כולם מעידים כי מדובר מפקד מוערך ובעל כישורים רבים, אך תורת הפעלת הכוח של הרמטכ"ל החדש אייזנקוט כנראה לא מהווה בשורה גדולה.
בחירתו של רמטכ"ל חדש היא סיבה למסיבה. מהם האתגרים שיעמדו בפניו? האם הוא מרוקאי? ובעיקר – מה חושבת עליו אימו? הן חלק מהשאלות הרות הגורל שמעסיקות את העיתונאים.
אך בתוך החגיגה הגדולה נעלמה השאלה העיקרית: מהי תפיסתו הצבאית של אייזנקוט? כיצד הוא מאמין שצבא אמור לפעול? איך נלחמים בטרור? מהי "הכרעה"? שאלות אלו מחריפות לנוכח תוצאותיו העגומות של מבצע 'צוק איתן' שעדיין ממשיכות לפעפע ברחובות, ובעיקר על רקע תורת "ההכלה" של יעלון, שכזכור המליץ על אייזנקוט בחום. וכאן, כמו שאומרים, חשדתי.
בבחינה של התבטאויותיו והרצאותיו של אייזנקוט במהלך השנים, ניתן לעמוד – לפחות באופן חלקי – על השקפת עולמו, ולנסות להבין איזו רוח מבצעית תישוב מלשכת הרמטכ"ל בחמש השנים הבאות.
טרור והתהליך המדיני
ראשית, ביחס לאופיה של המלחמה בטרור אייזנקוט לא שונה באופן מהותי מהבון-טון של השנים האחרונות: "יש כאן תופעה אחרת", נהוג לצטט אותו מהימים שלאחר מבצע 'חומת מגן', עת כיהן כמפקד אוגדת איו"ש, "צריך לנצח בכל מפגש. לבצע משימות. אבל הכרעה לא תהיה כאן".
גם בדיעבד, לאחר שנתיים מוצלחות של דיכוי הטרור ביו"ש בפעולות עקביות בערים הפלסטיניות, סירב אייזנקוט להשתמש במושג ההכרעה: "הטרור צומצם משמעותית, תוצאה של ההישגים שלנו, של מות ערפאת, בחירת אבו מאזן וצמיחתה של תקווה חדשה. כל זה שם שמיכה על הלהבה הזו", הסביר בראיון לעופר שלח בגלגולו ככתב צבאי של 'ידיעות אחרונות'. לדבריו, המשכיותו של הסכסוך לא תלוי בגורמים הצבאיים, אלא בגורמים פוליטיים: "כלובש מדים, זה אומר מבחינתי להתכונן, ולהמליץ לעל צעדים שייצרו תקווה. דברים כמו חידוש התהליך המדיני או שחרור אסירים הם לא במגרש שלי. אני רק יכול להגיד שמי שאין לו אור בקצה המנהרה, ימהר יותר להדליק את האש".
אייזנקוט אמנם לא ממליץ על "הכלה", והוא נתפס כחסיד גדול של שליטה בשטח ("המלחמה היעילה ביותר בטרור היא רק תוך שליטה בשטח ובאוכלוסייה"), אך יחד עם זאת, הוא חסיד גדול יותר של אסכולת "אין פתרון צבאי לטרור". כמו קצינים רבים בצה"ל גם אייזנקוט לא מכיר כנראה לעומק את התקדימים ההיסטוריים הרבים של הכרעת גרילה, ולמרות הניסיון הטקטי המוצלח שלו כמפקד אוגדת איו"ש, הוא כנראה יישאר נאמן לקונספציה.
חיל אוויר ואש מנגד
גם כאשר מדובר על איומים רציניים יותר, כדוגמת חיזבאללה וחמאס, לא נראה שאייזנקוט מביא עימו בשורה גדולה. התכנית המפורסמת ביותר ששמו של אייזנקוט נכרך בה היא "דוקטרינת הדאחיה", שעיקרה תקיפה מאסיבית של חיל האויר נגד מרכזי השלטון והבקרה של החיזבאללה, כפי שביצע צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה, בה שימש אייזנקוט כראש אגף המבצעים במטכ"ל.
במלחמה ההיא הוא המליץ אמנם על גיוס מילואים רחב כבר בימים הראשונים, במטרה להפוך את המבצע הקרקעי לאופציה ריאלית, אך הוא סבר ש"צריך לעשות הכל כדי שלא תצא אל הפועל" ('שבויים בלבנון', עמוד 42-43). את עיקרה העבודה הוא העדיף להשאיר ביד חיל האוויר, שאמור להביא לסיום המערכה באמצעות מהלומת אש קשה על חזבאללה ותשתיות לבנוניות.
את ההיגיון שבכך הוא הסביר במאמר שפורסם בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי. לאחר שהציג פרשנות משונה במקצת למושג "מרכז כובד" שמופיע בכתבי קלאוזביץ, הסביר אייזנקוט כי "הקושי הגדול הוא לזהות מרכזי כובד שמכה אחת בהם תגרום להתפרקות כוח הרצון. הקושי הבולט ביותר של צה"ל הוא להביא לידי ביטוי את יכולתו בסדרה של פעולות מוחצות וקצרות בזמן כדי להגיע להישג".
הפתרון, לדעתו, הוא בהפעלת לחץ על המרכזים האזרחיים של חזבאללה – שכונת א-דאחיה, והכפרים שבדרום לבנון: "מטרת העל של הארגון היא השגת הגמוניה שיעית בלבנון, ומרכז הכובד העיקרי שלו בתוך המדינה הוא תמיכת האוכלוסייה השיעית, זו שעברה חוויה קשה ביותר לפני כשלוש שנים". לדעתו, העובדה שהאוכלוסייה סבלה קשות במלחמה האחרונה, תגרום לכך שמנהיגי חזבאללה "ישקלו היטב לפני שיפתחו באש מתוך המרחבים האזרחיים השיעים בהבינם את המשמעות של עימות נוסף… אני מקווה שהבנה זו תגרום לארגון לשקול היטב לפני טרם שיחליט להפעיל נגדנו טרור, חטיפה וירי נוספים".
"למה אתם קוראים לזה דוקטרינת פוטין", התרעם פעם אייזנוקט כאשר התראיין ל'ידיעות אחרונות' כאלוף פיקוד הצפון ,"'אני קורא לזה דוקטרינת א-דאחיה. מה שהיה ברובע א-דאחיה בביירות ב-2006 יקרה בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל. נפעיל עליו כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו לא מדובר בכפרים אזרחיים אלא בבסיסים צבאיים".
רעיונות דומים מביע אייזנקוט ביחס לעזה "אם ראשי החמאס לא יפעלו לעצור את הירי, הם צריכים לחטוף מכה קשה ולשלם מחיר כבד" אמר בראיון לעמוס הראל סמוך לעליית החמאס לשלטון "צריך להציב להם רף של אפס סובלנות מצדנו כלפי טרור מעזה… לירות עוד 200 פגזים לאזורי השיגור, לפגוע בכלי מי שמשתתף בטרור, שמתכנן ומממן אותו".
גם כאן, סבור אייזנקוט שהשליטה של חמאס באוכלוסייה האזרחית יכולה להתברר כיתרון: "אני משער שבסיבוב הזה הם ילחצו על הברקסים… יש להם התחייבויות נוספות לעמוד בהן: לספק ביטחון בסיסי לאזרחים, להפסיק את האנרכיה ברחובות, לשלם משכורות, כשאין עדיין מהיכן לקחת את הכסף. הם זקוקים כעת לזמן ולשקט כדי להשיג יציבות בזירה הפנימית ברשות ולהשתלט על עמדות הכוח".
חסר עקב בקרקע
הנה כי כן, הרמטכ"ל החדש מצטייר כאוהד מושבע של רעיון המהלומה האווירית וה"אש מנגד". אך בניגוד לתפיסות שהובילו את יעלון ב'צוק איתן' ואולי גם את חלוץ במלחמת לבנון השניה, אייזנקוט מתנגד להתשה ול"הוגעה" של היריב. לתפיסתו, המהלומה האווירית צריכה להיות מיידית וברורה, ואף חסרת פרופורציות ומתינות.
על רקע זה, מה שחסר במשנתו של אייזנקוט היא האופציה של תמרון קרקעי. למרות שהוא מודע לחשיבותו של השטח, ואף תמך בגיוס מילואים במקביל למהלומות האוויר ב-2006, הגורם הקרקעי לא זוכה אצלו לטיפול משמעותי. למעט התבטאות מסויגת מאוד בנוגע לעזה, כששלטון החמאס בה עוד בחיתוליו ("ברור לגמרי שפעולה קרקעית אינה דפוס רצוי כרגע, אבל היא קיימת בתוך סל הכלים"), אייזנקוט לא מרבה להתייחס לנושא. למעשה, ייתכן כי אייזנקוט הוא זה שעומד מאחורי המעבר של צה"ל מפעולה קרקעית נוסח 'עופרת יצוקה' למערכות אוויריות נוסח 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'. כפי שכתב הפרשן אלון בן-דוד, לאחר שניתח את 'דוקטרינת הדאחייה': "כך, בלי הצהרות או הכרזות, חזרה לה תפיסת ה"צריבה התודעתית" של משה (בוגי) יעלון ודן חלוץ אל הזרם המרכזי בצה"ל. הרמטכ"ל בני גנץ ישם אותה לראשונה במבצע 'עמוד ענן', וגדי איזנקוט, קצין שחושב לפני שהוא יורה, יישאר נאמן לה אם ימונה לרמטכ"ל הבא".
כפי שמעידים רבים, אייזנקוט נחשב למפקד מוערך ובעל יכולות גבוהות, וייתכן כי גם בעניין זה עוד תהיינה הפתעות. העובדה שלצידו יפעל סגן כמו האלוף יאיר גולן, האמון על שיטות הפעולה הישנות והטובות, עשויה להיות מכרעת בהקשר זה. האם התבטאויותיו בעשור האחרון הן אות לבאות? ימים יגידו. לאייזנקוט, בכל מקרה, יהיו מספיק הזדמנויות להוכיח את עצמו בשעת מעשה.
אפשר דוגמאות ל"תקדימים ההיסטוריים הרבים של הכרעת גרילה"?
תודה
הנמרים הטמילים – סרי לנקה.
זה היה ארגון טרור אדיר (גדול וחזק מהיחיזבאללה, מצויד בנשק כבד בכמויות עצומות) שנתמך ע"י אוכלוסיה אזרחית גדולה בהרבה מהאוכלוסיה השיעית בלבנון. הארגון רוסק צבאית התפורר והתפרק.
מלאיה, עומן, הפיליפינים (מרד ההוק), סרי לנקה, חצי דרום אמריקה (וגם איפה שעדיין לא, כמו בקולומביה, הגרילה רחוקה מימי הזוהר שלה), ועוד כמה.
הנה דוגמה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4532383,00.html
תודה
גם אלג'יריה
רמטכ"לים הפכו להיות "מכילים" ושוללי פתרון צבאי… והדרג המדיני בעקבותיהם (או לפניהם). וכך אנו נראים. מידרדרים מדחי אל דחי.
חבל. העם הזה ראוי ליותר.
צה"ל של אייזנקוט לא יפעל. בגלל זה אייזנקוט נבחר. כדי שלא יפעל
עקיבא, קח בחשבון שלפעמים מבבל"תים כדי לזכות במינוי ולקבל גב מפוליטיקאים.
השאלה היא אם נקבל גבי אשכנזי לטוב (דעתן) או בני גנץ (קונפורמיסט).
הבעיה היא שמה שקצין מפחד לומר לעיתונאים משיקולים פוליטיים הוא יפחד עוד יותר לעשות, בטח כשמדובר בחיי אדם.
בבקשה, להבא, לא לרשום "למרות ש". המונח הזה שגוי לגמרי מיסודו בשפה העברית.
מילא כשאני רואה דברים כאלה בטמקא, אך בבקשה אל תביאו את זה גם לפה.
נשתדל, בתנאי שתפסיקו לכתוב "לרשום"
ביום שימונה רמטכ"ל ימני המשיח יגיע..
אולי הגיע הזמן שבימין הדתי יקיימו ימי עיון, מאמרים, וקול צעקה בכלל, בנושא "השתלטות השמאל על הצבא". יש הרבה מאד חומר בנושא, כי זה מתרחש כבר זמן רב. במקום לעמוד ולהתנצל להסביר ולהתחנן שאנחנו בס"ה חיילים צייתנים וטובים, הגיע זמן להתקיף, זה הם שהשתלטו על הצבא, זה הם שאינם מעונינים לנצח את הטרור, והם חוששים שהימין יעשה חוכא ואיתלולה לאג'נדה שלהם
נראה כי הכתבה נכתבה מבורות ענקית בתחום הביטחון! אני חושב שאייזנקוט הינו רמטכל ומפקד בחסד עליון! אם הדברים שכתבת בשמו הם נכונים אז אני מוריד בפני אייזנקוט את הכובע! בתור מפקד פלוגת חי"ר במילואים , בתור אבא ובתור אזרח יהודי שרוצה לחיות בביטחון במדינה ועדיין להישאר בחיים, אני מצפה מהמפקד העליון של הצבא להשתמש כמה שניתן בכוח לא פורפורציונאלי שלא כולל תמרון קרקעי בדיוק כמו שציינת מדבריו של גדי אייזנקוט!!! התמרון הקרקעי מביא להרוגים לא מבוטלים של טובי בננו!!! ומנגד כשהאוייב מופגז ונכתש בצורה קשה, הוא מבין שכללי המשחק משתנים ולא לטובתו… אז לסיכום קטן לאדון שכתב את הכתבה הזאת אומר: יש לך הרבה מה ללמוד על מלחמה, חיי אדם, הכרעה ועוד ועוד ועוד. ואם בא לך קצת לטעום מדברים אלו, לך לרב אלוף גדי אייזנקוט הרמטכ"ל הנכנס ותנסה להתאבק בעפר רגליו.
מר בניהו,
הנימוק היחיד שהבאת להימנעות ממבצעים קרקעיים הוא נימוק מוסרי של חיי לוחמים, שעם כל הכאב שבדבר, לא אמור להעיב על השגת המטרה הטקטית או לכישלון האסטרטגיה. מפליא אותי כיצד אתה, בתור מ"פ לא מכיר במגבלות הכוח האווירי, גם כזה שלא מתחשב יותר מדי בנזק סביבתי. למעשה, שום כוח אש, אפילו של רוסיה או ארה"ב, יכול להביא להכרעה בלוחמה א-סימטרית מול אויב ששיטת הלוחמה שלו מתמצה בירי תלול מסלול וניסיון לזנב בכוחות קרקע (במידה ויש כאלה) וכזה שחיי אזרחיו מעניינים אותו כקליפת השום. חוששני שגם אם ישראל תאמץ גישה של אדמה חרוכה, פשוט אין לנו את היכולת הפיזית (שלא לדבר על ההוצאה הכספית) להגיע להכרעה צבאית ללא כוחות קרקע, גם בגלל שהנזק שניתן לגרום מהאוויר מול אוייב מחופר הוא לא מספיק וגם בגלל שזה משדר חולשה, פוגע בהרתעה, ונותן לאויב קלף מיקוח שאסור לתת לו.
אם יש משהו שניתן ללמוד מסבבי הלחימה של העשורים האחרונים הרי זה שאויב מופגז ונכתש "בשלט רחוק" מבין שכללי המשחק השתנו לטובתו, שצה"ל מפחד להיכנס רגלית והוא יכול לנצל חולשה זו כדי לסחוט אותנו.
אתה צודק.
לא רק שאנחנו מפחדים להסתכן ולסכן את החיילים שלנו, לא רק שלפחות חצי מהציבור חי בסרט של מלחמות בלי אבדות, אנחנו גם לא באמת מסוגלים להשתמש בכוח "לא פורפורציונאלי" ולא מסוגלים להכריע את היריב שלנו.
בגלל זה אנחנו נסוגים מכל העמדות.
לאט, לאט, אבל בעקביות.
בהמשך לטענות סרגיי, הנכונות לדעתי, הפצצה אווירית היא פעמים רבות חרב פיפיות.
החמאס למעשה "מנצח" ככל שהוא יכול להציג יותר ויותר תמונות של ילדים חמודים שנהרגו בהפצצות חיל האוויר הישראלי. הוא לא משלה את עצמו שינצח את ישראל בעימות צבאי ישיר. הוא בונה על גיוס כוחות בינלאומים שיכריעו את ישראל ויעניקו לפלסטינים את מבוקשם.
ככל שקשה לנו להבין זאת, ילדי עזה הם למעשה כלי הנשק העיקרי של החמאס.
יש במאמר ערוב של שתי רמות דיון:
א. ברמה האסטרטגית – האם ניתן להגיע ל"הכרעה" / "לחסל" את החמאס?
ב. ברמה הטקטית – האם רצוי לתת לאוכלוסייה הפלסטינית תקווה? / להרבות בפעילות קרקעית או להתמקד באווירית?
א. הרמה האסטרטגית
ישראל לעולם לא תוכל לחסל את כל מיליארד אויביה ומבקשי רעתה או לגרום להם להיכנע ללא תנאי. בהשוואה לאתגר הישראלי, חיסול הטרור בסרילנקה אינו יותר ממשימה פעוטה. מה עוד שגל הצונאמי הענק פגע דווקא באזור בסרילנקה בו התרכזו הטמילים המורדים. גל הרג המוני שישראל לא יכולה ולא רוצה לבצע. בישראל, בניגוד למדינות מוכות טרור אחרות, בנוסף לאויבים הפנימיים ולאויבים הסמוכים לגבולותנו יש לנו גם שפע אויבים חיצוניים. הרי אפילו חיסול החיזבאללה לא יגרום לחיסול האיום האיראני.
לא ברור גם האם הורדת החמאס תועיל לישראל או תזיק לה. האם איחוד יו'ש ועזה תחת שלטון הרש'פ לא יגביר את הלחצים לתת להם מדינה? האם לא יקומו גופים קיצוניים יותר מהחמאס, כאלו שישבעו אמונים לדאע'ש ויבקשו ממנו עזרה מול ישראל?
בעיני, עצם הרעיון של הכרעה אינו יותר ממשאלת לב, לא בוגרת ולא מציאותית, לקץ כל העימותים האלימים.
ב. הרמה הטקטית
להערכתי, הטרור הפלסטיני מונע בעיקר מתקווה ולא מיאוש. כל עוד הפלסטינים מאמינים שהטרור מקדם את האינטרסים שלהם (כפי שהתגלה במחקרי דעת קהל ביו'ש) – גלי הטרור ימשיכו. מבצעיהם, שלדעת הפלסטינאים התנדבו להקריב את חייהם לטובת בני עמם, יזכו להכרת תודה, הערכה והערצה. וכך, זרם המתנדבים ימשיך.
באשר לשילוב האופטימלי בין כוחות אוויר וקרקע – נראה לי שמומחים צבאיים אמורים לשקול כל מקרה ומקרה לגופו. לא הייתי רוצה רמטכ'ל ומטכ'ל בעלי "דעה קדומה" מקובעת מהו הפיתרון הנכון לכל המקרים העתידיים.