ארה"ב לא מכירה בירושלים כבירת ישראל, מתחזקת את אונר"א ומטפחת מידה בסיסית של דה-לגיטימציה לישראל בכדי לייצר עוד מימד של תלות ישראלית.
צריך להסתכל על חילופי המהלומות בין הממשל האמריקני לבין ראש הממשלה נתניהו בנושא הבניה בירושלים בשני מישורים. המישור הראשון והוא הגלוי לעין, שייך לפוליטיקה. האמריקנים, מהנשיא אובמה ועד דובר הבית הלבן והפקידות של מחלקת המדינה, קיבלו סיוע מתנועת 'שלום עכשיו'. מאחר שנושא הבניה פורסם, אובמה היה מחויב לתגובה אוטומטית. הוא כבר הרגיל את העולם שאי אפשר להשאיר בנייה יהודית ללא תגובה בינלאומית-אמריקנית הולמת. מה גם שזה לא מצריך "נעליים גבוהות על הקרקע": את התפקיד הזה ממלאת 'שלום עכשיו'.
מאחר שהאמריקנים היו חייבים להגיב, הם חזרו לדפוס הקבוע של ניצול ההזדמנות כדי לערער את מעמדו של נתניהו בתוך ישראל. הם יודעים ששערוריית הבנייה סנטימטר מקו התפר של 67' לא מעניינת אף אחד בארצות הברית וגם לא בעולם; אבל בישראל התקשורת הפבלובית תדע מה לעשות עם עוד "עימות בין אובמה לנתניהו". להערכת האמריקנים, מעמדו של נתניהו התחזק בעקבות מלחמת 'צוק איתן' והם ודאי מודעים לכך, שראש הממשלה רכש לו לראשונה אוהדים ותמיכה מהצד השני של קו השבר הפוליטי הימני-שמאלני. 'שלום עכשיו' הרימה להנחתה והמעופף העייף מהבית הלבן לא יכול היה סתם לשבת על הפרקט אז הוא ניתר להנחתה.
נתניהו מצדו העביר את הכדור חזרה למגרש הפוליטי האמריקני ערב בחירות לקונגרס על שני בתיו, בייחוד הסנאט. הוא קבע, שהעמדה האמריקנית נגד זכות יהודים לבנות באופן פרטי נוגדת את הערכים האמריקנים מה שהקפיץ לדוכן את דובר הבית הלבן ארנסט. דובר מטיף לראש ממשלה ידידותית. אפילו אבו בכר אל בגדדי לא מקבל טיפול כזה מהבית הלבן.
כשאתם מדברים על ידידות, למה אתם מתכוונים?
וכאן נכנס המישור העמוק יותר, שמצטלב עם ההכרזה השוודית על הכרה במדינה פלסטינית. אנחנו נורא כועסים על השוודים האנטי-ישראלים האלה. אבל מה בקשר לאמריקנים? ידידתנו הגדולה? בעלת בריתנו הנצחית?
אני רוצה לקבוע כאן, שעמדתה הקבועה של ארצות הברית כלפי ישראל היא מקוממת. היא עלבון למי שיש לו קצת כבוד ישראלי. הילארי קלינטון השתמשה לפני חמש שנים במחזור התגובות הראשון במלה Affront. הבניה שהוכרז עליה אז ברמת שלמה ממש בעת ביקורו של סגן הנשיא ביידן היתה Affront. עזות מצח של יהודים כפויי טובה, כך רצתה להגיד בשיחה של כשעה עם ראש הממשלה.
אבל בואו נראה מה יחסה האמיתי של אמריקה הממסדית, הממשלית, זו הרשמית, כלפי ישראל. ירושלים אינה מוכרת כחלק ממדינת ישראל והדברים מתועדים אפילו במסמכים ובתעודות כמו פספורטים ובציון כתובות משלוח. חוזרים על זה הרבה אבל כדאי להזכיר שוב: ארצות הברית, משך 66 שנות המדינה, לא מכירה בשום חלק של ירושלים כבירת ישראל. יתר על כן, אפילו לא כחלק ממדינת ישראל. פה יש יותר מעלבון מסוים.
נלך הלאה. כשישראל מותקפת בטילים על אזרחיה ארצות הברית מואילה להעניק לישראל בהכרזות מהבית הלבן את זכות ההגנה העצמית. האם מישהו הזכיר את זכות ההגנה העצמית של ארצות הברית בשעה שהיא תוקפת 10 אלפים קילומטר מגבולה? אף אחד לא מדבר על זה משום שמלחמותיה, במידה שהן לגיטימיות, הן מובנות מאליהן. מה היה קורה אם הבית הלבן לא היה מודיע שיש לישראל "זכות הגנה עצמית"? כלומר, עצם ההכרזה חורקת השיניים של הדוברים השונים בממשל האמריקני יש בה כדי להציב סימן שאלה מעל זכות יסוד של מדינה ריבונית וחופשית.
והנקודה השלישית שחייבת להרגיז ישראלים, אם הם מקדישים לכך מחשבה: המימון של אונר"א על ידי ארצות הברית. אונר"א, אותה סוכנות של האו"ם המגדלת פליטים פלסטינים כבר מזה 65 שנה, לא היתה קיימת היום ולא היתה שורדת עוד יום אחד בלי התקצוב הקבוע של האמריקנים. פירוש הדבר שהאמריקנים – וזה לא אובמה, זה כל הממשלים, כולל אלו של הנשיאים הידידותיים ביותר – משמרים מול ישראל את גחלת זכות השיבה. זה לא Affront? אנחנו מזיעים ומקיזים דם במלחמות שלנו נגד הדה-לגיטימציה בעולם ובכל מקום שמחוץ לעולם, אבל דווקא ארצות הברית מחזיקה את היד על גובה הלהבות של הדה-לגיטימציה באמצעות שתי הנקודות הרגישות ביותר: סימן השאלה על ירושלים ותחזוק זכות השיבה.
קל לנו להשתלח בשוודיה, לספור כמה מוסלמים יש שם ואיך הממשלה הסוציאל דמוקרטית מחויבת לקול המוסלמי ואומרת להם תודה באמצעות מהלך דיפלומטי אנטי-ישראלי. אבל כדאי להכיר במצב הקבוע ביחסי ישראל-ארצות הברית; זהו מצב שבו ארצות הברית דואגת לטפח מידה בסיסית של דה-לגיטימציה של מדינת ישראל בדיוק כדי לייצר עוד מימד של תלות ישראלית. ההזדקקות הישראלית הקבועה למטריה המדינית האמריקנית, בייחוד במועצת הביטחון, היא בין השאר מעשי ידיה של ארצות הברית. לא בכל אשמים הערבים, השמאלנים או הבלונדינים.
בכתובת המצורפת:
http://www.0404.co.il/post/19278
אפשר לראות עוד משהו שארה"ב עושה: היא תומכת בקבוצות טרור שהיא (כאילו ולכאורה) נלחמת בהם.
מצד שני, אובמה, מה אפשר לצפות?
ארה"ב לא מחמשת אותם ישירות, כפי שמשתמע מהמאמר. בדיקה קצרה תגלה שרוב התרמילים שנמצאו בעיראק הם אכן של ארה"ב, אך בסוריה לא נמצאו תרמילים של דאע"ש ששייכים לארה"ב. הדבר נובע מכך שציוד צבאי אמריקאי שנשלח לצבא העיראקי נפל שלל לידי דאע"ש כשהצבא העיראקי הכושל לקח את הרגליים ונמלט.
דאע"ש השיגו גם רכבי האמר, זה לא אומר שארה"ב סיפקה להם את זה.
לצערי, אין לנו מבחר כל כך גדול של ידידים. מיקרונזיה לא תוכל לממן את כיפת ברזל או להשתמש בזכות הוטו שלה במועצת הביטחון..
כיון שידידותינו המפוקפקת עם ארה"ב נתפסת בעולם כאחד ממקורות העוצמה של ישראל , אסור לנו להצהיר בפומבי שאירופה וארה"ב אינן כל כך שונות זו מזו ביחסן לישראל (אפילו אם זו האמת).
ארה"ב תמיד שומרת את בעלות הברית ה"תלותיות שלה" במצב של קונפליקט תמידי. לעיתים היא גם מנסה לעורר התרחשויות אצל מדינות שאינן כאלה (רוסיה, סין). אין הרבה מה לעשות בנידון, אלו הם חוקי המשחק הכוחני בין מדינות העולם בעיקר אם מדובר במעצמה עולמית. ייתכן כי בעתיד כאשר הנסיבות או התלות בטריטוריה תשתנה גם האוטונומיה שלנו כיהודים תשתנה…
האם ניתן, באמצעים משפטיים בינלאומיים, להביא לביטול הכפילות בין אונרא וסוכנות הפליטים של האו"ם?
משפט בינלאומי הוא משפט הוגן כל עוד התוצאות הן כאלה שניתן להעביר במועצת הביטחון של האו"ם, חפש את הרעיון של שאבאס עם דני קושמרו לפני שמונה לועדת הבדיקה של צוק איתן, והוא לא חשוד כציוני
כתבה חשובה. הגינויים הקבועים נגד מדיניות החוץ של ביבי יכולים לגרום לנו להתבלבל.
חשוב לשים לב לעובדה שאחרי שלוש קדנציות של ביבי וליברמן, הם עדיין מגבים אותנו בסוגיות רבות. וזאת למרות האיומים של ביבי להבעיר את האזור על ידי הפצצה באיראן, והבנייה המתמשכת שלא נושאת חן בעיני האמריקאים. כנראה שגינויים לחוד ומעשים לחוד
כבר שנים שוטפים את מוחנו על זה שאין תהליך מדיני. אך למעשה, ביבי וליברמן הביאו באמצעים מדיניים את הסנקציות הקשות על איראן, וכן לביטול כל יוזמה חד צדדית של עבאס. תהליך מדיני הוא לא רק ויתורים ומתנות לערבים החביבים, הוא קודם כל מלחמה דיפלומטית על האינטרסים שלנו. דיפלומטיה לא אמורה להיות מלווה בחיוכים ופרסי נובל, היא צריכה להיות מכוערת אם צריך. מה שחשוב הוא התוצאה עבור עם ישראל
כתבה מלאת שטויות! ללא האמריקאים מזמן לא היינו שורדים, ללא שלום עשיו ועוד סמנים שמאליים , מסמן היינו עולים על ״ ציר בנקט״ עםהאמריקאים והעולם. ושוב התוצאה ידועה, נכון שמדינת ישראל היא מדינתנו היחידה, אולם תודו שכרגע לצבור של7,000000 יהודים היא המקום המסוכן ביותר, עם כל איומי הסביבה הלא יציבה והעוינות בחלקה. אולם גם נכון שהשחצנות הימנית , (לא רק ההבנה בעתיד המצפה לנו), הם שמניעים כבר שנים רבות , לא לנסות דרכים אחרות, וגורמים לייאוש גםאצלהפלסטינאים וגם אצל אזרחים רבים בישראל. וייאוש לא מוביל לשום מקום טוב. כל המתלהמים באומרם ״ מי שלא מתאים לו שיילך, לוקח לעצמו זכות ייתר בקשר בהרגשה ,בתרומה לארץ של אותם מיואשים נקים לנו כאן מדינת יהודה וישראל, או דומה, יישבו הימנים ו״נושאי החרבות בצבא השם״ באזורי היו״ש ישמרו על האדמה , יקריבו קורבנות ( אדם) לאלופי שעושים באדיקות רבה , בעצםאיהנסיון להידברות . והאחרים יחיו בגבולות מוגדרים( סוף סוף) יו נסיונות משותפים לחיות בשלום ובפיתוח אזורי.
מאמרו של אמנון לורד הוא מאמר מופת השם במקום את הידידה הגדולה אמריקה. שלא יהיו אשליות, אמריקה לא תציל את ישראל בשום מקרה של סכנה אמתית. האמריקאים יודעים לעזור כשזה כדאי להם: אין כישראל מקדמת את תעשיית הנשק האמריקאית כמקדמת מכירות יוצאת מהכלל ממטוסים ועד כל גאדג'ט אחר. כדאי לזכור מה עשתה ישראל בזמנו לתעשיית הנשק הצרפתית. גם בתחום הפוליטי, כפי שאמר לורד, התמיכה בישראל תמיד נמצאת על בלימה ומדגישה את התלות החונקת של ישראל בה. זהו אימפריאליזם ציני שזה הסובייטי בזמנו הוא כמשחק ילדים לידו. חשוב לשנן אתה דברים ביחוד בחלונות הפוליטיים הגבוהים. טוב עושים אורי אריאל וחבריו באמנה ובאגודת אלע"ד כשהם בועטים בכד החלב מידי פעם.
שכחת את פולארד..