הנאום שגרוסמן לעולם לא יישא בכיכר

מתוך הנאום שדוד גרוסמן לעולם לא יישא בשום כיכר: "אני מתחיל להאמין שמקור האלימות הזו לא באמת דו-צדדי" • " הימין טועה בדרכו ואין לו מה להציע. אבל זה לא אומר שאנחנו צדקנו" • "אנחנו בשמאל צריכים לעבור לפוליטיקה של מתינות" • "ישראל קברה את קרדומי המלחמה והתמסטלה ממקטרות שלום, אבל הצד השני עשה את ההפך הגמור" • להלן הנאום המלא שלא היה ולא יהיה

אתם רבים מאוד, אנחנו רבים מאוד, הרבה יותר ממה שחשבנו, ממה שהאמנו. אבל אנחנו עדיין מיעוט קטן. צריך לזכור זאת. צריך להיות צנועים. אנחנו מעט ולא מצליחים לגדול, לא מצליחים לשכנע. אולי יש לזה סיבה? אולי אנחנו מפספסים משהו שכל כך הרבה אנשים אחרים רואים?

הרי אני עמדתי פה בכיכר הזאת לפני יומיים, בהפגנת התמיכה בתושבי הדרום. רציתי להגיד שאיש אינו מראה להם דרך אחרת ושום תקווה לעתיד טוב יותר. אבל אז שאלתי את עצמי, הרי אנחנו מראים להם דרך, דרך ההידברות והשלום, למה הם לא מקבלים את דרכנו? למה הם לא משתכנעים מההגיון הברור הזה של השיחות והוויתורים לקראת פיוס, שאנו מקדמים כבר כל כך הרבה שנים?

אני איש שמאל וכך אשאר. אני לא רואה תמונות ניצחון במלחמה הזאת, של אף צד. כאיש שמאל אני גם דוחה כל פתרון צבאי. פעם חשבתי שבכלל אין פתרון צבאי, אבל אחרי שישראל הוכיחה שיש, אני מודה שאני פשוט לא רוצה פתרון צבאי. במלחמה אני רק רואה מראות של הרס והרג וסבל שלא יתואר. תבוסה עמוקה של שני עמים שגם אחרי מאה שנים של סכסוך מסוגלים לדבר זה עם זה כמעט אך ורק בשפת האלימות. טרגדיה.

אבל הטרגדיה הלאומית הזו מובילה אותי להודות בטרגדיה אישית: אני מתחיל להאמין שמקור האלימות הזו לא באמת דו-צדדי. שהאשמה לא מתחלקת בין שני העמים. שהמצב הוא לא תוצאה של תחושת המחנק של תושבי עזה, ההיסטוריה, הכיבוש שהיה, שזה לא עניין של כמה מדינות יש בין הירדן לים. אני מתחיל לחשוד שבכלל אין קשר למשהו שאנחנו עושים. זו תחושה מנקרת, מציקה, מייאשת. אבל אני חייב מבחינה מוסרית להודות בה.

גם לשמאל יש גבול

הרי היה זה אני שביקשתי, אני ששכנעתי, אני שחלמתי שלום בשביל העם הזה, אני שדבריו התקבלו על ליבם של היהודים. בגלל האמונה שלי ניסינו את דרך השיחות, השלום, הוויתורים הכואבים, האמון, המשא-ומתן, העקירה, הקורבן. והאמת הפשוטה היא שנתנו די והותר כדי שהפלסטינים יראו עד כמה אנו רציניים, עד כמה אנו חפצי שלום. אין אומה שעשתה יותר מאיתנו בהיסטוריה כדי להפגין רצון טוב. ובמה נענינו? בתמורה קיבלנו בדרום גיהינום, בצפון חיזבאללה ובמרכז אינתיפאדה. מספר וטווח טילים שרק עולים, שנאה עולמית יוקדת ועולם ערבי מוטרף שאיבד כלפינו כל כבוד.

אז כן, אני כאן לומר: גם לשמאל יש גבול.

אני מודה שאני מוצא עצמי חסר-אונים, אובד-עצות. אני מתחיל לאבד אמון במשא-ומתן, בשיחות, בוויתורים, באמונה שעוד קצת, רק עוד טיפה, פה ממש מעבר לפינה, עוד הסכם גדול, עוד פינוי קטן, ויגיע השלום. אני חושש, במר ליבי אני חושש, שהייתי עיוור וסומא, שהוּלכתי והוֹלכתי שולל. שגם אם נציע הצעות שיהיו גדולות ומשמעותיות, תוכנית גדולה, מרחיקת ראות, זה יהיה בסך הכל עוד חלום כוזב, שרק יוביל לעתיד גרוע יותר, כפי שקרה בכל פעם בעבר.

מסתבר לי היום, לאסוני, שהכבוד העצמי והכבוד האנושי של העזתי הוא לא מה שאני קורא לו כבוד. אני רוצה ורואה בו בן-ברית, הוא רואה בי בן-מוות.

לעולם אשאר איש שמאל. לעולם אאמין שמפלתו של השכן שלי היא לא בהכרח ניצחוני, ולעולם אחשוב שטובתו של השכן שלי היא בסופו של דבר טובתי. אבל אני כבר לא חושב שגם הוא מאמין בזה, ורק צריך לקלף איזו קליפה דקה ושגויה של עוינות היסטורית כדי שנראה את המציאות יחד עין בעין מתוך אותם ערכים הומניסטיים. פוצע את ליבי לומר זאת, אבל האחר, במקרה זה, אינו אני. אחרי שנות התכחשות, רצועת עזה לימדה אותי זאת.

לכן מה שחייב להשתנות כעת, אחרי המלחמה, זה רוח הדברים. ובעיניי זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שכולנו באנו והתכנסנו כאן הערב. להזכיר לאלה שנושאים ונותנים בשמנו שגם אנחנו בשמאל השתנינו בשנים האחרונות. התפכחנו. גם אנחנו כבר לא תמימים.

יותר מכול התאספנו כאן הערב כדי להשמיע את הקריאה הבאה: לא נמשיך ונדבוק באותן ססמאות ישנות, לא נוכל להמשיך ולומר את אותם הדברים שאנחנו אומרים כבר עשרות שנים. כשהכל מסביב מתהפך, כשכל יוזמותינו מעלות חרס, וכשהמזרח-התיכון עובר תהליך פנאטיזציה דתית במימדים קמאיים, גם אנחנו מתבגרים. גם אנחנו, השמאל, עומדים היום מול המזרח-התיכון והפלסטינים פקוחי עיניים.

ואני מכה על עוד חטא אחרון

אין מה לומר שהימין צדק. הימין לא צודק ולא יצדק. הימין טועה בדרכו ואין לו מה להציע. אבל זה לא אומר שאנחנו צדקנו. אנחנו צריכים כעת לשנות ולהשתנות. אנחנו צריכים יוזמות חדשות, לא אמירות ישנות. בשמנו, בשם השמאל, ולבקשתו, קברה ישראל את קרדומי המלחמה והתמסטלה ממקטרות שלום. אבל הצד השני עשה את ההפך הגמור. היינו סהרוריים מחזון השלום מכדי לשים לב. כעת עלינו לחפור את הקרדומים, ולחכות שמהצד השני יעלה ריחו הנעים של טבק השלום.

לא נתקוף, לא זו דרכנו, אבל נתגונן בעוז. נתגונן עד שהצד השני יתעייף מלהילחם, עד שהוא ירצה להתפשר. כן, אנחנו, השמאל, מבטיחים לעם ישראל עוצמה ונחישות במאבק שהכריזו עלינו. אנחנו נתגייס, אנחנו ניאחז, אנחנו נילחם. אנחנו ניקח אחריות על הביטחון. כשצריך, נדע גם לנצח. וכשיהיה אפשר, ייקח כמה זמן שייקח, נדע גם לעשות שלום. נהיה חכמים יותר, לא כמו בעבר. בפעם הבאה נעשה זאת במשנה זהירות, בשבע עיניים, פסע אחרי פסע, מתוך הקשבה דרוכה לדברים שהם אומרים לבני עמם.

ואני מכה על עוד חטא אחרון. אנחנו בשמאל גם צריכים לעבור לפוליטיקה של מתינות. די להכפיש. די עם קריאות ה"פשיזם", "כוחות האופל", "מיליטריזם","כת קיצונית", או "שנאת זרים" מבוקר עד לילה, השגורים בכל נאום בפי כל דובר. די לצעוק זאב. די עם ההסתה נגד הימין הדתי. די עם ההדרה והקנאות נגד כל מה שאינו שמאל. הפוליטיקה בישראל צריכה להתמתן, ועלינו כשמאל מוטל להוביל בדרך הזו. עלינו להתפייס עם המתנחלים, עם הפוליטיקאים של הימין, ולעבור לשיח מכבד יותר, תוך שמירת ההבדלים והוויכוחים האידיאולוגיים. טעינו מספיק כדי שנהיה יותר צנועים. העלבנו והעללנו מספיק כדי שנבין שגם לנו יש אשמה באלימות הגואה כאן.

בינתיים, אם לא נמתין בסבלנות, אם לא נכיר במציאות, אם ננסה לדחוק את הקץ ונאמין ביהירות אוטופיסטית שהכל תלוי רק בנו, נמשיך להעמיד את המפעל הזה של הדמוקרטיה היהודית בסכנה אמיתית. אנחנו בשמאל הבאנו על עם ישראל, מתוך כל הכוונות הטובות ביותר, סכנה אמתית. ועל כך אני מבקש סליחה ומחילה. כיום אנו מאוחדים ונלחמים באויב שגילה את פניו האמתיות יחד. מוטל עלינו בשמאל להודות, לתקן ולכפר, כדי לזכות מחדש באמון הציבור.

אני מאמין ובזה אני אסיים, שיהיה שלום. יבוא היום בו שכנינו יתעשתו, בו הם ירצו לחיות איתנו בשכנות טובה. כאיש שמאל אני חייב להאמין בכך. אבל אני מכיר בכך שהיום הזה עוד לא כאן. זאת ההתפכחות שלי. זה הכאב שלי. להבין שהשינוי שהם יצטרכו לעבור בכוחות עצמם, כחברה ודת ותרבות, לפני שנוכל לדבר על שלום, הוא עצום. אני מאמין שיום אחד עוד אעמוד כאן ואומר שהגיע הזמן ל"שיחות ישירות שמטרתן להביא לשלום בין שני העמים". הוא עוד יבוא, אבל הוא לא היום. תודה רבה, ערב טוב.