליה טילים. האזהרה מראש נועדה להתמודד עם בעיות משפטיות, ציבוריות, פוליטיות ותקשורתיות העלולות לצמוח מהניתוק.

ביום כתיבת מאמר זה, יום שלישי ה-8 ביולי, שיגרו הפלסטינים יותר ממאה טילים ורקטות מעזה לעבר ערי ישראל, משדרות בדרום עד חדרה בצפון, כולל על תל-אביב וירושלים. באותו יום ממש העבירה ישראל לרצועת עזה מאה ושבעים – שוב: מאה ושבעים(!) – משאיות עמוסות אוכל ומצרכים אחרים. האם יש מצב אבסורדי יותר מזה?

אצלנו אומרים: "אנחנו מפרידים בין המחבלים ובין האוכלוסייה: נלחמים בטרור ושולחים מזון לאוכלוסייה". אין אמירה יותר מקוממת ולא נכונה מזו. שכן, מי מחלק את המזון לאוכלוסייה? אנחנו או חמאס? כלומר האוכלוסייה מודה לארגון החמאס על שהוא מצליח לסחוט את ישראל להעביר לו מזון למרות שהוא יורה טילים על ישראל. עוד אומרים אצלנו שהמזון ודלק נועדו לצייר אותנו כהומניים וכך נקבל תמיכה מהתקשורת העולמית. גישה זו מבוססת על סדר עדיפות לקוי, שבו חיי ישראלים פחות חשובים מהתדמית של ישראל. המשך העברת המזון, המים, הדלק והחשמל, מתפרש בצד השני כסימן של חולשה, וחולשה מזמינה עוד לחץ בצורת טילים ורקטות. עצירת המצרכים הייתה מעלה בעזה דרישה ציבורית מחמאס לחדול מירי הטילים. לכן, ניתן לקבוע כי המשך העברת המצרכים לעזה היא-היא הסיבה להמשך ירי הטילים.

עם זאת, אין לישראל צורך ואינטרס לחסל את שלטון חמאס בעזה, כדי לא ליצור ברצועה כאוס שיחייב את ישראל לטפל במיליון וחצי תושבי הרצועה, שאין בהם אפילו מנין של תומכי ישראל. להיפך: עצם קיומו שלטון חמאס בעזה משרת את ישראל, שכן כך מחולקת הרשות הפלסטינית לשני חלקים ועובדה זו מונעת את הקמת מדינה פלסטינית העלולה להפוך כולה – כולל יהודה ושומרון – למדינת חמאס.

הקרנת חולשה מזמינה עוד אלימות

תנועת חמאס, ברוב חוצפתה, מציבה תנאים להפסקת האש: חשוב מכל – הפסקת החיסולים, ולאחר מכן שחרור משוחררי עסקת שליט שהוחזרו לכלא (כדי להחזיר את ההישג הציבורי שישראל ביטלה), שחרור מנהיגי חמאס שנעצרו (כדי לשקם את תשתית חמאס ביהודה ושומרון), להסיר את המצור הימי מעל עזה (כדי שיוכלו להבריח טילים מהים), ולחדול מחיסולים (כדי שהטרוריסטים יוכלו להמשיך ולירות עלינו כשירצו). הדרג הצבאי של חמאס, המוביל את ההתנגדות לישראל, מנסה לכבוש את מקומו גם במישור קבלת ההחלטות, ומנסה להוכיח לדרג המדיני שביכולתו לכפות על ישראל תנאים שאין ביכולת הדרג המדיני להשיג בדרכים דיפלומטיות.

על ישראל לדחות את תנאי חמאס מכל וכל, ולו מכיוון שהסכם או הסכמה עם ארגון טרור נותנת לו לגיטימציה ומהווה כניעה לטרור המקרינה חולשה ומזמינה לחץ נוסף. מבצע "צוק איתן" צריך ליצור מצב של הרתעה ישראלית מול חמאס, מתוך תחושה שאין לתנועה זו ברירה אלא להשיב את השקט על כנו ולהחיל את הסדר והשקט גם על הארגונים "הסוררים" כמו הג'יהאד האסלאמי וועדות ההתנגדות העממית.

אין ברירה מלהסיק שלא מדובר פה רק על מאבק בין צה"ל והזרוע הצבאית של חמאס, אלא מאבק בין שתי חברות – הישראלית והעזתית – שהמנצחת בו תהיה החברה החזקה היותר, הסולידרית יותר וזו המוכנה יותר להקרבה.

אם הדבר מצריך פינוי זמני של ילדים, נשים או משפחות מהדרום לאזורים אחרים – יש לעשות זאת, כדי להעניק לממשלה אורך רוח ללא נפגעים שיאפשר לה לפעול לאורך זמן נגד טרור הטילים. אם ממשלת ישראל תנקוט את הפעולות הנכונות כדי להגן על האוכלוסייה הישראלית, ואם יואיל ראש הממשלה להופיע בפני הציבור ולהסביר לו את הרעיון מאחורי המבצע, רוב הציבור ילך עם הממשלה וישתף עמה פעולה.

הציבור הישראלי מבין שמדובר פה במלחמה. ו"במלחמה כמו במלחמה", ישראל חייבת לנצח, והניצחון חייב להיות ברור וחד כמו שמש בצהרי יולי. אם בסוף סבב האלימות הנוכחי יוכלו הג'יהאדיסטים לומר "ניצחנו", הם יקבלו עידוד לצאת לקרב בפעם הבאה. אינני תמים לחשוב שניצחון ישראלי יפתור את כל בעיותינו מול חמאס לתמיד, אבל המרווחים בין סבבי האלימות יתרחבו כאשר אויבינו יבינו שאלימות אינה מניבה להם את הפירות הרצויים.

בדרך למדינת האסלאם בעזה?

לסיום, קיים סיכוי סביר שתנועת חמאס תתפלג אחרי סבב האלימות הנוכחי, בעיקר סביב השאלה "מי נתן את ההוראה" לחטוף ולרצוח את שלושת הבחורים, מי מקבל את ההחלטות על היחסים אם אש"ף, מי אחראי על הכישלון (הצפוי) של הסבב הנוכחי ומי יהיה אחראי על הדרג הצבאי ועל פעולותיו.

מעבר לכך, המצב בעזה בעייתי גם בשל הקבוצות ה"סוררות" שאינן מקבלות את מרות ממשלת חמאס. הידועות הן "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני", "ועדות ההתנגדות העממית" ועוד כמה ארגונים קטנים. לאחרונה אף הודיעו מספר אנשים בעזה על כך שהם נשבעו אמונים ל"מדינת האסלאם" ולח'ליף, אבו בכר אל-בגדאדי. המשמעות מבחינת חמאס היא שאם לא תטפל באופן מיידי בארגונים הסוררים, היא תמצא את עצמה מתמודדת במישור הפנימי עם אופוזיציה חמושה, אכזרית ונחושה בדעתה להעביר לעזה את הטרור מסיני, מעיראק ומסוריה.

אלא שעזה לא לבד, ושבועת אמונים למדינת האסלאם שמענו גם מלבנון, סיני ולוב, אחרי שלפני שלושה שבועות ראינו הפגנת תמיכה במדינת האסלאם בירדן. לדעתי זה רק עניין של זמן עד שנשמע ואולי גם נראה דבר דומה ביהודה ושומרון ואפילו בתוך ישראל.